אתה נמצא כאן: דף הבית » תשובות מורינו הרב אשר וייס » חולה האוכל ביום כיפור האם יש ענין שיאכל מאכל שאינו טעים

חולה האוכל ביום כיפור האם יש ענין שיאכל מאכל שאינו טעים

חולה שיש בו סכנה החייב לאכול ביוה"כ ויש לפניו שני סוגי מאכל, אחד טעים וערב לחיכו, ואחד שאין בו טעם טוב ומשובח אך עכ"פ הוי ראוי למאכל, איזה מהם יאכל.

הנה נחלקו בזה שנים מגדולי האחרונים בספריהם, האור שמח והעמודי אור, זה מחמיר וזה מיקל, וכיון שלענ"ד נראה בזה גדרים חדשים אמרתי אשיחה וירווח לי, ונחזי אנן איזהו דרך ישכון בו אורה של הלכתא דא.

א

העמודי אור סימן ל' אות ט' וכן בסימן ס"ד כתב לחדש דיש תוספת חומר באיסור ע"י תוספת הנאה ממנו ולכן חייב לאכול את האוכל שיש בו הנאה מועטת ולא את האוכל שהנאתו מרובה, ובנה יסודו מדברי הגמ' בשבועות י"ח ע"א "היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד חייב וכו'". והוכיח רבא מזה דהמשמש מת בעריות פטור ולכן חייב כשפירש מיד דהרי אינו אנוס כלל שהיה יכול לפרוש בהיתר, וא"ל אביי "לעולם אימא לך המשמש מת בעריות חייב, והכא מ"ט פטור משום דאנוס הוא, והא דאמרת כי פריש מיד אמאי חייב שהיה לו לפרוש בהנאה מועטת ופרש בהנאה מרובה". הרי דאף שהוא אנוס על החטא חייב הוא על שעבר בו בהנאה מרובה ללא צורך, וה"נ חייב הוא על אכילה שיש בה הנאה מרובה כשהיה יכול לאכול בהנאה מועטת.

אך האור שמח בפי"ד מהל' מאכלות אסורות הי"ד כתב בתוקף לחלק בין איסורי ביאה שאין איסורן מוגדר בגדרי שיעור בכמות ובהן נמדד האיסור באיכות הנאתו, לאיסור אכילה שיש להם שיעור כמותי דהיינו כזית או ככותבת ובדבר ששיעורו בכמות לא שייך שיהא חומר באיסור ע"י ריבוי ההנאה עי"ש. (אך מצינו קצת כעי"ז במצות מרור דבעי כזית כמבואר בשו"ע סימן תע"ג ולחד מ"ד בפסחים ל"ט ע"א דצריך להדר אמרירתא טפי ויש יותר מצוה בתוספת טעם מרור, אך יש לחלק בין דין טעם במרור דהוי משום זכר, לטעם באיסורי אכילה. ועוד דנתי במנחת אשר פסחים בסימן מ"ח דכל דין הרגשת טעם מר במרור אינו אלא מדרבנן, ואכ"מ).

ב

ונראה לענ"ד דממה שלא מצינו בפוסקים לדורותיהם דין פשוט כזה שחולה שיב"ס צריך לדקדק לאכול אוכל שיש בו הנאה מועטת בודאי מוכח דאין בזה קפידה, והרי הלכה זו של האכלה לחולה ביוה"כ ובשאר איסורים נידונה בהרחבה יתירה במשנה ובגמרא (ביומא פ"ב ע"א ופ"ג ע"א) ובכל הפוסקים, וגם כל דיני ואופני צמצום חומר האיסור נידונו לפרטיהם דהיינו שצריך לדקדקו לצמצם בחומר האיסור כמובא ביומא שם, וכן שצריך לדקדק ולצמצם בשיעור האיסור כמבואר בכריתות י"ג ע"א דצריך להאכיל פחות פחות מכזית, ואם איתא דצריך לדקדק גם למעט הנאתו תמוה הדבר שלא למדונו הלכה שכיחה כזו, ונראה מזה דבאמת אינו חייב לדקדק בכך, וצריך טעם וסברא לחלק בין הסוגיא הנ"ל במס' שבועות דחזינן ביה דיש תוספת איסור בתוספת הנאה באיסו"ב לני"ד דאכילה ביוה"כ או אכילת איסור. ועוד דלפי הנחת העמ"א יתחייב דמלבד מה שחייב לדקדק בסוגי המאכל לאכול את שיש בו מיעוט הנאה, צריך לדקדק גם באופן אכילתו לאכול באופן שאין בו הנאה מרובה כגון לבלוע ללא לעיסה או עכ"פ כשאי אפשר ללא לעיסה ללעוס לעיסה מועטת כדי למעט בהנאה וכהא דאסור לפרוש באבר חי ודין זה הלא שייך בכל מקרה שחולה שיש בו סכנה צריך לאכול וא"כ בודאי הו"ל לאשמעינן ד"ז. (ועיין חזו"א שביעית סימן ז' [עמוד ק"י] "ואם האמת וכו' היה הדבר שגור בפי כל הראשונים, והיו הדברים לראשית חובתם לפרשם וכו' ושתיקתם כפירושם, וזו בלבי ההכרעה היתירה מכל הראיות").

והנה יש לטעון דאין מסקנת ההלכה כסברא זו בגמ' שהרי נחלקו בזה אביי ורבא, ורבא הוכיח שם דהמשמש מת בערוה פטור וא"כ אינו אנוס כלל באיסור הערוה, ואפשר שהוא חולק על הנחה זו דיש תוספת איסור בתוספת הנאה דא"כ אין הכרח דהמשמש מת פטור וכדברי אביי, והרי פסקינן בזה כרבא, ובעמודי אור שם כתב דאפשר דאף רבא מודה דיש בריבוי הנאה חומר איסור אלא דאינו חייב ע"ז, אך לא הביא ראיה לד"ז. ונראה להביא ראיה גדולה לדבריו מדברי הרא"ש יבמות פ"ו סימן ב' (לדף נ"ג ע"ב) שכתב באנסוהו עכו"ם לבעול הערוה דאם עושה בהנאה מרובה חייב, והביא ראיה מהא דחייב בפירש באבר חי משום שהיה לו לפרוש בהנאה מועטת הרי דנקט כך להלכה, ועיין שם בלשון הרא"ש שכתב "כיון שנתרבה הנאתו ע"י קישוי חשיב כאילו עושה כל המעשה מדעת", ואף שיש לדון ולטעון דהרא"ש לא כתב כן אלא אליבא דאביי ולא להלכתא נראה יותר מלשונו דס"ל כן לעיקר, וכן פירש ביש"ש שם יבמות פ"ו סימן ג' דרבא מודה לעצם ההנחה דיש חומר עבירה בריבוי הנאה אלא דס"ל דאינו חייב על הפרישה דאדרבא רוצה הוא לפרוש מהר מן החטא, (ואפשר דחומר החטא מצד המשך העבירה חמור מריבוי הנאה עי"ש, וצ"ע).

ג

אך בעיקר הדבר נראה לענ"ד דאין הנאה מטעם המאכל המתוק הנאת איסור כלל ואינו דומה להנאת ביאה, דעיקר הנאת המאכל הוא הנאת השביעה ולא הנאת הטעם על לשונו, (ואין הרגשת הטעם שייכת לעיקר איסור הנאת אכילה אלא לדרך אכילה בלבד כמבואר לקמן), וכיון שאין הנאת הטעם הנאה האסורה כלל בודאי לא תוסיף כלל לחומר האיסור, משא"כ הנאת הביאה שהיא הנאה מגוף החטא.

וכדי לבאר שורש הדברים יש להקדים, דהנה השריש הרמב"ם בספר המצוות ל"ת קפ"ז דבכל איסורי תורה בין איסורי אכילה ובין איסורי הנאה אין האיסור בעצם מעשה האכילה אלא בהנאת האכילה עי"ש בנועם דבריו. ויש לחקור מה מהותה של הנאה זו שהיא עצם איסור האכילה שבתורה, והנה בחולין ק"ג ע"ב נחלקו ר' יוחנן ור"ל אם הנאת מעיו בעינן (דהיינו שיהנו מעיו מכזית ופטור אם אכל חצי זית והקיאו וחזר ואכלו כיון דלא נהנו מעיו מכזית כמבואר בסוגיא שם) כדעת ר"ל, או דהנאת גרונו אסרה תורה וכיון שנהנה גרונו מכזית חייב (ואף באכל והקיא וחזר ואכלו כנ"ל). ונראה ברור גם מדבריהם דיסוד איסור אכילה הוא הנאת האכילה אלא שנחלקו אם הנאת מעיו היא עיקר הנאת האכילה שאסרה תורה או הנאת גרונו, והנה נראה ברור דהנאת גרונו דר' יוחנן אינה הנאת האדם מטעם המאכל המתוק לחיכו, שהרי אף בבשר בחלב שאסור אף שלכא"כ כמבואר בפסחים כ"ה ע"א כתב הרמב"ם שם דהנאת אכילה נאסרה בו, והרי בשלכא"כ אין כאן טעם טוב כלל שהרי אף בעירב בו דבר מר חייב (דזה אופן דשלכא"כ כמבואר ברמב"ם פי"ד ממאכ"א הלכה י"א עי"ש), וכן באבר מן החי שנחלקו בו ר"י ור"ל בחולין שם אם בעינן ביה הנאת גרונו או מעיו כתב רעק"א בפסחים כ"ד ע"ב דאסור אף שלכא"כ כיון דאף עצמות וגידין מצטרפין בו (ועיין מש"כ בזה בפמ"ג שפ"ד סימן ס"ב ס"ק א') וא"כ מה הנאת גרונו יש בזה.

ונראה בזה, דזה ברור דהנאת אכילה שאסרה תורה היינו הנאת השביעה שהיא עיקר ענין האכילה, תועלתו והנאתו, אלא שנחלקו ר"י ור"ל אם שביעת המעיים היא יסוד האיסור כיון שזה עיקר השביעה או דאף שביעת הגרון נאסרה, דהרגשת שביעה של האדם אינה באה ע"י מילוי מעיו בלבד אלא אף ע"י מה שהאוכל עובר בגרונו ובבית הבליעה, ומצינו אף בגמ' מושג של שביעת הגרון, בסוכה מ"ט ע"ב "אמר ר"פ ש"מ כי שבע איניש חמרא מגרוני' שבע". הרי שיש גם שביעה ע"י הגרון אלא שבמשקה זה עיקר שביעתו ובאוכלין הוי עיקר השובע ע"י שביעת מעיו כמ"ש ברש"י שם "ואינן כאוכלין ששביעה שלהם בא במילוי הכרס". אך מ"מ נראה דגם באוכלין יש הרגשת שביעה מסויימת גם ע"י שהאוכל עובר בגרונו ובבית הבליעה וטעמו נבלע בחיכו, אך אין הנאת גרונו הנאת הטעם אלא הנאת השביעה שבאה ע"י טעם האוכל ולחלוחיתו בגרונו וזה שכתב רש"י בחולין שם דבגרונו יש הנאה "דחיך אוכל יטעם לו" עי"ש. אך אף בטעם מר יש בו הרגשת שביעה דטעם האוכל ולחות שלו בגרונו הוא המשביעו במקצת מלבד עיקר שביעתו שהוא במעיו כנ"ל, זה הנראה בשיטת רבי יוחנן דהנאת גרונו אסרה תורה. (והנה להמבואר בסוכה דבשתיה הוי עיקר השביעה בגרונו נראה דלכו"ע יתחייב בשתה חצי רביעית והקיאה וחזר ושתאה כיון דמ"מ נהנה גרונו מרביעית וזה עיקר שביעתו, ולא ראיתי מי שיעורר בזה, אך כך נראה לענ"ד, ודו"ק בזה).

אך מ"מ בעינן שלא יהא טעם מר במאכל כדי שיהא דרך אכילה כיון שכך דרכן של בנ"א שלא לאכול את שמצטערים באכילתו, אך אין זה ענין להנאת גרונו דר' יוחנן דאין הנאת הטעם עיקר הנאת האוכל אלא הרגשת השביעה שבאה ע"י כנ"ל.

ולפי כל הנ"ל נתבאר דכדי לקבוע דין אכילה בדין תורה צריך שימולאו ג' תנאים: א. מעשה אכילה (שהוא בליעה ובלעדיו אין כאן כלל אכילה ואם החדירו לתוך מעיו וגופו אוכלין שלא ע"י בליעת גרונו אין כאן דין אכילה כלל, וכמ"ש האחרונים עיין אחיעזר ח"ג סימן ס"א ומהרש"ם ח"א סימן קכ"ג. ונראה עוד דמטעם זה לק"מ מה שהקשה הפמ"ג סימן צ"ח במשבצות ס"ק ב' למה אין איסור תורה בטעימה דהרי יש בו הנאת גרונו כיון שבין החניכיים יש הנא"ג כמבואר שם בחולין, ונראה דמ"מ אין כאן מעשה אכילה כנ"ל). ב. הנאת אכילה (דהיינו הרגשת השביעה ונחלקו בו ר"י ור"ל אם היינו הנאת מעיו או הנאת גרונו כנ"ל). ג. דרך אכילה (דהיינו שיהא האוכל ראוי לאכילה וערב לחיכו כדרך אכילת בני אדם, אך אין זה בכל מאכ"א אלא בהנהו דכתיב בהו אכילה, אבל בערלה וכלאה"כ ובב"ח וכדו' דלא כתיב בהו אכילה אסור אף בשלא כדרך אכילה כיון דמ"מ יש בהם הנאת אכילה דהיינו הנאת גרונו או מעיו כנ"ל).

ד

ויסוד דבר זה דהנאת אכילה שהוא שורש האיסור כנ"ל מהרמב"ם בסהמ"צ, הוא הנאת השביעה ולא הנאת הטעם ומתיקותו יש ללמוד מכמה דברים: א. דהרי גדר אכילה בכל דין אכילה שבתורה הוא בליעה, ואם בלע אף ללא לעיסה בודאי הוי אכילה כמבואר בפסחים קט"ו ע"ב בלע מצה יצא הרי דהוי בזה אכילה, (וכבר כתב הנוב"י קמא יו"ד סימן ל"ה דהוי אף דרך אכילה מדיוצא בו מצות אכילת מצה ולא כדברי התו"ח דהוי שלא כדרך אכילה וכבר הכריעו האחרונים בזה כהנוב"י). ואם לעס ולא בלע אין כאן אכילה כלל כמבואר בתרומות פ"ח משנה א' ושם בירושלמי דכן הדין בכל דין אכילה בתורה דאין אכילה אלא בליעה, וכיון שנתבאר שגדר אכילה הוא בליעה בלבד בודאי אין הנאת אכילה אלא הנאה הבאה ע"י בליעה דהיינו הנאת השביעה שבאה ע"י האוכל העובר בבית הבליעה דהיינו גרונו של אדם, אבל הנאת הטעם עיקרה בפיו ועל לשונו ואינה קשורה בבליעה כלל, ואם לעס אדם מאכל בפיו אף שלא בלעו כלל הרי נהנה מטעמו אבל אין בזה שביעה, ונראה פשוט דאין הנאת איסור אלא הנאה שהיא תולדה של מעשה האיסור, וכעין הנאת הביאה שהיא תולדה של מעשה הביאה וקשורה בו, אלב הנאת מתיקות הטעם על לשונו שאינה קשורה כלל בבליעה ונולדה על ידה איך נאמר שהיא הנאת איסור, והרי זה לכאורה כאילו נהנה ממנה הנאת ריח וכדו' שאין בזה איסור כלל, וכמו"כ הנאת הטעם מה"ת אין בה איסור אם אינו בולע. ולפי"ז פשוט שאין חומר האיסור תלוי בריבוי הנאת הטעם. ב. לשון חז"ל בחולין שם שאמרו דהנאת גרונו אסרה תורה והרי בגרונו אין הרגשת טעם האוכל אלא הנאת השביעה בלבד, ומשמע דזה עיקר האיסור ולא הנאת הטעם שהיא על לשונו בפיו, והרי מעשים בכל יום שטועמים אוכל על לשונו וזה דרך טעימה דעיקר טעם האוכל מורגש על לשונו ובפיו של אדם, וע"כ דהנאת אכילה היינו הנאת השביעה שהיא ע"י גרונו ולא בלשונו, (אלא דבעינן גם הנאת טעם האוכל דאם טעמו מר אין זה דרך אכילה כיון שכך דרכן של בנ"א והנהגתם שלא לאכול דבר שיש צער וטעם מר באכילתו כנ"ל).

ועוד ראיה יש לד"ז דנראה פשוט דבכל איסורי תורה ואף בהנהו דאסירי בהנאה שלא כדרך הנאתן כגון ערלה וכלאי הכרם וכדו' נאסר בהם הנאת אכילה ולא מעשה אכילה גרידא, וכן מבואר להדיא בדברי הרמב"ם בסהמ"צ שם דגם בבב"ח נאסר הנאת אכילה ולא עצם מעשה האכילה (ומטעם זה לא נמנו בו ב' ל"ת אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה דאחד הם דהנאת האכילה נאסרה בו עי"ש היטב), וכדמשמע מפשטות לשון הגמ' בחולין דמסתמא נחלקו אף בהנהו באכל ח"ז והקיאו וחזר ואכלו כמבואר בגמ' שם, ובפרט למ"ש רעק"א דבאבר מה"ח חייב שלכא"כ כנ"ל הרי דאף בהנהו דחייב בהו אף שלכא"כ בעינן עכ"פ הנאת גרונו או מעיו. ולפי"ז תקשה דהלא אסורין הם אף בשלכא"כ, דהיינו שעירב בו דבר מר וכדו' המבוארים ברמב"ם פי"ד ממאכ"א שאין בהם הנאת הטעם אלא צער וא"כ הרי אכילתן איסור אף ללא הנאת גרונו כלל, ואיך נאמר דהנאת אכילה אסור בהם ולא מעשה אכילה, וע"כ דהנאת גרונו היינו שביעת הגרון כנ"ל, ואף כשעירב בו דבר מר והוי שלא כדרך אכילה מ"מ יש בו הנאת גרונו דהיינו הרגשת השביעה שע"י האוכל בגרונו ויש בו הנאת אכילה. (וידעתי שיש מקום לבע"ד לחלוק דבאמת לא בעינן הנאת גרונו בפועל אלא ששיעור כזית ודיני אכילה נקבעים עפ"י הנאת גרונו לענין אכל והקיא וכדו', אך נראה דלשון ר' יוחנן "הרי נהנה גרונו בכזית" משמע הנאה בפועל, וביותר מבואר כן בלשון הרמב"ם פי"ד מאכ"א ה"ג "שאין החיוב אלא על הנאת הגרון בכזית מדבר האסור". וכן מבואר ברמב"ם בסהמ"צ דיסוד איסורן אף בהנהו דחייב בשלכא"כ הוא הנאת אכילה כנ"ל, ודו"ק בזה). ועי"ש באחיעזר שהעיר קצת בזה וכתב דצ"ל דאף באכל שלכא"כ מ"מ יש הנא"ג קצת אך לא ביאר יסוד הדבר דלכאורה הדברים סותרים זא"ז ונראה כנ"ל, ודו"ק בכ"ז.

ה

ונראה לדון לפי הנ"ל במש"כ החת"ס בשו"ת או"ח קכ"ז וכן המנ"ח מצוה שי"ג דביוה"כ מודי כו"ע דבעינן הנאת מעיו כיון דביתובי דעתא תליא, וחידשו לפי"ז דאם אכל חצי כותבת והקיאו וחזר ואכלו ביוה"כ פטור שהרי לא נהנו מעיו מככותבת. וכבר הקשו על דבריהם מהמבואר בשבועות י"ג ע"ב דאם חנקתיה אומצא חייב כרת הרי שחייב על הנאת גרונו אף שלא הגיע כלל למעיו, ונראה ברור שלא כתבו כן אלא משום שהבינו דגדר הנאת גרונו היינו הנאה מערבות הטעם הטוב וא"כ אין בזה יתובי דעתא כלל, אבל להנ"ל נראה דלר"י דחייב בכה"ת על הנאת גרונו י"ל דגם ביוה"כ חייב כן דגם בהנאת גרונו יש יתובי דעתא דהיינו בהרגשת שביעתו שע"י הנאת גרונו. ובאמת נראה עוד דאף בלעיסה בלבד יש קצת יתובי דעתא מהמבואר בירשלמי שם בתרומות פ"ח דלמ"ד לעוס כבלוע בכל התורה גם ביוה"כ הדין כן וחייב על לעיסה בלבד אם לעס כותבת אוכלין, ומוכח מזה לכאורה דאף בלעיסה יש קצת יתובי דעתא, אלא שלהלכה פטור בזה משום דלעוס אינו כבלוע ואין כאן מעשה אכילה כלל דאכילה היינו בליעה כנ"ל.

ונראה ראיה ברורה דיתובי דעתא אינה תולדה של הנאת מעיו בלבד דהרי ביומא פ' ע"ב איתא "מתקיף ליה רבא כזית בכא"פ וכותבת בכא"פ, א"ל אביי קי"ל לרבנן דבהכי מיתבא דעתיה בטפי לא מיתבא דעתיה". הרי דליכא יתובי דעתא אם לא אכל תוך כא"פ ואם יתובי דעתא הוא בהנאת מעיו בלבד הלא יש במעיו כותבת אף באכלו ביותר מכא"פ ואיך אמרו דבטפי לא מיתבא דעתיה, וע"כ דאין דעתו מתיישבת אלא בצירוף הנאת גרונו ג"כ, וכיון שלא אכל תאכ"פ אין לו הנאת גרונו מכזית ולא מיתבא דעתיה וחזינן מזה דיתובי דעתא לא תליא במעיו בלבד, וא"כ אין זה דבר רחוק דלר"י דס"ל בכה"ת דאזלינן בתר הנא"ג ה"ה דנחשב בכך יתובי דעתא ביוה"כ.

והנה הקשה האחיעזר שם לר"ל דבעינן הנאת מעיו למה פטור באכל שלכא"כ ובשלמא לר"י דבעינן הנא"כ הרי לא נהנה גרונו בשלכא"כ (להבנתם כנ"ל), אבל לר"ל דלא בעינן אלא הנאת מעיו למה פטור, ועוד הקשה המנ"ח שם למה פטור לר"ל כשלא אכל תוך כדי אכילת פרס כיון דמ"מ יש הנאת מעיו, והוכיחו מזה דלר"ל בעינן תרתי הנאת גרונו והנאת מעיו עי"ש. ונראה להנ"ל דלק"מ דאם אינו אוכל בתוך כדא"פ אף שהנאת אכילה יש כאן מ"מ מעשה אכילה אין כאן, שהרי הלכה לממ"ס דאין צירוף באכילה אלא תוך כדי אכילת פרס ומלבד הנאת אכילה בודאי בעינן מעשה אכילה, וכן באכל שלכא"כ אף שהנאת אכילה יש כאן (דהרי הנאת מעיו בעינן לר"ל) מ"מ דרך אכילה אין כאן ובעינן שיאכל כדרך אכילתו כמו בכל דיני תורה שאין מעשה האדם נחשב בהם אלא בעושה כדרך עשיית בנ"א, וז"פ.

ועיין עוד שם במנ"ח שהקשה לר"ל אמאי לא יצא בכרכו למצה בסיב בפסחים קט"ו ע"ב כיון דמ"מ יש הנאת מעיו, ונראה דגם זה ל"ק להנ"ל דהנה בהא דכרכו בסיב יש להסתפק בטעם דלא הוי אכילה די"ל דהוי שלא כדרך אכילה דהרי אין דרך לאכול כך, אך י"ל דגרע טפי ואינו בגדר אכילה כלל כיון שאין האוכל נוגע בגרונו כלל, (ועיין מה שכתב בזה המשנה למלך בפי"ד ממאכ"א הי"ב). והנה הר"ן בפסחים שם כתב דלא הוי "דרך אכילה" בכך, וכ"כ גם בשו"ע סימן תע"ה סעיף ג'. אך הרשב"ם כתב "דלא הוי ממש בפיו לא זה ולא זה וכזורק אבן לחמת דמי". ומשמע לכאורה דנחלקו הראשונים בטעם כרכו בסיב דאינו יוצא בו. אך לענ"ד אין הכרח גמור מלשונות הראשונים בזה דמצינו בכמ"ק שהראשונים כתבו דאין דרכו בכך אף במקום שיש חסרון בעצם העשייה ולא רק בדרך עשייתו, עיין רש"י פסחים ל"ה ע"א גבי "המחהו וגמעו אם חמץ ענוש כרת ואם מצה הוא אין אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח", וכתב רש"י "דלאו דרך אכילה קאכיל ליה". ובודאי אין כונתו דהוי דין שלא כדרך אכילה דא"כ איך יתחייב כרת על אכילתו בחמץ והלא פשוט שאין חיוב כרת על חמץ שלכא"כ, וע"כ דכונתו משום דהוי דרך שתיה ולא דרך אכילה כמ"ש הנובי"ק יו"ד סימן ל"ה או דלא הוי לחם כיון דאין זה אכילה אלא שתיה וכן משמע בפי' הר"ח שם, ומ"מ נקט בזה לשון דלאו דרך אכילה כיון דיש בו חסרון בדין אכילה, ועיין עוד בר"ן מס' שבת מ' ע"ב דדבר שנתבשל כל צרכו מותר להניחו אפילו בכלי ראשון דאין דרך בישול בכך, והרי פשוט דאין בישול אחר בישול אינו משום חסרון בדרך בישול אלא דאין כאן בישול כלל כיון שאין הבישול מתקן כלום במאכל, וע"כ דהר"ן נקט אין דרך כשיגרא דלישנא. וגם אין לדייק בלשון הרשב"ם דהוי "כזורק אבן לחמת" דגרע טפי משלכא"כ דאטו נימא דהאוכל לאחר ו' שעות לא הוי אכילה כלל לגבי יוה"כ דהלא אמרו (שבת י' ע"א) דלאחר ו' שעות הוי כזורק אבן לחמת, אתמהה, וע"כ דחז"ל הפליגו בלשונם להדגיש שזה מזיק לגוף וא"כ י"ל דגם הרשב"ם נקט כך להדגיש דאין ראוי לאכול בכה"ג אך אפשר דמשום דאין זה דרך אכילה אתי עלה.

אך אף אם אין להוכיח ולהכריע ספק זה מלשונות הראשונים הנ"ל מ"מ פשוט דהא דלא יצא בכרכו בסיב ובלעו הוא משום אחד משני הטעמים הנ"ל, וא"כ נראה דאין זה שייך כלל לגדר הנאת אכילה בגרונו או במעיו אלא דהוי חסרון או במעשה אכילה או בדרך אכילה וכפשטות לשון הר"ן כנ"ל, ואף לר"ל דאזיל בתר הנאת מעיו בעינן עכ"פ שיהא מעשה אכילה ושיהא בדרך אכילה כנ"ל, ודו"ק בכ"ז.

והנה מבואר שם בחולין דלר"י אף מה שנשאר בין החניכיים מצטרף דאף בזה יש הנא"ג (והיינו מה שסמוך לבית הבליעה כמבואר ברש"י שם). ולכאורה קשה דמ"מ אין בזה מעשה אכילה כיון שלא בלעו כנ"ל, ונראה ביאור הדבר, דלר' יחנן דס"ל דיסוד איסור אכילה הוא הנא"ג מסתבר דשיעור כזית הוא בהנא"ג ואם אכל (דהיינו בליעה) באופן שיש ע"י אכילתו הנאה בכזית חייב אף שבעצם לא בלע כזית שלם כיון שיש עכ"פ מעשה אכילה שיש בו הנא"ג מכזית, (אבל אם לא בלע כלל אלא הניח כזית בין החניכיים פשוט שפטור כיון שאין כאן מעשה אכילה, כנ"ל), ודו"ק היטב בזה כי העניינים דקים ועמוקים.

(ועיין בפתיחה כוללת להפמ"ג ח"ג אות ה' שנסתפק באכל מרור ללא כונה אם יצא כמו במצה דיצא שכן נהנה או דשאני מרור שהרי אינו נהנה והביאו גם רעק"א בהגהות או"ח סימן תע"ה, ולהנ"ל י"ל דאף במרור יש הנאת גרונו דשביעה אף שמא בעינן להשלמת חסרון הכונה הנאת טעם דוקא, וצ"ע בזה).

ו

הדרן לקיימתא, הנה לפי מה שנתבאר דהנאת אכילה שאסרה תורה היינו הנאת השביעה שהיא עיקר הנאת האוכלין ונחלקו ר"י ור"ל אם היינו שביעת המעיים דוקא דזה עיקר שביעת האוכלין כנ"ל או אף שביעת הגרון, אבל הנאת מתיקות הטעם אינה הנאה אסורה כלל מה"ת, (אלא דאם אין בו הנאת טעם הוי שלא כדרך אכילה ופטור עליה כנ"ל) נראה פשוט דאין צריך לדקדק כלל למעט בהנאה מטעם האוכל דכיון שאין זו הנאה מגוף מעשה החטא בודאי אין בריבויו תוספת בחומר האיסור.

ואין לטעון דאף שאי"צ לדקדק למעט הנאת הטעם כיון שאין זה הנאת האכילה האסורה מ"מ יצטרך למעט בהנאת השביעה שע"י אכילתו, שהרי מבואר ביומא פ' ע"ב דבבשר שמן יש יותר יתובי דעתא מבלולבי גפנים וזה גדר הנאת אכילה כנ"ל. דמלבד מה דנראה דאי אפשר לקבוע בכל מאכל ומאכל באיזה מהם יש שביעה מרובה ובאיזה יש שביעת הגרון מועטת וחז"ל נקטו ברוחב דעתם דוגמא בולטת וברורה, דבשר שמן יש בו לחלוחית מרובה וטעם רב ובודאי יש בו שביעת גרון מרובה, ולולבי גפנים שאין בהם טעם ולחלוחית ולכן אין בהם יתובי דעתא ושביעת הגרון אלא מעט, אבל אין גדר הנאת גרונו תלוי דוקא בטיב הטעם ואפשר שדבר שאין טעמו ערב כל כך לחיך ומ"מ יש בו הנאת גרונו מרובה. אך נראה עוד דבודאי אין צריך לדקדק למעט הנאת גרונו דהרי אדרבה כל מניעת הסכנה היא ע"י יתובי דעתא ושביעה וזה תכלית אכילתו וסיבת דחייתו איסורי תורה, וא"כ פשוט דמותר לו לאכול בהנאה מרובה.

ונתבאר לפי כל הנ"ל דמי שמוכרח לאכול ביוה"כ (או מאכלות אסורות) לא חייב לדקדק למעט הנאת אכילתו ולאכול את המאכל שטעמו מועט, ואולי יש עוד לדון שיהיה חייב לאכול דוקא את המאכל שטעמו ולחלוחיתו מרובים כדי למעט בכמות אכילתו אם ישבע על ידי אכילה מועטת לא יצטרך לאכול כמות גדולה יותר ליישב דעתו ולהסיר סכנה מעצמו, ודו"ק בכ"ז.

 

הגב על הנושא

לתחילת הדף