אתה נמצא כאן: דף הבית » שיעורי מורינו הרב אשר וייס » חולה שצריך לאכול ביום כיפור שחל בשבת האם צריך קידוש

חולה שצריך לאכול ביום כיפור שחל בשבת האם צריך קידוש

"חולה שאכל ביום הכפורים ונתיישב דעתו בענין שיכול לברך צריך להזכיר של יום הכפורים בברכת המזון שאומר יעלה ויבא בבונה ירושלים" (שו"ע סימן תרי"ח סעיף י').

אמנם המגן אברהם ס"ק י' הביא משבלי הלקט שחולק על דעת הטור וכתב בשם מהר"א כץ דאין החולה מזכיר לא יוה"כ ולא שבת, דכחול הוא לגביו. ומ"מ כתב דיש לנהוג למעשה כשיטת הטור כיון שאין כאן אלא הזכרה בעלמא, אבל לענין קידוש כתב דלא יקדש כיון דיש בזה חשש ברכה לבטלה.

(ונראה פשוט לשיטת המג"א דאם שכח רצה או יעלה ויבא אינו חוזר לברך, דשוב יש בזה חשש ברכה לבטלה. ויש עוד לעיין אם דומה להא דסוכה כ"ז ע"א "אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל" או שמא כיון שהוא חשיב"ס בע"כ צריך לאכול, ולהלכה נראה פשוט שאינו חוזר, כמבואר).

ובהגהות הגרעק"א (הוצאת טלמן- מדפוס יוהנסבורג) תמה על המג"א דהלא מסתמא מיירי בחולה שצריך לאכול ביום, והלא אין ברכה בקידושא רבא מלבד ברכת הגפן וא"כ מה חשש ברכה לבטלה יש כאן. אך כבר תמה על הגרעק"א הגר"א פומרנציק בעמק ברכה על קידוש והבדלה דהלא להדיא מבואר בפסחים ק"ה ע"א (ובשו"ע סימן רע"א סעיף ח') דאם לא קידש בלילה אומר ברכת הקידוש כל היום, והא תינח אם דין זה היה משום תשלומין דאזי הוי אמינא דכיון דבלילה פטור היה מקידוש דאסור היה באכילה ממילא אין כאן תשלומין, אך בעמק ברכה כתב להוכיח דאין זה דין תשלומין אלא דכל יום השבת הוי זמן קידוש מה"ת וא"כ אף חשיב"ס שצריך לאכול ביום מברך את ברכת הקידוש וצדקו דברי המג"א.

וכפי הנראה דעת הגרעק"א דאכן הלכה זו משום תשלומין היא וכפשטות לשון המחבר שם ד"יש לו תשלומין למחר כל היום". וכיון שפטור היה בליל שבת אינו מברך ביום אלא ברכת הגפן בלבד. ובמק"א הארכתי יותר בעצם השאלה אם הלכה זו משום תשלומין היא או דכל יום השבת זמן קידוש הוא.

ב

והנה כל דברי המג"א אינם אלא ביוה"כ בלבד, אבל ביוה"כ שחל בשבת נחלקו האחרונים. הגרעק"א שם נטה לומר דחולה שצריך לאכול צריך לקדש, דאף אם ביוה"כ לא תיקנו קידוש על היין, מ"מ בשבת צריך לקדש, עי"ש. (ויש לעיין לשיטתו בנוסח הקידוש דלכאורה נראה דכיון שאינו מקדש אלא משום שבת יאמר את הנוסח של שבת, אך מאידך לא מסתבר שלא יזכיר כלל את קדושת יוה"כ, ומשו"כ נראה לכאורה שאת הנוסח הכללי אומר של שבת ומסיים "מקדש השבת וישראל ויום הכיפורים", וצ"ע).

אך כנגד הגרעק"א ניצבים החיי אדם, שו"ע הרב, והמטה אפרים שכתבו להדיא דאף בשבת אינו מקדש, וכך פסק המשנ"ב שם ס"ק נ"ט עי"ש.

ובאור שמח כתב בזה דבר מחודש בהלכות עבודת יוה"כ פ"ד הלכה א'. דלאחר שביאר את שיטת הרמב"ם דביוה"כ שחל בשבת אף מוספי השבת אינם קרבים אלא ע"י כהן גדול (ולא כשיטת הרמב"ן במלחמות יומא א' ע"א מדפי הרי"ף), דמקורו מהמבואר בזבחים (פ"ט ע"ב) דגם תמידין של שחר ובה"ע בשבת קדושים בקדושת השבת ואין קרבנות השבת מקודשים מהם, וכיון שגם קרבנות החול מתקדשים בקדושת השבת והוי כקרבנות שבת, ה"ה דקרבנות השבת דינם כקרבנות היום הקרבות ע"י כהן גדול.

ועל זה הוסיף הגרמ"ש "וכן נ"ל דקדושת יוהכ"פ חיילא על שבת ג"כ להקדישו בשבות מכל אכילה דקדושת יוהכ"פ גם לשבת אהני שיוקדש בענות נפש, ולכן ביוהכ"פ שחל בשבת וחולה שיש בו סכנה שצריך לאכול מורה אני דלא מקדש גם על שבת דזה קדושת שבת אז שלא לאכול בו ופשוט".

ודברי חידוש הם הדברים, ומה דפשיטא לי' למר מסתפקא לי טובא, דאף שאמרו דקדושת היום ומעלתו חלה על כל קרבנות הקרבים בו ביום, מה זה ענין לני"ד, דאף אם קדושת היום מתוספת על קדושת הקרבן, מהי"ת לומר שקדושת השבת תפשוט צורה ותלבש צורת יוה"כ להתקדש בענות נפש, דקדושת השבת מהותה וענינה קביע וקיימא, ענין השבת בעונג וגדר יוה"כ בעינוי ולעולם אין קדושת השבת בענות נפש.

והראוני מש"כ בזה הגר"י הוטנר זצ"ל בפחד יצחק על יוה"כ לבאר את דברי הגרמ"ש לפי מה שדקדק בלשון הרמב"ם דכל גדר הצום ביוה"כ לא משום עינוי וסיגוף הוא אלא גדר שביתה מאכילה ושתיה ועניני התענוג, ומשו"כ קרא להלכות יוה"כ הלכות שביתת עשור, וכיון שכן אין זה דבר רחוק שביוה"כ שחל בשבת מתוספת על שביתת השבת ממלאכה גם גדר שביתה מתענוג, עי"ש בפרק א'.

ולענ"ד לא הועיל מאומה, מלבד מה דעצם ההנחה דכל מצות העינוי ביוה"כ גדר שביתה הוא, אין לו מקום כלל וזיל קרי בי רב הוא דמצות יוה"כ לענות נפש וכפשטיה דקרא, ואין לבנות מגדלים הפורחים באויר על דקדוקי לשונות שאינם אלא משענת קנה רצוץ, וכבר כתבתי בכמ"ק דדרכו של הרמב"ם לסדר הלכותיו ולשונותיו לא לפי המהות והענין הפנימי אלא לפי מציאות הדברים. ואפשר דמשו"כ נקט לשון שביתה בעינוי דיוה"כ, דבפועל שובת הוא מכל חמשת התענוגים, ואכמ"ל. ומ"מ אין בדקדוקי לשונות מקור לבנות חידושים מופלגים שאינם מתיישבים על הלב כלל ועיקר.

ובכלל אין נראה לדמות ענין הקרבנות לדין קידוש, ואין לדמות דמיונות רחוקים. וגם עצם הדמיון בין דיני תדיר ומקודש לשיטת הרמב"ם בדין מוסף השבת ביוה"כ רחוק הוא בעיני, ויותר נראה לפי פשטות הדברים דדעת הרמב"ם דמעצם דיני עבודת יוה"כ שכל עבודות הקרבנות ביום זה נעשות ע"י כה"ג והלא דעת בעל המאור ביומא שם, דאף תרומת הדשן ביוה"כ ע"י כה"ג היא ובזה ודאי לא מסתבר כדברי הגרמ"ש. ועיין בכס"מ שם בשם הריטב"א דכל מה שכה"ג מקריב מוסף השבת ביוה"כ מדרבנן הוא וכך כתב הריטב"א ביומא י"ב ע"ב בשם הרמב"ן עי"ש, וגם מזה מוכח דלא כאור שמח. אלא נראה דנחלקו הראשונים אם דוקא קרבנות יוה"כ בכהן גדול או כל עבודות הקרבנות ושמא אף שאר עבודות היום ושורש הספק בדין עבודת הכה"ג ביוה"כ ולא בדיני תדיר ומקודש.

ג

אך בגוף שאלת הקידוש בחולה ביוה"כ שחל בשבת, נראה ביאור הדברים דכיון דקדושת יוה"כ למעלה היא מקדושת השבת, דשבת שבתון הוא, וע"כ יחול יוה"כ בשבת מעת לעת, כך הוא דין התורה כפי שקי"ל לחז"ל דבטלה מצות השבת מפני מצות יוה"כ. ואין זה גדר דחויה בעלמא, אלא כך היא מצות התורה שמצות העינוי של יוה"כ גוברת על מצות העונג בשבת, דתרתי דסתרי נינהו וגזרה תורה שיוה"כ דוחה שבת. אלא אין זה מעין דין עשה דוחה ל"ת וכדו', דאם מדין דחויה היא יש לחפש עצות ודרכים לקיים שניהם כגון לקדש בתוספת שבת ויכוון להדיא לא לקבל תוספת יוה"כ או לשתות ולאכול שלא כדרך אכילה ועוד עצות שונות ומשונות, אלא כך עיקר מצות התורה דכאשר יוה"כ חל להיות בשבת בטלה מצות עונג שבת וסעודתה וקידושה מפני מצות העינוי דיוה"כ.

וכך נראה בין לגבי מצות אכילת פת בשבת שלדעת הרשב"א הוי מה"ת (עיין לקמן אות ד'), ובין לגבי מצות עונג שבת דהוי מדברי קבלה, וק"ו לגבי קידוש על הכוס ובמקום סעודה דהוי מדרבנן. דביוה"כ שחל בשבת לא תיקנו חכמים מצוה לקדש במקום סעודתו.

וביותר נראה כך לפי המבואר במס' פסחים דף ק"א ע"א ברשב"ם וברא"ש שם דכל מקור ההלכה דצריך קידוש במקום סעודה אסמכוה אקרא ד"וקראת לשבת עונג". במקום קרייה שם תהיה עונג, הרי דתקנו קידוש במקום סעודה משום עונג שבת, ובשבת שחל ביוה"כ פשוט שאין מצות עונג כמבואר, וממילא אין כאן קרייה במקום עונג, ודו"ק בכ"ז.

ד

וכיוצא בדבר נראה לגבי קושיית העולם לשיטת ריש לקיש דחצי שיעור אינו אסור אלא מדרבנן ולא מה"ת, יתחייב אדם לאכול כזית פת ביוה"כ שחל בשבת, דהלא שיעור איסור אכילה ביוה"כ בכותבת היא, ואין באכילת כזית אלא איסור דרבנן, ותבא מצות אכילת סעודה בשבת שלדעת הרשב"א (שו"ת ח"א סימן תרי"ד) מה"ת הוא, ולדעת כל הפוסקים מדברי קבלה הוא ותדחה איסור דרבנן דח"ש ביוה"כ.

וכבר כתב בשו"ת צמח צדק או"ח סימן ל"ו "דכיון דבהדיא אמרה תורה תענו את נפשותיכם ביוה"כ והיינו אף כשחל להיות בשבת א"כ ביטלה תורה מצות אכילת שבת ועונג שבת כשחל בו יוה"כ, שהרי המצוה להתענות היא היפך העונג מאכילה ושתיה".

וכך נראה גם בני"ד.

ה

ובדרך פלפול י"ל קושיית העולם. לפי"ד הירושלמי ברפ"ו מתרומות ה"א (דף ל"א ע"א) דמודה ר"ל ביוה"כ דחצי שיעור אסור מה"ת, אך סוגיה מפורשת בבבלי (יומא ע"ד) דר"י ור"ל נחלקו אף ביוה"כ.

אמנם חידש הגר"י עמדין בלחם שמים ביומא רפ"ח דמודה ר"ל דיש איסור תורה באכילת כזית ביוה"כ, דמה שאין איסור תורה בחצי שיעור אינו אלא משום דאין אכילה בפחות מכזית, אבל באכילת כזית מודה ר"ל דיש איסור תורה.

ובגליון הש"ס בירושלמי שם (להגרי"ש נטנזאהן והגרמ"ז איטינגא) כתב דלפי"ד הגרי"ע י"ל דאין כאן כל מחלוקת בין הבבלי והירושלמי, ומה שאמרו בבלי דחצ"ש ביוה"כ לר"ל אסור רק מדרבנן מיירי בפחות מכזית, עי"ש.

ולפי"ז ניחא דכיון דאינו יוצא יד"ח באכילה בשבת בפחות מכזית, ויש בזה איסור דאורייתא, אין להתיר איסור דיוה"כ מפני מצות השבת. ואף שאין בחצי שיעור איסור לאו ממש, אלא איסור בעלמא, גם באכילת פת בשבת אין מצות עשה ממש אלא מצוה בעלמא, אף לשיטת הרשב"א, ולדעת רוב הפוסקים אין בזה אלא מצוה מדברי קבלה, ולא דחיה איסור תורה דחצי שיעור.

ועיין בציונים לתורה סימן ל"ח מש"כ בזה הגר"י ענגיל ואכמ"ל.

ו

והנה החת"ס בהגהות לשו"ע או"ח סימן רע"א כתב דבכל יוה"כ יש לכוין בתפלה בברכת קדושת היום לקיים מצות קידוש, דהלא יוה"כ מקרא קודש הוא ויש בו מצות קידוש מה"ת, וביוה"כ שחל בשבת צריך לכוין גם לקידוש של שבת עי"ש.

אך דבר זה לא מצינו בשום פוסק, ולא יתכן שכל גדולי הפוסקים לדורותיהם לא יורונו הלכה שנוהגת בכל שנה ושנה ביוה"כ. (וראיתי בתשובות והנהגות ח"ב סימן רצ"ג שראוי לכל בני תורה לנהוג כך אף שנמנע להכריז בביהכ"נ שכך צריך לעשות עי"ש).

ולענ"ד נראה לפי מש"כ במנחת אשר מועדים ח"א סימן נ"ה אות ד', דבמצוות שבדיבור כל המכוין למהות הדברים וענינם יצא ידי חובת המצוה אף שלא כיון לצאת יד"ח, והבאתי לזה ז' ראיות עי"ש.

וה"ה בני"ד כיון שהתפלל בכונה עצם אמירת הברכה שבתפלה הרי זה מהות מצות הקידוש וענינה ויצא בכך יד"ח מה"ת אף שלא כיון לשם מצות קידוש.

הגב על הנושא

לתחילת הדף