אתה נמצא כאן: דף הבית » תשובות מורינו הרב אשר וייס » חולה האוכל לשיעורים ביום הכיפורים האם צריך לברך בכל אכילה ואכילה

חולה האוכל לשיעורים ביום הכיפורים האם צריך לברך בכל אכילה ואכילה

צום גדליה תשע"א

במה ששאל לדעתי בחולה האוכל ביוה"כ פחות מכשיעור, האם צריך לברך על כל אכילה ואכילה או שמא פוטר את כל האכילות בברכה אחת וכן בשתיה. וכבו' ציין למכתבו של בעל האדר"ת שנדפס בקובץ המועדים (מכון ירושלים) על ראש השנה ויוה"כ שנסתפק בזה ונטה לומר דכיון שאסור לאכול בין אכילה לאכילה שמא הוי הפסק.

ראשית אומר, דלכאורה פשוט שאי"צ לברך על כל שתיה ושתיה דזה פשוט דתשעה דקות פחות משיעור עיכול הוא, וכיון שאין כאן לא שינוי מקום ולא היסה"ד ולא שיעור עיכול אי"צ לחזור ולברך. (ובמק"א דנתי במה שנחלקו המג"א ושאר אחרונים אם יש דין שיעור עיכול לגבי ברכה ראשונה, אך מ"מ אין בזה נפ"מ בני"ד דז"פ דט' דקות הוי פחות משיעור עיכול אף בשתיה מועטת, ואכמ"ל).

והגאון האדר"ת דן משני מקורות דכיון דאסור לאכול הוי הפסק: א. בסימן רע"א סעיף ה' ברמ"א דמי שבירך על הפת ונזכר שלא הבדיל ואסור לאכול לפני הבדלה הוי הפסק, ומשו"כ יאכל לפני הבדלה כדי למנוע ברכה לבטלה. ב. בסימן קע"ח ס"ו במי שנזכר בתוך סעודתו שלא התפלל ואין שהות לגמור סעודתו ועומד להתפלל, לדעת השו"ע לא הוי הפסק ולדעת הט"ז הוי הפסק.

ונטה האדר"ת לומר דבני"ד דהוי איסור דאורייתא וכרת גרע טפי והוי הפסק, אך מ"מ כתב דשמא כיון שאינו מפסיק אלא לצורך המשך אכילתו לא הוי הפסק, עי"ש.

אמנם להלכה פשוט שברכה אחת פוטרת עד שלא יפסיק הפסק גמור כגון שנת קבע או שיצא מביתו לבית הכנסת וכדו'. דאף בהני תרי הלכתא שציין הגאון האדר"ת קיי"ל להלכה דלא הוי הפסק. הלא פסק המחבר שם בסימן קע"ח דאין התפלה הפסק ורוב האחרונים הלכו בעקבותיו.

וכך גם בהא דסימן רע"א נקטו האחרונים דאם נזכר שלא הבדיל לאחר שאכל קצת שוב אין ההבדלה הפסק וכ"כ המשנ"ב שם ס"ק כ"ה.

וכך גם בני"ד דהלא לא הפסיק בין ברכה לאכילה והברכה לא יצאה לבטלה, אלא מפסיק הוא בין אכילה לאכילה וכל כה"ג לא תפילה ולא הבדלה אינם הפסק. (ובכלל חמירי דיני הפסק בין הברכה למצוה ולאכילה, מדיני הפסק בין מצוה למצוה ובין אכילה לאכילה בברכה אחת, וכ"ז פשוט).

ויותר מזה נראה דבני"ד אין כאן הפסק כלל דהלא אינו מפסיק במעשה, כגון תפילה והבדלה, ואינו אלא יושב ומצפה שיעבור זמן כא"פ, ואין איסור על זמן מסויים אלא שאסור לו לאכול תכא"פ, ולכאורה נראה פשוט דאין בזה דין הפסק כלל. וכבר כתב שם הגאון האדר"ת שסתימת כל הפוסקים מוכיחה בעליל דאין צריך לברך על כל אכילה ואכילה.

וכך נראה פשוט להלכה.

ושו"ר בשו"ת מהרש"ם ח"ו סימן ל"ח שבעל האדר"ת פנה אליו בשאלה זו והמהרש"ם כתב דפשוט שאין צריך לברך על כל אכילה ואכילה, והוכיח כן מדברי הריב"ש בסימן שפ"ד שכתב להוכיח דמי שבירך על שתי מצוות שברכותיהן שוות דאף שא"א לעשות את שתי המצוות בחדא מחתא מ"מ יצא יד"ח ואי"צ לברך שנית "ומי איכא למימר דמי שלפניו בשר וגבינה שברכותיהן שוות ובירך על הגבינה שיהא צריך לחזור ולברך על הבשר".

אמנם אי משום הא יש לדחות דכיון דיכול תיכף לקנח ולהדיח פיו אין כאן הפסק דהרי זה כאוכל פרי שצריך לקלפו ולתקנו לפני האכילה דאטו יש בזה הפסק משא"כ ביוה"כ שצריך לשהות ואסור לו לאכול תיכף אפשר דגרע טפי.

ועוד הביא מדברי הפמ"ג בסימן ר"ו א"א סק"ח דמי שבירך בשעה שאסור לו לאכול כגון סמוך לסוף התענית אין בזה הפסק ובצאת הכוכבים יאכל בלי ברכה, הרי דכל כה"ג אין כאן הפסק אפילו בין ברכה לאכילה וכ"ש בין אכילה לאכילה.

אמנם בשם שו"ת שואל ומשיב מהדורא ה' (יוסף דעת סימן ס"ג) הביא דהשותה מי מעיין לרפואה ולפי ציווי הרופא צריך לשהות בהליכה כחצי שעה בין כוס לכוס, שצריך לחזור ולברך על כל כוס וכוס. ולפי דבריו ק"ו בני"ד שאסור לו לאכול שצריך לחזור ולברך אלא שהמהרש"ם לא חש לדבריו ותמה עליו עי"ש.

וראיתי בדברי המהרש"ם שגם הוא כתב לחלק בין מקרה שבו יש מעשה הפסק כגון תפלה והבדלה, או בנידון של השו"מ שצריך להתהלך ממקום למקום למקרה דידן שבו אין כל מעשה הפסק אלא שהיה בלבד דלא הוי הפסק וכדברינו הנ"ל.

ועיין עוד בדעת תורה סימן תרי"ח מש"כ בזה.

ומ"מ שמחתי לראות שכיוונתי לדעת גדולים מצוקי תבל להלכה ולמעשה.

ונראה עוד טעם בני"ד שלא יברך שנית דבאמת אין עליו כל איסור לאכול כל הזמן ללא הפסק כלל, אלא שיצטרך לאכול כמות מזרעית וללעוס לאט לאט וטרחה גדולה תהיה לו, אך מ"מ כיון שאין עליו כל איסור לאכול באופן רציף ונמשך פשוט שאין זה הפסק כלל.

הגב על הנושא

לתחילת הדף