אתה נמצא כאן: דף הבית » תשובות מורינו הרב אשר וייס » חינוך קטנים לאבילות בתשעה באב

חינוך קטנים לאבילות בתשעה באב

שאלה:

האם צריך לחנך קטנים בדיני אבילות בתשעה באב?

תשובה:

ראשית יש לעיין אם יש לחנך קטנים באבילות על המת.

בשו"ע יו"ד סימן ש"מ סעיף כ"ז איתא "קטן שמת לו מת מקרעין לו". ומקור הלכה זו במועד קטן (כ"ו ע"ב) "מקרעין לקטן מפני עגמת נפש". ומדברי הגמ' משמע דאין זה משום דין חינוך אלא משום עגמת נפש דהיינו כדי להרבות בבכיה, באבל ובעגמת נפש, וכמו דפירש הטור שם דהיינו כדי להרבות בהספד. וברש"י שעל הרי"ף כתב שהרואין שאף בגדי קטנים קרועים יבכו ובכך יתרבה כבוד המת. אך הט"ז שם ס"ק ט"ו כתב בשם הרי"ץ גיאות "וקטן שהגיע לחינוך קורעין לו כדרך שמחנכין אותו בשאר מצוות… וכתוב בדרישה מכאן ראיה קצת שקטן שהגיע לחינוך צריך לנהוג כל דיני אבילות".

ובנקודות הכסף דחה את דברי הדרישה והט"ז ונקט דאין חינוך באבילות כלל, וקטן אינו חייב להתאבל אלא שקורעין לו כדי להרבות בהספד וכמ"ש בגמ' מפני עגמת נפש. והש"ך הביא ראיה ממה שכתבו הראשונים לגבי קטן שנתגדל בתוך שבעת ימי אבילות על אביו ואמו דפטור אף בגדלותו. וכ"כ בשו"ע יו"ד סימן שצ"ו סעיף ג' "קטן שמת אביו ואמו ואפילו הגדיל תוך שבעה בטל ממנו כל דין אבילות ואין חייב בו". הרי לן דאינו חייב באבילות כלל בקטנותו. ופסק זה בשו"ע הוא דעת הרא"ש במו"ק פ"ג סימן צ"ו, אך הרא"ש הביא דעת רבו מהר"ם מרוטנבורג שחייב להתאבל משהגדיל. אך מ"מ לדברי שניהם משמע דעד שלא הגדיל אין עליו דין אבילות.

ובשו"ת שיבת ציון סימן ס"א כתב ליישב שיטת הט"ז דאפשר דמחלוקת זו שבין הרא"ש ורבו מהר"ם מרוטנבורג אם קטן שהגדיל חייב להתאבל מיירי באין לו אב וממילא לא מיירי במצות חינוך. וכתב לדייק כן מלשון השו"ע "קטן שמת אביו ואמו", ולכאורה שאלה זו נוהגת במת אביו או אמו, וע"כ דנקט במת אביו ואמו להדגיש דאילו אביו קיים מצווה הוא לחנכו לאבילות.

ותימה הדברים דהלא בטור אכן כתב דמת אביו או אמו אף שברא"ש כתוב אביו ואמו, ונראה פשוט שאין כאן כל מחלוקת ושיגרא נקטו, וברור שזו גם כונת השו"ע.

ולכאורה היה נראה דיש לפקפק בראיית הש"ך דבאמת יש חיוב חינוך באבילות כמו בשאר כל המצוות אלא דקטן זה שנתגדל תוך ימי אבילותו פטור אביו מלחנכו לאבילות ממ"נ. לשיטת מהר"ם לא חייבוהו משום חינוך להתאבל בקטנותו כיון שעתיד הוא להתאבל על מת זה כשיגדל, ולשיטת הרא"ש דבאמת לא יתחייב באבילות כשיגדל כיון דאידחי אידחי, לא מסתבר שיתאבל בקטנותו וכשיגדיל נקל עליו ונפטרנו מן האבילות, והרי זה חוכא ואטלולא, ודו"ק בזה.

ומ"מ דעת רוב הפוסקים ביו"ד שם דאין חינוך אבילות בקטן אלא שמקרעין לו משום עגמת נפש כמבואר בב"ח ובחכמת אדם (כלל קנ"ב סעיף י"ז) שכן הוא המנהג שאין חינוך לאבילות. (אמנם בשו"ת זרע אמת ח"ג סימן קנ"ה כתב שמנהגם לחנך קטנים לאבילות).

ובביאור הסברא דאין חינוך באבילות נראה דכיון דאבילות משום צער היא לא תיקנו לחייב את הקטנים, וכמ"ש בחכמ"א שם לגבי נעילת הסנדל. (ויש בזה מוסר השכל בדרכי החינוך. דעיקר חינוך הקטנים הוא לשמחת המצוה ולשעשוע של תורה, וגם כי יזקין לא יסור הימנו. ומשום כך לא תיקנו חינוך בדבר של צער. דו"ק בעומק הדברים).

אמנם כל זה לגבי אבילות על המת, ונחזה אנן לגבי דיני תשעה באב.

ב

הנה מבואר בתענית ל' ע"א דמבטלין תינוקות של בית רבן בתשעה באב וכ"ה בשו"ע סימן תקנ"ד סעיף א' ולכאורה מוכח מזה דיש חינוך לאבילות.

אך כבר כתב שם הט"ז (סק"א) דאין האיסור משום שמחתן של התינוקות דודאי אינם שמחים בתלמודם אלא משום שמחת המלמד, עי"ש.

אמנם בתרומת הדשן סימן קנ"ב הוכיח ממה שאמרו בתענית (כ"ט ע"ב) "בטלי קצרי דבי רב" דמשמע דאף בגדי קטנים לא כבסו וכן ממה דמבטלין תינוקות של בית רבן, דע"כ שייך אבילות בקטנים "או משום חינוך או משום עגמת נפש". ומשמע מלשונו דמסופק אם יש חינוך באבילות ושמא הלכות אלה משום עגמת נפש הם כהא דמקרעין בגדי קטנים. ובחכמת אדם (קנ"ב י"ז) הבין גם הוא דמה דמבטלין תשב"ר משום חינוך לאבילות הוא, עי"ש.

והנה ביו"ד סימן שפ"ד ס"ה איתא להדיא בשו"ע "אבל שיש לו בנים קטנים אין לו לבטלם מלימודם". ותמה המגן אברהם באו"ח סימן תקנ"א סקל"ח ממה דמבטלין תשב"ר בת"ב, וכן ממה שפסק בשו"ע שם (סעיף י"ד) דאסור לספר את הקטנים ולכבס כסותם, וכתב דע"כ צריך לחלק בין אבילות דיחיד דלא שייך בקטן, לאבילות דרבים שנוהג אף בקטן וצריך לחנכם או משום אבילות או משום עגמ"נ, עי"ש.

ובסימן תקנ"א סעיף י' כתב הרמ"א דיין הבדלה בשבת חזון נותנים לתינוק לשתות. ובמגן אברהם סקל"א כתב דרק בקטן שלא הגיע לחנוך אבילות מותר לתת לו לשתות אבל אם יודע להתאבל על ירושלים אסור משום חינוך. ולשיטתו הלך דמחנכין את הקטנים לאבילות בת"ב ובתשעת הימים.

ובסימן תקנ"ט ס"ז כתב השו"ע גם לגבי ברית מילה בת"ב דאת היין יטעים לתינוקות וכתב המג"א סק"ט דהיינו לתינוק שהגיע לחינוך ברכות. ובלבושי שרד בסימן תקנ"א פירש כונתו דהיינו לקטן שהגיע לחינוך ברכות אבל לא הגיע לחינוך אבילות.

ומבואר מדבריהם דגם את הקטנים יש לחנך שלא לשתות יין בת"ב ובשבוע שחל בו ת"ב.

וממה שאמרו דמצניעין סכין של שחיטה (תקנ"א ס"ט ברמ"א) הוכיח בדגול מרבבה דאף לקטנים שלא הגיעו לחינוך אין מאכילין בשר דאל"כ למה מצניעין סכין של שחיטה, עי"ש. אך לענ"ד אין ראיתו מוכרחת דקטנים אכילתן מועטת ולא מסתבר שישחטו לצורך אכילתן בלבד. ועוד דהרי מותר לשחוט לחולה, למילה ולצורך שבת, וע"כ דמ"מ באופן סמלי צריך להצניע את סכין השחיטה, וא"כ אין כל ראיה שאסור לשחוט לקטנים.

אך מ"מ מסתבר דדין בשר כדין יין וכשם שמחנכין אותו בהגיעו לחינוך לא לשתות יין כך לגבי אכילת בשר. (ובשו"ת דברי יציב או"ח סימן רל"ו פסק למעשה דאם יש צער או נזק במניעת בשר מפי הקטנים שלא הגיעו לחינוך יש להקל אף בבשר בהמה, עי"ש).

ולגבי נעילת הסנדל כתב בחכמ"א שם דאין מצות חינוך כיון שיש בו צער ובדבר שיש בו צער לא תיקנו חכמים לחנך את הקטנים, דאף שאמרו ביומא (ע"ח ע"ב) דקטנים אסורים בנעילת הסנדל ביוה"כ אין זה אלא בזמניהם שקטנים נהגו להסתובב יחפים אבל בזמנינו מותר להנעיל נעלי עור לקטנים.

אך מסתבר שבזמנינו שיש מנעלים טובים שמגנים על הרגלים, ואינם של עור יש לחנך את הקטנים גם להמנע מנעילת הסנדל כשם שמחנכים אותם לשאר עניני אבילות כמבואר בדברי המג"א והמשנ"ב, כנ"ל. וכך ראיתי בשם מרן הגריש"א זצ"ל.

 

הגב על הנושא

לתחילת הדף