אתה נמצא כאן: דף הבית » שאלות אחרונות » עסקים וממונות » השתתפות במשחקי בינגו על כסף

השתתפות במשחקי בינגו על כסף

שאלה:

האם מותר לארגן מסיבת "בינגו". במסיבה זו כל אדם הנכנס משלם סכום של  100 דולר, כאשר חלק מהכסף הולך לצורכי הסעודה ושכירת האולם, ורובו של הכסף הוא לצורך קניית פרסים מיוחדים. בהמהלך הסעודה ישנם משחקים שהמנצח ב"בינגו" זוכה בפרסים. והשאלה האם יש איזה בעיה מצד "אסמכתא", דהא פשוט הוא שכל מי שנותן את הכסף הוא רק על סמך הסיכוי שינצח בבינגו ויזכה בפרס, ואילו היה יודע מתחילה שהיה מפסיד בודאי לא היה נותן את הכסף, וא"כ לכאורה אינו גומר דעתו בלב שלם. ודמי למשחק בקוביא, דהנה משחק בקוביא הוא גם כה"ג שכל אחד נותן כסף ועושים איזה משחק ומתערבים דמי שמנצח זוכה במעות של חבירו.

תשובה:

מעיקר הדין אסור לבני הספרדים לזכות בכסף של השני באמצעות משחקי "בינגו" משום שאין הכסף ניתן ע"י השני בגמירות דעת שלימה, דהא אילו היה יודע שהיה מפסיד לא היה נותן, וא"כ הוי אסמכתא, ויש בו חשש "גזל" בידי המנצח.

ומ"מ יש עצה לכך שלא יהיה אסמכתא אף להספרדים, והוא ע"י שיקנו את כל הכסף למארגן, והוא יתן אותו בתורת מתנה לזוכה, דבכה"ג הוכחנו דאין בזה חסרון של אסמכתא.

וכן יש עוד עצה ע"י שיעשו "שטר חוב" בין כל המשתתפים על כל הסכום, ויעשו תנאי ביניהם שמי שלא מנצח עליו למחול לכל אחד מהם. דבכה"ג הכסף לא ניתן כלל בעד המשחק אלא בעד החוב וכפי שנתבאר.

ונדגיש דאף אם מצאנו היתרים לכך, מ"מ פשוט דמצד השקפה אין להתרגל במשחקים כאלו כפי שנתבאר, ומלבד כן יש בכך בילוי זמן של הבל הנוגד את רוח תוה"ק, ולכן ישתדלו שיהיה במסיבה דברי תורה ותשבחות להשי"ת, וקידוש שם שמים.

הרחבת הדברים:

איתא בסנהדרין כד: תנן ואלו הן הפסולים המשחק בקוביא וכו' ואמרינן בגמ' משחק בקוביא מאי קעביד? אמר רמי בר חמא משום דהוה אסמכתא ואסמכתא לא קניא. ור' ששת אמר כל כה"ג לאו אסמכתא היא אלא לפי שאין עוסקים בישובו של עולם. עוד הובא במתנ' שם אמר רבי יהודה אמתי בזמן שאין להם אומנות אלא הוא.

מבואר דנחלקו האמוראים האם במשחק בקוביא יש חיסרון של אסמכתא, או לא, – לרמב"ח הוי אסמכתא, ולר' ששת לא הוי אסמכתא והא דמבואר במתנ' דפסול לעדות הוא רק לפי שאין עוסקים בישובו של עולם, וזה רק כשמתפרנס בכך.

ופירש"י בטעם המ"ד דלא הוי אסמכתא – משום דאסמכתא הוא רק בדבר שבידו לעשות דטועה וסובר שלא יבא לידי כך, אבל במשחק בקוביא לא סמיך אמידי דהרי לא ידע אם ינצח או לא ינצח ואין זה בידו כלל, ואם אפ"ה אתני ש"מ דמספק גמר ומקני. 

לענין הלכה התוס' שם כתבו דהלכה כר' ששת דלא הוי אסמכתא. וכן הלכה כר' יהודה שאם יש לו אומנות אחרת כשר לעדות,  ויעוי"ש בתוס' שם דהביאו בשם הר"י (והובא גם בטור סימן ר"ז וברמ"א שם סעי' יג') דאיכא ג' דרגות בדיני אסמכתא:

א) – דבר שזה "קצת בידו" והיינו שתלוי קצת בדעת אחרים – כמו במי שהתחייב לקנות לחבירו יין, ואם לא יביא התחייב כך וכך – בכה"ג הוי אסמכתא משום שלא עלה על דעתו שמא לא ירצו המוכרים למכור לו את היין שרצה ולכן לא גמר ומקנה.

ב) – דבר ש"אין בידו כלל" – דאין דבר לתלות בו דאדעתא דהכי התנה שהוא סובר שמא יבא לידי כך, כגון משחק בקוביא וכיוצ"ב, שאינו יודע כלל אם ינצח או לא, ואפ"ה התנה – בכה"ג אינו אסמכתא דודאי מספק גמר ומקנה.

ג) – המתנה על דבר שזה "בידו ממש" – בזה תלוי אם הגזים או לא הגזים. והיינו דאם הוא לא הגזים – כגון שאמר לו אם אני לא אעבוד בשדה וישאיר אותה בורה אשלם במיטבא – אינו נחשב לאסמכתא, דכיון דבידו לעבוד אם אינו עובד הרי הוא גמר דעתו בהחלט אלא דהוא סתם פושע. אבל אם הוא הגזים – כגון שאמר "אשלם אלף זוז" הרי זה נחשב לאסמכתא דמאחר והגזים מראה שלא גמר להקנות אם לא יעבוד, ולכן לא משלם אלא מה שהפסיד.

עכ"פ מבואר בשיטת התוס' דבמשחק בקוביא אין חיסרון של אסמכתא כיון שאינו בידו כלל.

 

אכן הרמב"ם בפ"ו מהלכ' גזילה ה"י כתב דהמשחקים בקוביא וכו' "הרי"ז גזל מדבריהם". ובפשוטו משמע דנקט להלכה כרמי בר חמא דמשחק בקוביא פסול משום אסמכתא.

וזה תואם לשיטתו בהלכות מכירה פרק יא: "…אבל אם לא קנה עתה והתנה עמו שאם נתקיים התנאי זה יקנה ואם לא נתקיים לא יקנה אף על פי שנתקיים התנאי לא קנה, שזו אסמכתא היא, שהרי סמך קנייתו לעשות כך וכך וכל אסמכתא אינה קונה שהרי לא גמר בלבו להקנותו".

 

להלכה פסק מרן השו"ע כהרמב"ם בחו"מ (סי' ר"ז סעי' יג') דלא חילק כלל בין בידו לאנו בידו אלא בכל גוונא הוי אסמכתא וז"ל "תנאים שמתנין בני אדם בניהם אע"פ שהם בעדים ובשטר, אם יהיה כך או אם תעשה כך אתן לך מנה או אקנה לך בית זה ואם לא יהיה או לא תעשה לא אקנה ולא אתן לך, אע"פ שעשה או שהיה הדבר לא קנה, שכל האומר אם יהיה אם לא יהיה לא גמר והקנה שהרי דעתו עדיין סומכת שמא יהיה שמא לא יהיה עכ"ל.

 

הרי להשו"ע דכל "דאי" לא קני, והיינו דכל התחייבות הנעשה אם יהיה כך וכך, לא קנה, וה"ה כאן במשחק בקוביא.

והניף ידו בחו"מ סימן ש"ע סעי' ב', וז"ל "המשחקים בקוביא כיצד, אלו שמשחקים בעצים או בצרורות או בעצמות, ועושים תנאי ביניהם שכל הנוצח את חבירו באותו שחוק יקח כך וכך. וכן המשחקים בבהמה או בחיה או בעופות ועושים תנאי שכל שתנצח בהמתו או תרוץ יותר יקח מחבירו כך וכך, וכל כיוצא בדברים אלו, הכל אסור, וגזל מדבריהם הוא".

 

מאידך הרמ"א בסימן ר"ז סעי' יג פסק כהתוס' להתיר משחק בקוביא היכא דיש לו אומנות אחרת. והיינו כנ"ל דכיון דאין בידו כלל לעשותו א"כ מספק גמר ומקני. ומיהו הוסיף שם דהיינו דוקא כששוחקין במעות מוכנים, אבל אם שוחקים באמנה, אין מוציאין ממנו מה שהפסיד יעוי"ש.


 

 


נתבאר לעיל פלוגתת הראשונים והפוסקים בדין משחק בקוביא – דעת הרמב"ם והשו"ע – שאפילו אם יש לו אומנות אחרת שאז הוא כשר לעדות, מ"מ יש כאן איסור גזל מדבריהם מטעם "אסמכתא", משא"כ דעת הרמ"א שאם יש לו אומנות אחרת חוץ מזה שכשר לעדות – אין גם איסור של אסמכתא.

לאור האמור נמצא לכאורה דה"ה בנידון דידן לענין ה"בינגו" – לבני הספרדים שקיבלנו הוראות מרן יהיה אסור להשתתף במשחק זה, דומיא דמשחק בקוביא, ואילו לבני אשכנז היוצאים ביד רמ"א הוא הדין בנידו"ד יהא מותר.

ולכן בקשר לשאלתינו כיון דהאנשים המשחקים הם ספרדים א"כ חלילה לנו להקל בזה, דהוי  ממש משחק בקוביא.

ומ"מ אעפ"כ נראה להתיר אם יעשו כדלהלן:

 

היכא שעשו שטר חוב בניהם וכמבואר שם בסי' ר"ז סעי' טז לענין תקנת חכמי ספרד וז"ל "כשהיו חכמי ספרד רוצים להקנות באסמכתא כך היו עושין, קונין מזה שהוא חייב לחבירו מאה דינרים, ואחר שחייב עצמו קונים מבעל חובו שכל זמן שיהיה כך או שיעשה כך הרי חוב זה מחול לו מעכשיו, ואם לא יהיה או לא יעשה הריני תובעו בממון שחייב עצמו בו; ועל דרך זה היו עושים בכל התנאים שבין אדם לאשתו בשידוכים ובכל הדברים הדומים להם, וכן אנו נוהגים ע"כ.

 

והיינו שיעשו "שטר חוב" בין כל המשתתפים על כל הסכום, ויעשו תנאי ביניהם שמי שלא מנצח עליו למחול לכל אחד מהם. דבכה"ג הכסף לא ניתן כלל בעד המשחק אלא בעד החוב וכפי שנתבאר. ורק אז יהיה מותר, אחרת לכאורה אין לנו היתר.

 

ב. אך באמת היה נראה להקל אף בלאו הכי, מטעמא אחריני, דהנה בנידו"ד הרי כל אחד כבר שילם מהתחלה מאה דולר למארגן, ושוב הוא אחראי ליתן למי שינצח, וא"כ נראה לכאורה דדומה לדין של "ערבוני מחול לך" דקיי"ל דאין בזה מדין אסמכתא, ונבאר:

כתב הרמב"ם (פי"א ממכירה ה"ד) ונפסק כן בשו"ע (סימן ר"ז סעי' יא') הנותן ערבון לחבירו ואמר לו אם אני אחזור בי ערבוני מחול לך, והלא אומר ואם אני אחזור בי אכפול לך ערבונך, אם חזר בו הלוקח קנה זה את הערבון שהרי הוא תחת ידו, ואם חזר בו המוכר אין מחייבין אותו לכפול הערבון שזו אסמכתא ועדיין לא קנה, עכ"ל ומקור די"ז בב"מ מח:, (ודלא כרש"י שם).

מבואר דכל שהחפץ נמצא תחת יד המוכר לא הוי אסמכתא להרמב"ם, ולכן אם חזר בו הלוקח קנה את הערבון מפני שהוא תחת ידו.

והסברא בזה יש לפרש דגדר החיסרון באסמכתא הוא דאמדינן דעתו שאינו מקנה או מתחייב בגמירות דעת שלימה רק מחמת שעולה בדעתו כך שלא יתקיים צד זה, אך במה שמונח תחת יד חבירו גמר ומקנה דכיון דמונח תחת יד חבירו חוקר כל אופן ומקנה בקנין גמור ועיין בזה.

 

עכ"פ לפ"ז י"ל דה"ה בנידון דידן במשחק "הבינגו" כיון דכסף המשתתפים אינו נמצא בידיהם בשעת המשחק אלא בידי המארגן, א"כ באופן זה ליכא חיסרון דאסמכתא.

 

אך באמת לאחר העיון נראה דזה אינו נכון, ויש לדחות סברא זו מאחר שהמארגן אינו נוטל את הכסף לעצמו ואין לו שום זכות בכסף זה אלא הוא רק שליח לפקח שיהיה כהוגן, וא"כ הוי כהא דאי' בשו"ע (חו"מ סי' ר"ז סעי' יב') בנתן הכסף ביד שליש דהוי אסמכתא, וה"נ כאן כל הכסף שגבה מאת המשתתפים הוא ביד השליש היינו המארגן, וממילא חשוב הדבר לאסמכתא דלא קניא והו"ל גזל מדבריהם ביד הזוכה.

ולכן נראה דהעצה לכך היא לכאורה שיקנו למארגן (ע"י משיכה) את כל הכסף ושוב הוא יתן מתנה למי שזוכה, דבכה"ג שוב ליכא אסמכתא ודמי לערבון וכנ"ל כנלע"ד בהלכתא דא.

והנה לא אכחד דאף דמצד הלכה מצאנו התרים לכך, מ"מ צריך לדעת דאין להרבות במשחקים כאלה, דאם מתרגלים לזה, נהיה ממון אחרים קל בעיניו, כי כסף הבא בקלות מזלזלים בערכו, לפיכך באמת מי שחי מכספי אלו ואינו עובד לפרנסתו פסול הוא לעדות, והרי לצערנו יצרו של אדם מפתהו, דבתחילה "טועמים" מן המשחק ולאחר מכן נמשכים ונגררים מסכומים קטנים לגדולים עד כדי הפסדים כלכליים ונפשיים כאחד.

וכבר ידועין דברי הרמב"ם גזילה ואבידה פ"ו י"א וז"ל המשחק בקוביא עם העכו"ם אין בו אסור גזל אבל יש בו אסור דעוסק בדברים בטלים שאין ראוי לאדם שיעסוק כל ימיו אלא בדברי חכמה ובישובו של עולם עכ"ל ועי גם באגרות סופרים אגרות החת"ס סימן ג' שאחרי שהביא כמה צדדים להתיר לפעמים לעמי ארצות סיים וז"ל …אמנם ללומדי תורה אשר להם כח בתורת ה' לא מצאתי תקנה בכל מה שכתבתי כמבואר בערכין ט"ו ע"ב א"ר חמא ב"ר חנינא על מספרי לה"ר אם ת"ח הוא יעסוק בתורה עכ"ל. 

ועל כן הרגשתי בזה שאין להרבות במשחקי אלו אלא לעשותם חד פעמי לכל היותר פעם בשנה ותו לא, (אא"כ ההכנסות הם למוסדות צדקה דאז מצוה איכא), ומלבד זה ישתדלו שיהיה שם בתוך המסיבה דברי תורה ושירים בתשבחות, לפי אדני הטהרה והיראה.


 

הגב על הנושא

לתחילת הדף