אתה נמצא כאן: דף הבית » שיעורי מורינו הרב אשר וייס » חולה במצוות החג

חולה במצוות החג

הן רבים הם התמימים והישרים החפצים בכל לבם לקיים את מצוות החג בשמחה ומשתוקקים לאכול מצה ומרור ולשתות את ארבעת הכוסות בחדוה, אך מסיבות רפואיות אין בידם לעשות כן אא"כ יפלו למשכב ויחלו, ונפשם בשאלתם מה שורת הדין ובאיזו מדה חייב האדם לקיים את מצוות התורה אף כאשר על ידם יחלה ויצטער.

ונקדים מקצת השאלות המצויות העולות על שלחן מלכים מאן מלכי רבנן.

א. חולי צליאק שכל אכילת חמשת מיני דגן פוגעת בבריאותם ולפעמים אף ע"י אכילת מעט דגן יפלו למשכב ויחלו באופן קשה ביותר, האם חייבים הם באכילת מצה.

ב. במחלות כבד שונות ואף במחלת ה"מונו" יש לחולים להמנע באופן מוחלט מצריכת אלכוהול ואסור להם לשתות יין.

אמנם לענ"ד אפשר לצאת יד"ח ד' כוסות במיץ ענבים אף לכתחלה. אך יש מי שאסור לו לשתות מיץ ענבים משום רמת הסוכה הגבוהה שיש בו.

ג. נשאלתי בזקן חולה שסובל מהפרעות במערכת העיכול ואינו יכול לעכל את סיבי החסא, ומאידך גיסא קשה לו מאוד לאכול חזרת משום החריפות הרבה שיש בה, כיצד יקיים מצות מרור.

וראשית דבר נדון בכל עיקר חיוב המצוות כאשר קיומן גורם לחלות וליפול למשכב.

מצד אחד אמרו (סוכה כ"ה ע"ב) "המצטער פטור מן הסוכה" ומאידך אמרו (נדרים מ"ט ע"ב) שר' יהודה בר עילאי שתה יין לד' כוסות וסבל מכאב ראש עד העצרת, וכך מבואר בירושלמי (פסחים פ"י ה"א) על ר' יונה, עי"ש. ומכאן למדו (שו"ע סימן תע"ב ס"י) שאף מי שהיין מזיקו או שהוא שונא את שתיית היין צריך לדחוק עצמו כדי לקיים מצוה זו.

אך באמת נראה דאין בזה סתירה כלל, דלא פטרו את המצטער ממצות סוכה אלא משום דכתיב "בסוכות תשבו שבעת ימים" ודרשו חז"ל "תשבו כעין תדורו", וכמבואר בסוכה (שם כ"ו ע"א), אבל בשאר כל מצוות התורה המצטער חייב בין במצוות דאורייתא ובין במצוות דרבנן.

אמנם לגבי חולי כתבו רבים מן האחרונים שפטור ואין דין חולה כדין המצטער (כמבואר באו"ח סימן תרנ"ו ס"א) ואין האדם חייב לקיים את המצוות כאשר יחלה על ידן. ולמדו הלכה זו ק"ו מהוצאות ממון, דאם אין האדם לבזבז הון רב על המצוות ק"ו שאינו צריך לחלות, שלא יהא ממונו חביב עליו יותר מגופו, והרי אמרו (שבת קכ"ט ע"ב) בל תשחית דגופה עדיף מבל תשחית דממונא. כך כתבו באבני נזר (יו"ד ח"ב סימן שכ"א), בשו"ת בנין שלמה (סימן מ"ז) ובחלקת יואב (קונטרס לעניני אונס), עי"ש היטב.

ואף שיש מקום לדון דאפשר שלא חששו אלא בהוצאות ממון שמא יעני ויטיל עצמו על הציבור, ועוד כדי שלא יעלו הסוחרים את השערים ויכבידו על הציבור, משא"כ במחלה דלא שייכי בה הני טעמי, מ"מ לענ"ד מסתבר כדבריהם.

אמנם מאידך גיסא, כתב בשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סימן ר"ס) דאין האדם פטור מן המצוות אלא במקום סכנה בלבד, עי"ש.

ב

ולכאורה יש להוכיח דאין החולה פטור מן המצוות, שהרי בסוכה (כ"ה ע"א) תנינן דחולין ומשמשיהן פטורין מן הסוכה, ושם (כ"ו ע"א) מבואר דטעם הפטור משום דמצטער פטור מן הסוכה, וכ"כ הריטב"א להדיא (שם כ"ה ע"א) שדין חולה כדין מצטער ופטור מן הסוכה משום תשבו כעין תדורו, ולהדיא כתב שם הריטב"א דפטור מן הסוכה משום ד"כך היא המצוה ואין כאן דחיה שאין דחוי במצוות משום מיחושין וחולי אלא בשאי אפשר לקיימן".

וכך כתב בספר החינוך (מצוה שכ"ה):

"ודין המצטער שפטור מן הסוכה שהתורה אמרה תשבו, כעין תדורו. וכל שכן חולה שפטור ג"כ מטעם זה ואפילו משמשי חולה פטורין".

הרי לן דאין החולה פטור מן המצוות אלא במצות סוכה בלבד וכמצטער שפטור מן הסוכה.

אך באמת אין כל זה ענין לנידון דידן. דזו פשיטא לן דאין החולה פטור מן המצוות משום שחולה הוא, ומעולם לא הוציאו את החולים מכלל כל החייבים במצוות התורה, אלא שבמצוות סוכה שהמצטער פטור ממנה משום תשבו כעין תדורו פטרו גם החולה שדרך החולים לשכב בבית בחדר משכבם ולא לישון מחוץ לבית, ועוד דמסתמא צער יש לחולה לצאת ממטת חוליו וללכת לישון בסוכה ומשו"כ אמרו דחולין ומשמשיהן פטורין מן הסוכה. וכל הנידון הנ"ל אינו אלא כאשר ע"י קיום המצוה עלול הוא ליפול למשכב או שהחולי יחמיר.

וזו כונת הריטב"א דלא מצינו דחוי במצוות משום עצם המיחוש והחולי אלא בשאי אפשר לקיימן דהיינו במקום שקיום המצוה יפגע בבריאותו ויחמיר את חליו.

וחידוש עצום מצינו בשו"ת הרדב"ז בשני מקומות שדן לפטור את המצטער בשאר מצוות מתוך דין מצטער שפטור מן הסוכה.

א. בחלק ג' (סימן תכ"ה) כתב לפטור את המצטער מקריאת שנים מקרא ואחד תרגום מק"ו דאם במצות סוכה שהיא מה"ת פטור המצטער ק"ו בשמו"ת.

ב. בחלק ב' (סימן תרפ"ז) כתב להקל למצטער לספר שער ראשו בר"ח אייר אף שבימי הספירה הוא, דאם פטור המצטער ממצות סוכה דאורייתא ק"ו במה שאינו אלא ממנהגי אבילות.

ויש לתמוה דהלא אין המצטער פטור אלא מן הסוכה משום תשבו כעין תדורו, ואין ללמוד מזה לשאר מצוות בין אם מה"ת הם או מדרבנן.

וכבר תמה כעין זה הברכי יוסף (סימן תע"ב ס"י) על הראש יוסף שהקשה בהמבואר שם דמי שהיין מזיקו צריך לדחוק עצמו לשתות ד' כוסות, והלא המצטער פטור מסוכה דאורייתא ולמה יתחייב בד"כ שהן מדרבנן. וכתב הברכ"י דמה ענין זה אצל זה, והלא אין המצטער פטור אלא מן הסוכה, כנ"ל.

והנה איתא במס' חולין (מ"ז ע"ב):

"דתניא רבי נתן אומר פעם אחת הלכתי לכרכי הים, באתה אשה אחת לפני, שמלה בנה ראשון ומת, שני ומת, שלישי הביאתו לפני. ראיתיו שהיה אדום, אמרתי לה בתי, המתיני לו עד שיבלע בו דמו. המתינה לו ומלה אותו – וחיה, והיו קורין אותו נתן הבבלי על שמי. ושוב פעם אחת הלכתי למדינת קפוטקיא, באתה אשה לפני, שמלה בנה ראשון ומת, שני ומת, שלישי הביאתו לפני, ראיתיו שהיה ירוק, הצצתי בו ולא היה בו דם ברית, אמרתי לה בתי המתיני לו עד שיפול בו דמו, המתינה לו, ומלה אותו – וחיה, והיו קורין אותו נתן הבבלי על שמי".

וכתב שם רש"י "המתיני לו – דאין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים".

ולכאורה יש לדייק מדבריו דאילולי היה בזה סכנת נפשות לא היה פטור ממצות מילה, ומשו"כ פירש דהיה בזה סכנת נפשות ואין מילה דוחה פקו"נ.

אך באמת אין מזה כל ראיה, דהלא מיירי שם בתינוק שאחיו מתו מחמת מילה שהיה בחזקת סכנה, ופירש רש"י לפי האמת דפשוט הדבר שאין מצות מילה נוהגת במקום סכנה.

ואפשר עוד דשאני מילה משאר המצוות שהרי לעולם הנימול נופל למשכב ע"י מצוה זו ומשו"כ אינו פטור מן המצוה משום חולי, משא"כ בשאר המצוות.

אך לכאורה מסתבר טפי דשאני הצער והחולי הנגזרים מעצם המילה מטבעה דבהכי חייביה רחמנא, אך כאשר יש חולי נוסף מכל סיבה שהיא הדר דינא להלכה הכללית שאין האדם חייב ליפול למשכב ע"י קיום המצוות. ודו"ק בכ"ז.

ג

ובגוף הענין, יש לכאורה להוכיח ממה דר' יוחנן לא הניח תפילין של ראש בימי הסתיו משום כאב ראשו כמבואר בירושלמי ברכות (י"ד ע"א פ"ב ה"ג) הרי דמשום צער וחולי פטור ממצות עשה שהרי תש"ר ותש"י שתי מצוות המה. אך אין מזה ראיה לפי מה שהארכתי במנחת אשר לפסחים סי' ע"ה להוכיח דאין מצות תפילין מוגדרת בזמן ואין להוכיח ממנה על שאר מצ"ע שהן חיוביות בזמן מסויים.

ונראה דאין הכונה שם שהיה מבטל מצות מתש"ר לגמרי, אלא שלא היה מניחן כל היום כמנהגן, עי"ש היטב.

ונראה להוכיח דפטור ממצוה אם יחלה, מגמ' ערוכה ביבמות (ע"ב ע"א) דמבואר שם לר' יהודה דמשוך פטור ממילה כיון שסכנה היא לו שיעשה כרות שפכה עי"ש, אך אפשר דשאני הא דהוי סכנה לכל כח התולדה ועדיף אפילו מסכנת אבר בעלמא, ועוד דהוי נזק בלתי הפיך אבל בחולה בעלמא אפשר דחייב, (ואפשר דעוד דלא ימול מחשש איסור סירוס עי"ש), אך בפסחים (כ"ח ע"ב) וביבמות (ע' ע"א) כתבו התוס' דטומטום מסתמא אינו חייב לקרוע כדי למול ולא כתבו טעם בזה, ונראה כנ"ל כיון דיש בזה חבלה וצער גדול הוי כחולה, וביבמות כתבו דמיירי אף בביציו בחוץ והוי ודאי זכר (ואין לומר הטעם משום ספק פיקוח נפש דא"כ בודאי פטור ולא היו כותבים מסתמא אינו חייב וז"פ).

והנה כתבו התוס' בפסחים (כ"ח ע"ב ד"ה ערל) דמסברא אין הטמטום חייב לקרוע כדי למול, וכ"כ ביבמות (ע' ע"א ד"ה הערל), וסתמו ולא פירשו מה סברא יש בזה ולמה באמת אינו חייב לקרוע בשרו כדי למול כיון שביציו מבחוץ וידוע שערל זכר הוא.

ולכאורה פטור הוא משום שאינו מחוייב לקרוע בשרו וליפול למשכב כדי לקיים מצות עשה, וזה כונתם דמסתברא דאינו חייב לקרוע, דאין דין זה מהלכתא אלא מסברא. ולפי"ז מצינו ראיה מדבריהם שאין חיוב לחלות כדי לקיים מצות עשה דאורייתא.

אך באמת נראה יותר דאין זה טעם הדברים מחדא ותרי טעמי:

א. כבר כתבתי לעיל דיש לדון דשאני מצות מילה משאר מצוות כיון שלעולם מצוה זו כרוכה בצער ובחולי, ועליה נאמר כי עליך הורגנו כל היום.

אך אי משום הא אין לדחות פירוש זה דמסתבר לומר דאף דעצם מעשה המילה לעולם יש בה כאב וחולי מ"מ אינו חייב לחלות על מכשירי המילה שאינו מגוף המצוה.

ב. מסתבר דשאני ביטול מצוה כל ימי חייו דודאי חמור טפי, וביותר נראה כן לגבי מצות מילה שיש כרת בביטולה, ולכאורה נראה פשוט דודאי חייב אדם לבזבז הון רב כדי שלא לבטל מצות עשה כל ימיו, ומסתבר אפוא דכך גם לענין חולי ומכאוב.

וכבר הוכיח האבני נזר (אהע"ז סימן א') דביטול מצ"ע כל ימיו שאני וחמור טפי שהרי מי ששהא עשר שנים עם אשתו ולא ילדה חייב לגרשה ולישא אחרת תחתיה, וכי לגרש אשת נעוריו האהובה עליו פחות מבזבוז הון רב, וע"כ דביטול מצוה כל חייו שאני, ודפח"ח.

ומשו"כ נראה בסברת התוס' דאין האדם חייב לתקן מום מולד כדי לקיים מצוה, וכיון שהטמטום כך נולד, אונס הוא ואינו חייב לקרוע בשרו ולשנות את אשר עשה יוצר האדם כאשר יצרו בבטן.

הגע בעצמך, מי שנולד ללא זרוע שמאלית וכי מחוייב הוא להשתיל לו זרוע כדי שיוכל לקיים מצות תפילין של יד, או מי שנולד ומטוטרת בגובה מצחו דנראה לכאורה שאינו חייב לעשות ניתוח להסירו כדי שיוכל להניח תפילין באמצע ראשו.

וכן הדבר הזה כיון שכך בא לעולם אינו חייב לקרוע בשרו לקיים מצות מילה, ועדיין צ"ע, ודו"ק.

ונראה עיקר להלכה דלגבי סכנת אבר או כל נזק רפואי שאין לו מזור ועלול להיות בלתי הפיך ודאי אינו חייב לחלות לקיים מצ"ע ואפשר דאף חטא יש בזה דאין האדם רשאי לחבול בעצמו כמבואר בב"ק (צ"א ע"ב) ולא מצינו שהתירו לצורך מצוה, (ואין זה דומה לנזיר דאם כונתו לשם שמים מותר כאותו נזיר בנדרים (ט' ע"ב) דשם המצוה בעצם הצער והפרישות משא"כ כשאין מצוה להצטער), אבל בצער בעלמא ואף חולי קל בר חלוף מדת חסידות יש ולפעמים אף חיוב להצטער כדי לקיים מצוה, ואכמ"ל.

ד

ובשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סימן ר"ס) דן בחולה שיש בו סכנה שאסור לו לאכול מצה או מרור והוא מחמיר על עצמו ואוכל, וכתב דכיון שאסור לו לסכן עצמו, לא יצא ידי חובתו וברכתו לבטלה.

ובתו"ד כתב דלכאורה אין בזה דין אכילה כלל, וכדחזינן בדברי חז"ל (יומא פ' ע"ב) "כי יאכל פרט למזיק", והאוכל דבר המזיק אינו משלם קרן וחומש בתרומה, וכן מבואר ביומא (שם) דמשו"ה אכילה גסה ביוה"כ לאו אכילה היא. וכתב לחלק דרק אם האוכל מזיקו מיד אין כאן אכילה ולא כאשר הנזק בא לאחר זמן, עי"ש.

ונראה טפי לחלק בן מאכל המזיק לכל אדם או לרוב בני האדם דכל כה"ג אין זה אכילה כלל, למאכל שאינו מזיק אלא לאדם מסויים משום שחולה הוא, ובהלכה זו כמן בהלכות רבות בתורה אין הדבר תלוי בדעת כל אחד ואחד אלא בדעת רוב בני האדם. וכך גם לגבי דין אכילה גסה שהוא ענין כללי לכל בני האדם דלאחר שהאדם שבע שוב האכילה מזיקה, משא"כ בחולה.

ה

והנה יש לעיין בחולה שפטור מן המצוה אך מ"מ מותר לו להחמיר ולקיימה האם מותר לו אף לברך על המצוה. ונראה דיכול גם לברך ואף דהוי פטור מ"מ מסתבר דלא גרע מאשה המברכת לדידן במ"ע שהזמ"ג, ונראה דהדברים עוד ק"ו ומה אשה שאינה בת חיוב כלל במצות עשה שהזמ"ג ואינה במין המחוייב בהן יכולה לברך (לשי' הרמ"א בסי' י"ז ס"ב ועוד כמ"ק ולא לשי' הב"י שם) חולה זה שכל פטורו רק מקרי ע"י מחלתו אבל בעצם בר חיובא הוא ק"ו שיברך, ואפשר דאף לשי' הבית יוסף יכול לברך, אך אפשר שיש לדון ולדמות חולה להעוסק במצוה דפטור מן המצוה שכתב המשנ"ב (סימן תנ"ב בשעה"צ ס"ק ל"ט) דאף שהוא יכול לצאת יד"ח במצות אחרת מ"מ לא יברך, אך לכאורה תמוה דלמה יגרע העוסק במצוה מאשה במצות שהזמ"ג, וצ"ל בסברת המשנ"ב דשאני מי שאינו מצווה כלל ועושה דיכול לברך ממי שמצווה במצוה ופטור ממנה מסיבה צדדית דאינו יכול לברך דכיון שהוא מצווה במצוה זו לא יברך אלא כשהוא מחויב בה בפועל והארכתי במק"א.

והנה בגמ' בראש השנה כ"ח ע"א מבואר דאם אכל מצה כשהיה שוטה ונתפקח חייב לחזור ולאכול וחזינן דמצוה שעושה בשעת הפטור אינה פוטרתו בשעת החיוב וכ"כ בשו"ע בסי' תע"ה סעיף ה' ודנו האחרונים לפי"ז בחשיב"ס שקיים מצוה או בעוסק במצוה שקיים מצוה אחרת אם יצא יד"ח, וכמדומה שיש לחלק בזה דיש לחקור בעוסק במצוה שהוא פטור מה"מ מה גדרו, די"ל דהוי רק פטור דכולי האי לא חייבתו תורה לעסוק בשתי מצוות בהדי הדדי וכשהוא עוסק במצוה נפטר ממצוה אחרת וכמו שלא חייבתו תורה לבזבז יותר מחומש אך אם יקיים שניהם מדת חסידות הוא, ולפי"ז בודאי יצא יד"ח דכי נימא שהמקיים מצוה בצער ומכאוב (אם פטור הוא כמבואר לעיל) לא יצא יד"ח, (וכעי"ז כתב רעק"א בתשובה סי' ס"ח לגבי המכבד אביו משלו אף שהוא פטור אין במצותו מגרעת וכן המבזבז יותר מחומש והארכתי בדבריו בחי' לב"מ ואכמ"ל), אך להמבואר בריטב"א סוכה כ"ה ע"א דיש בזה גדר איסור וביזוי מצוה אפשר באמת דלא יצא יד"ח, ובמשנ"ב שם בסי' תע"ה כתב דרק בשוטה לא יצא יד"ח משום דלא הוי בכלל איש ומשמע דבכל שאר גוני ס"ל דיצא ולפי"ז אף בחולה שיב"ס מ"מ יצא, אך הארכתי במק"א בדברי המשנ"ב בזה ואכמ"ל).

אך כל זה רק באופן דמותר לו להחמיר כגון בחולה שאב"ס, אבל בחולה שיב"ס שאסור לו בתכלית להחמיר בזה וכמבואר בודאי לא יברך וברכתו לבטלה וכמ"ש בשו"ת מהר"ם שיק או"ח סי' ר"ס ובשו"ת מהר"י אסאד או"ח סי' ק"ס דאיך יאמר וצונו במה שהוא עבירה ולא מצוה, ואפשר דהוי גם בכלל מצוה הבאה בעבירה דאינה מצוה כלל ודו"ק בכ"ז.

הנה הרבה יש להאריך עוד בכל פרט ופרט אך אין הזמן גרמא.

ו

תמצית הדברים. ארבע מידות יש בדין חולה במצוות:

א. חולה שיש בו סכנה. אסור לו לאדם לקיים מצוה אם עי"כ יכנס לסכנה, ואף אם סכנה רחוקה היא דאם מותר לו לעבור על כל הלאוין שבתורה בשביל פקו"נ ק"ו שמבטל מצות עשה. ואם בירך על המצוה ברכתו לבטלה.

ב. סכנת אבר או כל נזק בלתי הפיך.

נראה לענ"ד דאף בזה אסור לו להחמיר, ואף דאין סכנת אבר דוחה חילול שבת דאורייתא כמבואר בשו"ע (או"ח סימן שכ"ח סי"ז) נראה דמ"מ דוחה קיום מצות עשה. וביותר נראה כך לפי מש"כ הש"ך ביו"ד (סימן קנ"ז סק"ג) להקל אף בדאורייתא בסכנת אבר, עי"ש.

ג. חולה שאב"ס.

נראה עיקר דפטור מן המצוות, אך מ"מ רשאי הוא להחמיר ואפשר דאף מדת חסידות היא, ונראה לכאורה דיכול לברך על המצוה.

ד. צער בעלמא. חייב לדחוק עצמו וכמבואר בשו"ע לגבי המצטער בשתיית היין דצריך לשתות ארבע כוסות, כמבואר.

הגב על הנושא

לתחילת הדף