אתה נמצא כאן: דף הבית » שיעורי מורינו הרב אשר וייס » חמץ שעבר עליו הפסח

חמץ שעבר עליו הפסח

הנה נחלקו ר' יהודה ור' שמעון בפסחים (כ"ח ע"א). לדברי ר"י חמץ שעעה"פ אסור מה"ת מגזה"כ ולר"ש אין בו איסור תורה, אך מ"מ מבואר (שם כ"ט ע"א) דאסור מדרבנן משום קנס.

ומן הראשונים יש מי שאמר דכיון שאין האיסור אלא משום קנסא אינו אסור אלא למי שהשהה את החמץ ברשותו ועבר באיסור, אבל אין החמץ אסור לאחרים. כך כתב בספר המכתם בשם י"א (פסחים כ"ט ע"א), וכך כתב רבינו מנוח בשם שו"ת הרי"ף (פ"א ה"ד מהל' חמץ ומצה).

והמאירי (כ"ח ע"ב) הביא מי שאומר דאסור לאחרים באכילה ולא בהנאה דכיון דלא עביד איסורא לא קנסוהו לאסור בהנאה, עי"ש.

אך להלכה קיי"ל דאסור בין לו ובין לאחרים בין באכילה ובין בנאה וכמבואר בדברי הראשונים הנ"ל, וכ"ה בסתימת הפוסקים (סימן תמ"ח ס"ג ועי"ש בבאר היטב סק"ז ובבה"ל).

ואם הפקיר חמצו לפני זמן איסורו אך לא ביער את החמץ מביתו, נחלקו ר' יוחנן ור"ל בירושלמי (פסחים י"ד ע"ב) לר"י אסור לאחר הפסח ולר"ש מותר, ושתי דרכים נאמרו בביאור פלוגתתן:

א. נחלקו בשאלה אם הפקר יוצא מרשות המפקיר מיד ואף עד דלא אתי לרשות זוכה או שמא אין ההפקר יוצא מרשות המפקיר עד דאתי לרשות זוכה. ועיין במס' נדרים (מ"ג ע"א) ובמה שנתבאר באריכות בגדר הפקר במנחת אשר דברים (סימן כ').

ב. למסקנת הסוגיה בירושלמי ר"י חושש שמא יערים ור"ל לא חייש להערמה, עי"ש.

וכבר נחלקו הראשונים להלכה והבית יוסף בסימן תמ"ח הביא דבריהם.

י"א דהלכה כר' יוחנן ואסור בין באכילה ובין בהנאה, ככל חמץ שעעה"פ.

י"א דאסור באכילה ולא בהנאה, דאין חשש שיערים האדם בשביל הנאה בלבד ודי באיסור אכילה כדי למנוע חשש הערמה.

ובספר המכתם וכן במהר"ם חלאווה שם הביאו י"א דהלכה כר"ל ואין כלל איסור אם הפקיר חמצו, עי"ש.

ויש מגדולי האחרונים שנקטו דלאחר שתיקנו שכל אחד יבטל חמצו לאחר הבדיקה שוב אין לחשוש להערמה ואם ביטל מותר, כך כתב בשו"ת פני יהושע סימן י"ג בשם חכם מחכמי דורו, וכך הביא הקצות (סימן רס"ב סק"א) אך להלכה פסקו הגדולים הנ"ל דאין להקל בזה, עי"ש.

ונפסקה הלכה דאעפ"י שביטל אסור, כך מבואר בשו"ע (תמ"ח ס"ה) וה"ה אם הפקיר דדין אחד להפקר ולביטול, ואסור בין באכילה ובין בהנאה כמבואר בדברי הפוסקים, וכ"כ במשנ"ב (ס"ק כ"ה).

אמנם אם בדק וביטל כדין ואח"כ מצא חמץ שנעלם מעיניו נחלקו האחרונים. י"א דכיון שנהג כדין אין לקונסו דמאי הו"ל למעבד, וי"א דלא פלוג וחכמים אסרו כל חמץ שעעה"פ ברשות ישראל, ובמקום הפסד מרובה יש לסמוך על דעת המקילים עכ"פ בהנאה. וכ"ז מבואר במשנ"ב (שם ובשעה"צ ס"ק ס"ח – ע"א).

ועיין בשוע"ה (סימן תמ"ח קו"א ס"ק ט') דגם פחות מכזית אעפ"י שאינו עובר עליו בב"י וב"י מ"מ כיון שמצוה לבערו אסור לאחר הפסח, וכ"כ החזו"א (סימן קט"ז אות י"ח) לגבי פירורין ואעפ"י שבפירורין גם לא מסתבר לחשוש משום הערמה, מ"מ "לא חילקו חכמים בדבר", וכל שמצוה לבערו יש בו דין חמץ שעעה"פ, עי"ש.

ב

ואף חמץ שלא היה ברשות ישראל אלא ביו"ט שני של גלויות, מ"מ אסור דכל דתיקן רבנן כעין דאורייתא תיקנו, כ"כ הטור בשם העיטור, וכ"כ במג"א (שם סק"א).

ונחלקו האחרונים בחמץ שלא היה ברשות ישראל אלא ערב פסח לאחר זמן איסורו, ושוב לא היה ברשותו בימי הפסח. (כגון שמכרו לגוי שנטל את החמץ לרשותו, או ששרף את החמץ לפני רדת הלילה אלא שמקצת החמץ לא נשרף כדין).

ויסוד הספק לפי שיטות הראשונים שבערב פסח אין עוברים על לאו דבל יראה אלא על מצות תשביתו בלבד, אם גזרו לאסור חמץ שעעה"פ, דעת הפרי מגדים (א"א סימן תמ"ב סק"ב וסימן תמ"ג סק"א) דגם בכה"ג יש איסור חמץ שעעה"פ, וכ"ה בשו"ת חת"ס (או"ח סימן קי"ד) וכך כתב בחזון איש (או"ח סימן קי"ח אות כ').

אך בשו"ת פני יהושע (או"ח סימן י"ג – י"ד) ובנשמת אדם (הלכות פסח סימן א') נקטו לקולא. וכיוצא בזה כתב במקור חיים (תמ"ט סק"א) לגבי מי שחמץ הפקר היה מונח ברשותו בפסח שאינו עובר בו בלאו הב"י אלא במצות תשביתו בלבד, נקט דאין בזה דין חשעעה"פ, עי"ש.

ויסוד הספק לשיטת הראשונים דבע"פ אין ב"י אלא מצות השבתה, כך דעת הראב"ד בהשגות (פ"ג מחו"מ ה"ח) והמגיד משנה (שם ה"ז) וכ"ה במגן אברהם (תמ"ג סק"א), ואכמ"ל.

ויתירא מכל זה חידש הנודע ביהודה (מהדו"ק או"ח סימן כ') חידוש גדול דכל איסור חמץ שעבר עליו הפסח אינו אלא בחמץ שהיה ברשות ישראל בסוף ימי החג אבל מי ששבק חיים לכ"ח באמצע החג אין חמצו נאסר כדין חשעעה"פ דאין היורשים יורדים לנחלה באיס"ה שאין לו בעלים, ולא עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו אלא כשעשה קנין או כשהיה שלו מקודם ולא הוציאו מרשותו, אבל לא עשאו הכתוב כאילו חמץ זה ברשות היורשים שאינם חפצים בו.

ומאידך חידש הנוב"י דאין איסור חשעעה"פ  חל אלא במוצאי החג, דבימי החג גופה הלא אף חמצו של נכרי אסור בהנאה מה"ת, וע"כ דאין האיסור אלא במה שהיה ברשות ישראל בסוף ימי החג, עי"ש.

ובשני היסודות שחידש הנוב"י נחלקו האחרונים, ונבאר:

הגאון בעל הנתיבות כתב דגם לגבי היורשים אמרינן דעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו ויש חיוב ביעור על היורשים, וממילא הוי כברשותם גם לגבי חשעעה"פ. כ"כ במקור חיים (סימן תמ"ח סק"ט) ובשו"ת רבינו יעקב מליסא (או"ח סימן י'). וכך כתב מוהרא"ל צונץ (מגן האלף שם סוס"ק ח') וכך כתב זקנינו הגאון מהר"ם א"ש בשו"ת אמרי אש (או"ח סוס"י כ"ו).

ומאידך דעת הגר"י גאב"ד טארניפול בספר יהושע (פסקים סימן תקנ"ג) כדעת הנוב"י וכ"כ בשו"ת ברית יעקב (ח"א סימן ו').

והנה כל גדולי עולם הנ"ל לא הביאו בזה ראיות מכריעות, ואלה מן הכתובים שאין להם הכרע בסברא, ויש לדון בזה לכאן ולכאן. ועוד חזון למועד.

אמנם לגבי הסברא השניה שחידש רבינו הנוב"י דלא קנסו אלא אם היה ברשות ישראל כשחל מוצאי פסח ופקע איס"ה דאורייתא, חלקו עליו רבים מן האחרונים ונקטו דכל שהיה ברשות ישראל אפילו שעה אחת באיסור יש בו איס"ה דחמץ שעעה"פ.

כך כתב החזון איש (או"ח סימן קי"ח) ובשו"ת נאות דשא להגאון בעל לבושי שרד (ח"א סימן ל"ט) כתב דרוב האחרונים דחו את דברי הנוב"י, וכ"כ ביד המלך (פ"א מחו"מ ה"ד). ובאמת מסתבר כדבריהם.

ג

ספק חמץ שעעה"פ

הנה שאלות רבות מתעוררות בכל שנה ושנה לגבי ספיקות שונות אם חמץ נמכר לגוי או לא ויש לעיין בדין ספק חמץ שעעה"פ.

ולכאורה הוי ככל ספיקא דרבנן לקולא. ואכן כך דעת רוב הפוסקים וכמבואר בשוע"ה (סימן תמ"ט סעיף ל' ובסימן תל"ו סי"ט), וכ"כ במשנ"ב (סימן תמ"ט סק"ה), עי"ש.

אמנם בשוע"ה כתב שם (סימן תמ"ט) די"א דיש להחמיר בספק חמץ שעעה"פ ויש לחוש לדבריו אם לא בהפסד מרובה, עי"ש. וכבר כתבו האחרונים להוכיח דיש להחמיר בספק מדברי הרמ"א (סימן תל"ו ס"א) דאם יש ספק חיטה בתחתית הערימה וספק אם נתחמצו מותר למכור הכל ביחד, עי"ש.

אך בסימן תל"ו שם סתם להקל בספק זה וכך נראה עיקר דעתו להלכה בסימן תמ"ט. וגם לא מצינו טעם מספיק למה יש להחמיר בספק זה, ומאי שנא מכל ספיקא דרבנן לקולא. ואף באפשר לברר כבר ביארתי במקום אחר דספיקא דרבנן לקולא אף באיכא לברורי אא"כ יש לברר בנקל כגון לברר אצל מי שנמצא אצלינו אבל כל שיש טורח לברר יש להקל בספיקא דרבנן, ועיין בכף החיים (סימן ק"ס ס"ק נ"ג), ואכמ"ל.

ומ"מ אזלינן בזה בתר רוב וכמבואר במשנ"ב שם (סימן תמ"ט סק"ה).

אמנם לכאורה יש להחמיר בספק אם החמץ נמכר לגוי משום חזקה, דהלא כל ימי הפסח אף חמצו של נכרי אסור בהנאה הרי דיש בכל חמץ חזקת איסור דכל ימי החג היה אסור בהנאה אלא דיש ספק אם הותרה, ויש לאסור משום חזקת איסור.

אך לכאורה זה תלוי במה שנחלקו רש"י ותוס' (ביצה כ"ה ע"א ושבועות כ"ד ע"א) אם מחזקינן מאיסור לאיסור דאיסור הנאה של חמץ בפסח ואיסור חמץ שעבר עליו הפסח שני דינים ושני איסורים המה, זה מה"ת וזה מדרבנן, והא תינח לשיטת רש"י דאכן מחזיקין מאיסור לאיסור ניחא, אך לדעת התוס' נראה דאין לדון בזה דין חזקת איסור, כיון דאיס"ה דחמץ בפסח ודאי פקע במוצאי יו"ט.

אמנם באמת נראה דאף לשיטת רש"י אין להחמיר בני"ד משום חזקה, דכבר כתב בזה העונג יו"ט (סימן ל"ז) סברא ישרה דאין בכה"ג גדר חזקה דמעיקרא, דכל עיקר דין חזקה דמעיקרא אינו אלא כאשר האיסור שהיה הוא סיבה להמשך האיסור, אבל איסור חמץ בפסח בהכרח פקע במוצאי החג ואין כלל אפשרות שימשך וכל כה"ג לא שייך כלל חזקת איסור.

וכיוצא בסברא זו כתב בקובץ הערות (סימן ס"ז אות י"ב, אות תקס"ב) לגבי אשה שודאי נתקדשה וספק אם נתקדשה רק לשלשים יום (למ"ד דמהני קידושין לזמן וקדה"ג פקעה בכדי) או נתקדשה לעולם, דלא שייך לדון בה משום חזקת אשת איש ככלות ל' יום, עי"ש. (ובשאלה זו לא שייך להקל משום דאין מחזיקין מאיסור לאיסור דבאמת באותו איסור עסקינן דהיינו איסור אשת איש, וז"פ).

ד

בשו"ת חיים שאל (ח"ב סימן ל"ח אות פ"ה) הביא בשם גן המלך שנסתפק במי שאוכל חמץ שעבר עליו הפסח ואינו מודע לכך שאכן הוי חשעעה"פ אין חבירו צריך להודיעו ולהפרישו דכיון שאינו אסור אלא משום קנס, אין איסור למי שאינו מודע כלל לאיסור, והוי כהיתר לגביה. והחיד"א שם דחה סברא זו ונקט דכיון שגזרו לאסור בין לו ובין לאחרים, בין באכילה ובין בהנאה, הרי שהפליגו לעשותו כחמץ בפסח, ומשו"כ מסתבר דהוי ככל מאכ"א וכחמץ בפסח דודאי צריכין להפריש למי שנכשל בו בהיעדר ידיעה, עי"ש.

ובודאי מסתבר כדעת המחמירין בזה, דחשעעה"פ עשוהו ככל חמץ בפסח וככל מאכ"א דודאי מצוה להפריש את הנכשל בו וז"פ.

הגב על הנושא

לתחילת הדף