אתה נמצא כאן: דף הבית » מאמרים » חיוב תלמוד תורה של האב כלפי בנו

חיוב תלמוד תורה של האב כלפי בנו

מובא בגמרא  בקידושין דף ל ע"א: "עד היכן חייב אדם ללמד את בנו תורה? אמר רב יהודה אמר שמואל: כגון זבולון בן דן, שלימדו אבי אביו מקרא ומשנה ותלמוד, הלכות ואגדות. מיתיבי: למדו מקרא – אין מלמדו משנה; ואמר רבא: מקרא – זו תורה! כזבולון בן דן ולא כזבולון בן דן, כזבולון בן דן – שלמדו אבי אביו, ולא כזבולון בן דן – דאילו התם מקרא, משנה ותלמוד, הלכות ואגדות, ואילו הכא מקרא לבד".

מפשטות דברי הגמרא עולה, שחיוב ת"ת של האב כלפי בנו הוא רק בלימוד המקרא. וראה ברש"י ד"ה תורה שכתב: "ולא נביאים וכתובים", כלומר שבמקרא כלול רק את התורה שכתובה בחומש, ולא המקרא שבנביאים ובכתובים. אבל מלשון הרמב"ם שכתב בפ"א מהלכות תלמוד תורה ה"ז: "היה מנהג בעיר שלוקח מלמד תינוקות שכר, חייב ללמדו בשכר עד שיקרא תורה שבכתב כולה", משמע שבמקרא כלול תורה, נביאים וכתובים, כך כתבו הט"ז והב"ח יור"ד בריש סימן רמ"ה.

בין לפי רש"י ובין לפי הרמב"ם, אין חיוב לימוד תורה לבנו, רק על מקרא, ולא על משנה גמרא והלכות, וכך נראה פשטות הרי"ף והרא"ש שם. אולם במאירי שם בקידושין הבין לפי שיטה זו, שאין להסתפק רק שהבן יוכל לקרוא את מקרא בלא הבנה כלל, אלא צריך שהבן יוכל להבין את המקרא כראוי כדי שיכול לקיים את המצוות.

אבל המהרש"א שם כתב לאור דברי הגמ' בהמשך, דדרשינן "ושיננתם לבניך – ושילשתם", דהיינו שיש 'לשלש' לימודו במקרא, משנה והלכות, הרי שחיוב ת"ת של האב כלפי בנו הוא לא רק במקרא אלא גם במשנה וגמרא. ותירץ המהרש"א שמה שכתוב בגמרא שם דהחיוב הוא רק במקרא – זהו כלפי בן בנו בלבד, אבל בבנו יש חיוב ללמדו גם משנה וגמרא.

בדעת הרמב"ם שם לכאורה נחלקו הכס"מ והגר"א. הכס"מ שם כתב על דברי הרמב"ם: "ומשמע לי דמכאן ואילך אין חייב ללמדו אפילו בחנם". לפי הכס"מ עולה, שהחיוב ללמד מקרא הוא אפילו בשכר, ואילו משנה וגמרא, אין חיוב ללמד אפילו בחינם. אולם מהגר"א שם ביור"ד סימן רמ"ה סק"ז בסופו, שכתב: "… וז"ש שם ל' א' למדו מקרא כו' דמשנה אין מלמדין בשכר כמ"ש בנדרים ל"ז א' וערמב"ם וש"ע ס"ו", עולה, שלעולם קיים חיוב ללמד בנו גם משנה וגמרא, אלא שאין לחייב ללמד משנה וגמרא בשכר, משום שאסור ליטול שכר על לימוד תורה כנלמד 'ממה אני בחינם אף אתם בחינם וכו' כמבואר בנדרים ל"ז ע"א . ובזה יש ליישב את קושיית המהרש"א לדעת הרמב"ם הרי"ף והרא"ש, דלעולם יש חיוב ללמד בנו אף משנה וגמרא, אבל אין ליטול על זה שכר, אלא יש לקיים חיוב זה רק בחינם.

בשו"ע סימן רמ"ה ס"ו כתב: "היה מנהג בעיר שלוקח מלמד תינוקות שכר, חייב ללמדו בשכר עד שיקרא תורה שבכתב כולה". ואינו חייב ללמדו, בשכר, משנה וגמרא. והני מילי דלא אפשר, דדחיקא ליה שעתא, אבל אם אפשר ליה, מצוה לאגמוריה משנה וגמרא, הלכות ואגדות". ברישא של סעיף זה העתיק השו"ע את לשון הרמב"ם, ועל זה סיים שאינו חייב ללמדו בשכר משנה וגמרא, ומשמע שחייב ללמד משנה וגמרא בחינם, וזהו דלא כמו שדייק בכס"מ את לשון הרמב"ם. ובהמשך הביא השו"ע את דעת הרמ"ה המובא בטור, שמה שפטור ללמד בשכר מקרא, זהו דוקא במי שפרנסתו דחוקה.

והקשה החזו"א יור"ד סימן קנ"ב, שלא יתכן לומר שחיוב תלמוד תורה של האב כלפי בנו הוא רק בלימוד מקרא, שאם כן, מאי קמבעיא ליה שם בקידושין כ"ט ע"ב הוא ובנו – מי קודם, ומסקינן, דאם בנו חריף ותלמודו מתקיים בידו, בנו קודם, וקשה שהרי יכול לצאת ידי חובתו בלימוד לבנו במקרא בלבד שזהו דבר נקל [אכן לפי דברי המאירי מיושב, שבכלל מקרא הוא, שהבן יוכל להבין את המקרא כראוי כדי שיכול לקיים את המצוות וזהו דבר שיש בו טרחה ולא כל אחד זוכה לכך]. עוד הקשה החזו"א על שיטת הרמ"ה, מה מקשה בגמרא על שמואל, לשני דחייב רק במקרא כשפרנסתו דחוקה. וכתב החזו"א לבאר, שיש הבדל בין חיוב תלמוד תורה שהוא מהתורה ונלמד מפסוקים ['ולימדתם את בניכם' ומ'ושיננתם לבניך'], וזהו על מקרא בלבד, אבל בודאי שמדין 'חינוך' שנלמד מאברהם אבינו (בראשית פרק יח, י"ז – י"ט): "הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה:…  כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְקֹוָק לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט", יש חיוב ללמדו משנה וגמרא כדי שיהיה לו מוצא חיים[1], והוא ק"ו מהחיוב ללמדו אומנות, עכ"ד.

הנפקות ההלכתית בין שני חיובים אלה היא, שאם החיוב הוא מדין מצוות תלמוד תורה, כופין על זה, דהיינו שכופין על האב ללמד את בנו אפילו בשכר. אבל מצד מצוות חינוך אין כופין,  אלא חיובו הוא שישכור לבנו מלמד לפי יכולתו, משום שחיוב זה נמדד לפי מדרגתו וביטחונו בקב"ה [ונראה דמש"ה הביא הש"ך שם על דברי השו"ע בסיפא, שהם דברי הרמ"ה, שמזונותיו של אדם קצובים לו מר"ה עד ר"ה מחוץ מהוצאת שבת ויו"ט ות"ת של בניו – כי זה ענין של ביטחון ואמונה בקב"ה, כנ"ל].

מדברי החזו"א עולה, שלימוד משנה וגמרא לבנו, אינו חיוב גמור כשל שאר המצוות מצוות עשה, אלא רק מדין חינוך. נראה שלפי זה דברי הכס"מ יוכלו להתפרש על דרך זו, שמה שפטור ללמד בחינם רצונו לומר שאין כופין על זה, אבל בודאי שיש מצוה מדין חינוך ללמד כל התורה כולה, ומה שמשמע מדברי השו"ע דיש מצוה ללמד בחינם, רצונו לומר הוא כנ"ל – דיש מצוה ללמדו מדין חינוך, ואין כופין על מצוה זו, ומכאן גם שאין חיוב ללמד בשכר. עוד יש לבאר בזה את לשון השו"ע בסיפא: "אבל אם אפשר ליה, מצוה לאגמוריה משנה וגמרא, הלכות ואגדות". מכתב לשון 'מצוה לאגמורי', יש לדייק, שאין זה חיוב גמור, אלא מצוה בעלמא הוא דרמיא עליה ויש למר שזהו מדין חינוך כדביאר החזו"א. שוב ראיתי שכך כתב מפורש בספר בארות המים [לגר"י שאנג'י, שנת תקט"ו] על הרמב"ם שם. וגם הגר"א שכתב שיש חיוב ללמד משנה וגמרא, רצונו לומר, שאינו חיוב מעיקר הדין אלא מדין חינוך וליכא פלוגתא בין הכס"מ לגר"א בזה.

יש להעיר, שלכאורה מדברי החזו"א עולות שתי השלכות הלכתיות נוספות: א. שיש להשתדל ללמד את בנו את כל התורה מדין חינוך, ולפי זה אף אימו חייבת בזה לשיטות הראשונים שיש מצות חינוך גם על האם[2], וכ"כ באילת השחר בקידושין שם. ב. לפי דרך זו לכאורה כל חיוב זה הוא רק בעוד הבן קטן, אבל בבנו גדול הדבר פשוט שאין חיוב לחנכו במצות משום שהוא ברשות עצמו, כך מבואר בנזיר כ"ט ע"א ובפירוש הרא"ש שם, וכ"כ הב"י והב"ח באור"ח סוף סימן קס"ז ורצ"ז.

אכן, לפי זה יש להעיר על המתבאר מדברי החזו"א, שאם בגדלות אין מצוה ללמדו תורה, הרי אמרו חז"ל במסכת אבות פ"ה משנה כ"א: "בן חמש שנים למקרא. בן עשר למשנה. בן שלש עשרה למצות. בן חמש עשרה לתלמוד". הרי מבואר, שאין ללמד גמרא בהיותו קטן, א"כ לא תתכן הנחת החזו"א, שיש חיוב ללמד את בנו גם גמרא מדין מצוות חינוך, שהרי אין ללמד גמרא בקטנות כלל.

יתכן לומר לפי דרכו של החזו"א, שגם אם מצות חינוך למצצות היא רק מדרבנן, והחיוב לחנך את בנו למצוות נאמר רק בבנו קטן, מכל מקום 'רצון התורה'[3] הוא שהאב ידריך את בניו אפילו הגדולים, ללמוד את כל התורה, וזהו בכלל השבח של אברהם שהיה מצוה את בני ביתו – גדולים וקטנים לעשות צדקה ומשפט. ועל בסיס רצון התורה, תקנו חכמים, שעל כל אב קיים חיוב לחנך את בניו עד שיגדלו. ולפי זה יש להסביר, שחכמים אמרו, שבן חמש עשרה לגמרא, כלומר, שרצון התורה הוא שכל אדם ידע את כל התורה, וחכמים גילו שהגיל המוכשר ביותר לתחילת לימוד גמרא הוא כשהבן הוא בן חמש עשרה. על כן, חובת ההשתדלות של האב היא, לגרום לבן ללמוד גמרא כשהוא בן חמש עשרה.

בהקשר זה יש להוסיף, שברמב"ם שם ה"ב כתב: "ולא לבן בנו בלבד, אלא מצוה על כל חכם מישראל ללמד לתלמידים, שגם הם נקראים בנים, אלא שמצוה להקדים בנו לבן בנו, ובן בנו לבן חבירו". וכן הובא בשו"ע שם ס"א. עולה, שיש מצוה על כל חכם ללמד תורה לכל אדם. ומשמע, שמצוה זו היא ללמד אפילו מי שהוא גדול. מעלתה וחביבותה של מצוה זו מתוארת בתנא דבי אליהו פכ"ז ה"א: "הלא פרס לרעב לחמך ואין רעב אלא הרעב מן ד"ת ואין לחם אלא ד"ת שנאמר הנה ימים באים נאום ה' והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם כו' מכאן אמרו אם יש אדם שהוא מבין בד"ת יפרנס מתורתו ג"כ כדי שתרבה חכמתו לו ומוסיפין לו עליה וכל העושה כן אינו נמנע מן הטובה כו'". ושם באותו הפרק: "כי תראה ערום וכסיתו כיצד, אלא אם ראית אדם שאין בו ד"ת הכניסהו לביתך ולמדהו ק"ש ותפלה ולמדהו פסוק אחד בכל יום או הלכה אחת וזרזיהו במצות, לפי שאין לך ערום בישראל אלא מי שאין בו תורה ומצות כו' כמ"ש ואת עירום ועריה כו'". הובא בביאור הגר"א שם סק"ה.

ונראה ששורש אחד לשתי המצוות; האחת, המצוה להדריך את בני ביתו ללכת בדרך התורה, ובכלל זה הוא שבניו ילמדו תורה. והשנית, ללמד לכל אדם תורה אפילו הוא גדול. אלא שברמב"ם ובשו"ע מבואר שיש להקדים את בניו במצוה זו כל פני כל אדם.

שוב ראיתי בספר דברי ירמיהו [להגאון רבי ירמיהו ב"ר בנימין וואלף לעוו, אב"ד אוהעל, מונקטש תלר"ו] שהסתפק אם יש חיוב על האב ללמד אף את בנו הגדול, ואם אין לבן לשלם עבור זה, האב מחיוב לשכור לו מלמד [וזהו בשונה משאר מצות המוטלות על האב, כגון מילה ופדיון הבן, שאין החיוב מוטל על האב רק בעוד הבן קטן, אבל משהגדיל הבן החיוב מוטל על הבן]. אבל מדבריו נראה, שכל זה רק בלימוד מקרא, אבל בלימוד משנה וכו', אין זה חיוב מהתורה, ואין חיוב ללמד משנה וכו' לבנו הגדול, אלא כשאר כל חכם, שמצוה עליו ללמד לכל אדם, ויש להקדים את בניו לכל אדם.

היוצא מהדברים:

א. מצות תלמוד תורה של האב כלפי בנו מהתורה, היא רק על לימוד של המקרא. לדעת רש"י מקרא זהו רק תורה שבכתב, ולדעת הרמב"ם מקרא כולל גם נביאים וכתובים. כופין את האב ללמד מקרא, ואם אין ביכולתו ללמד את בנו בעצמו, כופין אותו לשכור לבנו מלמד.

ב. החיוב, אם בכלל, ללמד את בנו משנה, גמרא ופוסקים, לדעת החזון איש הוא רק מדין מצות 'חינוך', ואין כופין את האב ללמד את בנו דברים אלה.

ג. יש מי שהסתפק לומר, שהאב חייב מהתורה ללמד את בנו הגדול מקרא. לפי כל הדעות, אין חיוב גמור ללמד את בנו משנה וכו'. אבל מאברהם אבינו שנאמר בו: "כי ידעתיו אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ד'", נלמד, ש'רצון התורה' הוא, שכל אדם ידריך את בני ביתו שילכו בדרך התורה, ובכלל זה, יש להדריך את בניו גדולים וקטנים, ללמוד ולדעת את כל התורה. ומתקנת חכמים, יש חיוב ללמד את בנו הקטן שאר דברים, מעבר למקרא, לפי יכולת ההבנה של הבן.

 



[1] ראה במשך חכמה שם, שאף הוא מביא מקור למצות חינוך מפסוק זה. אולם בחיי אדם כלל ס"ו א כתב שמצות חינוך היא רק מדברי קבלה הנלמדת מהפסוק 'חנוך לנער וגו'.

[2] ראה נזיר כ"ט ע"א וראה בר"א מן ההר שם כט ב, וכ"נ ממאירי שם א, וכ"כ באורח מישור וקרן אורה שם וערוך לנר סוכה ב ב וברכ"י או"ח שמג ס"ק ז ומלא הרועים שם.

[3] על הגדרת 'רצון התורה', אף שאינו חיוב או איסור מהתורה, ראה במאמרו של הגרז"נ גולדברג שליט"א תחומין ח"י עמ' 273.

הגב על הנושא

לתחילת הדף