אתה נמצא כאן: דף הבית » שאלות אחרונות » מחשבה יהודית » כאשר זמם ולא כאשר עשה

כאשר זמם ולא כאשר עשה

שאלה:

האם יש הסבר למה עדים שזוממים להרוג נהרגים ואילו עדים שהרגו אינם נהרגים?

תשובה:

הרמב"ן כתב בפירוש לחומש לבאר מצווה זו, ש'המשפט לאלוקים הוא', כלומר שהשופטים הצדיקים העומדים בבית הדין עומדים לפני ה', בדין זה שהם דנים, ויש השגחה מיוחדת על הדין שיצא לאור כראוי. והנה, דין עדים זוממים הוא חידוש, שהרי יש שתי כיתי עדים, הראשונה אומרת שראובן עשה מעשה שחייב עליו מיתה, והשניה מזימה את הראשונה ואומרת שהעדים הראשונים לא היו יכולים לדעת דבר זה שהם מעידים, משום שהיו עימם במקום אחר. הגמרא אומרת שזה שהתורה אומרת שהזוג הראשון של העדים הוא השקרן והזוג השני דובר אמת הוא חידוש, שהרי יתכן שדווקא הזוג הראשון אומר אמת, והזוג השני הוא השקרן. ובאמת, אם באו שני עדים ואמרו פלוני הרג את פלוני, ואח"כ באו שני עדים ואמרו שאותו פלוני לא הרג את פלוני אלא מישהו אחר הרגו, בזה לא אומרים שהראשונים הוזמו אלא הדבר נחשב כספק מי אמר אמת. ואם כן, כשהעדים השניים מזימים את הראשונים, חידוש הוא לשמוע לשניים ולא לראשונים. לכן, כאשר הדיינים פועלים בדקדוק לפי דין תורה, אם נגזר על אדם בבית הדין עונשו למיתה, פירושו של דבר שהסתייע הדבר מאת ה' לברר שדווקא הראשונים הם שאמרו אמת והשניים שקרו, ועל כן אין הראשונים נהרגים, אלא שאנו תולים שבמקרה זה דווקא הם אמרו את האמת. לשון הרמב"ן ניתן לראות בהערת שוליים[1].

המהר"ל מפראג כתב להסביר עניין זה, ודבריו עמוקים בחכמה. כדאי ללמוד את דבריו במקורם[2], אבל אנסה בכל זאת להסבירם כאן.

מהר"ל מקדים ומבאר שמטרת דיני התורה בבית דין אינם לעצור את הפעילות הרעה של עושי הרשע ולמנוע נזק מהעולם, אלא ביטוי של צדק מהותי. במצב שבו כולם צדיקים ואדם אחד עשה מעשה חמור ואין חשש שילמדו ממעשיו, בעצם לא היינו צריכים להרוג אותו, שהרי מצידנו אין חשש שמעשיו יקלקלו הלאה את העולם, ומצד העבירה שעשה, יענש על ידי הקב"ה בעונש המגיע לו.

במצבים שמתפרץ רשע בעולם, שם פעילות בית הדין על פי דיני התורה, כלל אינה יעילה, שהרי דנים וחוקרים בכל כך הרבה דרישות וחקירות עד שבד"כ לא מביאים אדם לעונש, כנאמר בגמרא במסכת סנהדרין שסנהדרין שהורג פעם בשבעים שנה, ויש אומרים פעם בשבע שנים, נקרא סנהדרין חובלנית. על כן במצבים שמתפרץ רשע בעולם, אין נוקטים בדין תורה כדי למנוע את זה אלא יש על בית הדין לנקוט בענישה שאינה על פי דין תורה כדי לעצור את ההדרדרות. לכן ברור שעונשי בית דין הם אמירה מהותית של התורה, על כך שאדם שעשה מעשה מסויים ראוי לעונש מסויים בידי אדם, והם אינם משמשים מעצור בפני רשע מתפרץ. עונשי תורה בבית דין, אינם נבחנים ביעילותם שכן הם באים דווקא במצב שבו החברה מתוקנת, וכולם צדיקים, ואין חשש שמעשה הרשע שאחד עשה ימשיך להשפיע הלאה. הם אינם מתוכננים לעצור מצב של הדרדרות חברתית ורשע.

מהר"ל עוסק בדבריו בתפקידו של העונש הניתן על ידי מערכת המשפט היהודית. עונש יכול להיות למטרת הפסקת המעשים הרעים בעתיד – הרתעה, או מצד נקמה – הרווית התחושה של החברה שאדם שעשה מעשה מסויים ייענש על כך. לא בשביל למנוע עשייה זו בעתיד אלא באופן מהותי. עונש יכול להיות גם מחוייב מתפיסה של צדק. לא יתכן שאדם יעשה רע ולא ייענש על כך.

על פי דברי מהר"ל עונשי בית דין אינם שייכים לתחום ההרתעה, שכן אינם יעילים כלל בתחום זה. הם גם אינם נקמה, שכן בסופו של דבר הקב"ה הוא המדקדק עם אדם כחוט השערה. אלא, עונשי בית דין הם ביטוי לצדק מהותי. בד"כ אין אפשרות לבטא צדק מהותי בעולם הזה, ולכן כמעט שאין מקרים שבהם בית דין מוציאים עונש אל הפועל.

מתוך רקע זה אומר מהר"ל שכאשר אדם הרג מישהו בעקיפין, והוא בא לפני השופטים, הרי שדנים על מה שכבר היה, ועל זה, בהקשר של צדק מהותי, אין אנו יכולים לעשות צדק בהריגתו משום שלא הרג בידים, ואנו משאירים את הצדק לקב"ה שיעניש אותו כפי הראוי לו. כמובן, כאשר יש חשש להדרדרות מוסרית חברתית פועלים בכלים אחרים של הרתעה, שכן בית מכין ועונשין שלא מן הדין כדי לעשות סייג לתורה (סנהדרין דף מב), אבל אין זה נוגע לנושא של משפט בית דין על פי התורה. במובן זה אין הבדל בין אדם שהרג על ידי עדות שקר או ששכר מישהו אחר להרוג, בשני המקרים הוא לא הרג בידים אלא בעקיפין, ולכן כביטוי לתפיסה של צדק מהותי בית דין אינם הורגים אותו, אלא משאירים את דינו לשמים.

אמנם, כאשר אדם מתכנן תכנית שעל ידה יהרוג את חברו בעקיפין, והתכנית הזו מגיעה לבית דין, קיימת תחושה של צדק בכך שגמולו ישוב בראשו – שהתכנית שהוא עצמו מתכנן, אכן תצא אל הפועל – אלא שתופנה כלפי עצמו. לכן עדים זוממים שעדיין לא נהרג הנידון, התכנית שלהם עדיין "קיימת" והיא מוסבת על ידי בית כלפיהם עצמם. זה ביטוי של צדק מהותי, שבו רשע שאדם מתכנן מופנה אליו עצמו.



[1] רמב"ן דברים פרק יט, יט – כאשר זמם – ולא כאשר עשה, מכאן אמרו הרגו אין נהרגין, לשון רש"י מדברי רבותינו (מכות ה ב). והטעם בזה, בעבור כי משפט העדים המוזמין בגזרת השליט, שהם שנים ושנים, והנה כאשר יבואו שנים ויעידו על ראובן שהרג את הנפש ויבואו שנים אחרים ויזימו אותם מעדותם צוה הכתוב שיהרגו, כי בזכותו של ראובן שהיה נקי וצדיק בא המעשה הזה אילו היה רשע בן מות לא הצילו השם מיד ב"ד, כאשר אמר (שמות כג ז) כי לא אצדיק רשע. אבל אם נהרג ראובן, נחשוב שהיה אמת כל אשר העידו עליו הראשונים, כי הוא בעונו מת ואילו היה צדיק לא יעזבנו ה' בידם, כמו שאמר הכתוב (תהלים לז לג) ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו. ועוד שלא יתן ה' השופטים הצדיקים העומדים לפניו לשפוך דם נקי, כי המשפט לאלהים הוא ובקרב אלהים ישפוט. והנה כל זה מעלה גדולה בשופטי ישראל, וההבטחה שהקב"ה מסכים על ידם ועמהם בדבר המשפט. וזה טעם ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' (פסוק יז), כי לפני ה' הם עומדים בבואם לפני הכהנים והשופטים, והוא ינחם בדרך אמת, וכבר הזכרתי מזה בסדר ואלה המשפטים (שמות כא ו):

 [2] ספר באר הגולה – הבאר השני: בפרק קמא דמכות (ה', ב') מה שאמרו אצל עדים זוממים לא הרגו נהרגין דכתיב כאשר זמם ולא כאשר עשה. ועל דבר זה מרמזים באצבע, ואומרים כי דבר זה הוא כחומץ לשנים וכעשן לעינים להחמיר על מי שלא עשה יותר ממי שעשה. ועם כי לא הי' צריך להשיב על זה, כי אין משפטי התורה נמוס בני אדם, אבל הם מצוה אלקית כמו שהתבאר, וכך קבלו המצות איש מפי איש ואין הולכים בזה אחר הסברא של אדם, ויהי' זה כאחד ממצות התורה שהם נעלמות ג"כ מבני אדם. מ"מ האמת לא אחשה עד אשים כאור צדקם, למען ידעו כל עמי הארץ כי לא כמחשבת בני אדם מחשבות חכמים הראשונים.

ועם כי דבר זה כבר נתן הרב רבינו משה ברבי נחמן ז"ל בפי' התורה טעם לשבח בפרשת שופטים, נוסיף לזה עוד דברים גדולים ויהיו נראים ונכרים דברי אמת.

וראשונה יש לך לדעת, כי דין זה שהוא מיתת ב"ד הוא שבא הקבלה כי יש לדרוש העדים שהעידו בנפש בשבע דרישות ובשבע חקירות, וכל חכם וחכם לפי עומק חכמתו היה מוסיף חקירות שכל המוסיף לחקור העדים הרי זה משובח. וכל זה כי חמור מאוד מאוד שפיכת דם האדם אשר נברא בצלם אלהים אם לא הדבר מוכרח מאוד מצד הדין המחייב. ואם יאמר האדם מכל שכן היו מרבים שופכי דמים שיסמוך על זה וירבו בשפיכת דם, דבר זה אינו כי הדברים האלו אמורים כאשר אין צורך שעה וכל ישראל הם צדיקים כאשר ראוי שיהיו צדיקים וכשרים, ואף אם אחד חוטא לא יהי' נמשך אדם אחריו. אבל אם הדור פרוץ ויש לחוש שמא ירבו חוטאים בישראל, כבר אמרו חכמים (יבמות צ', ב') מכין ועונשים וממיתין שלא מן הדין הכל לפי צורך הזמן ולפי הענין ודבר זה כבר נזכר במקומו. אבל כאשר אין חשש לפריצת הדור והם צדיקים יש לדון כראוי משפט צדק. ואם יקשה אם כן לא היה החוטא מקבל עונשו. דבר זה אין קשיא כי מי יפקוד אותו על חטאו אם יהרוג במסתרים או יגלה עריות או יגנוב, הלא אותו שידע הכל לפניו כחשיכה כאורה הוא הדיין והוא העד, ויהיה גם כן דבר זה כאלו עשה בסתר שודאי יהי' נפקד על חטאו בכלל ובפרט, ולכך לא יומת רק אם מדת הדין נותן שיומת בב"ד אז ידין אותו למיתה, ולכך הדין דין אמת מה שאמרו הרגו אין נהרגין לא הרגו נהרגין, שאף כי מצד גודל העבירה יותר ראוי שיהיה חייב מיתה כשהרגו, מ"מ מצד עצם הדין ראוי יותר להיות נהרגין כשלא הרגו ויזמו להרוג.

ואף כי עדים זוממין לא עשו מעשה רק שחשבו לעשות וכדכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, והוא ענין מחשבה בלבד וכדכתיב (איכה ב') בצע ה' את אשר זמם וכן (תהלים ק"מ) זממו אל תפק וכן הרבה, ומפני שענשו של עד זומם מפני אשר זמם לעשות לאחיו, לכך כאשר המחשבה עוד בנמצא וזהו קודם שהרגו שאז נמצא המחשבה וניכר המחשבה כאשר בית דין עוסקים בעדות זה ואז שייך ובערת הרע מקרבך, אבל כאשר נעשה הדין ושוב אינו נמצא עוד מחשבת העדות ואין כאן רושם מעשה, שאילו הרגו בידים אף שכבר עבר, הלא עשה המעשה והמעשה הוא לפנינו, אבל המחשבה אם נהרג לא נקרא המעשה על שמו כי ב"ד עשו ואין מצד השכל שיהיה חייב מיתה. וכאשר המחשבה היא נמצאת מחשבת רע אז יש לבער את החושב שיש בו מחשבה זאת וכאשר העידו נמצא בהם המחשבה לכך יש לקיים בם ובערת הרע מקרבך אבל כאשר לא נמצא המחשבה שכבר עברה אין כאן דין ודבר זה יש לו טוב טעם ודעת:

ועוד תדע להבין דברי חכמים העמוקים והם דברי אמת מה שאמרו כאשר זמם ולא כאשר עשה כי זהו מסגולת המחשבה. וזה כי אין ראוי לפי הסברא שיהי' דין עד זומם למיתה שהרי אין כאן רק מחשבה בלבד, ומה שהתורה חייבה את עד זומם מיתה הוא בשביל שראוי שתהיה המחשבה שהי' רוצה לעשות לאחיו נהפך אותה המחשבה עליו בעצמו, והוא הי' חושב להרגו יהי' נהפך עליו ויהיה דינו להיות נהרג. וכמו שאמר הכתוב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ולמה הוצרכה התורה לתלות הטעם בזה, אבל התורה אמרה שישוב המחשבה בראשו אשר חשב לעשות תהיה אותה המחשבה נהפך עליו. ומצינו בכל מקום כי ראוי לפי השכל כי אשר חשב מחשבת און נהפך אותה המחשבה עצמה על החושב, כמו שאמר (אסתר ט') ישוב מחשבת המן על ראשו אשר חשב לאבד את היהודים וכן בכל מקום. וזה כי המחשבה קלה היא להיות נהפך על החושב, כאשר המחשבה אינה יוצא לפעל והיא נהפכת על החושב. משל זה מי שזורק אבן על דבר אחד, שאם אין אותו דבר מקבל האבן אזי האבן נהפך על הזורק כי יתהפך האבן עליו. ולפיכך אמרו ז"ל (שבת צ"ז, א') כל החושד בכשרים לוקה בגופו כי כאשר חושד חבירו במחשבתו והרי חבירו אין מקבל אותה מחשבה שהרי היא שקר, ולכך המשפט שתהי' אותה המחשבה נהפכת על החושב עצמו. כי המחשבה אינה רק כמו זורק אבן בדבר אחד, אם אותו דבר מקבל האבן אין האבן חוזר עליו ואם אין מקבל האבן אותה המחשבה פועל בו כי נהפך עליו. ובודאי דבר זה למדו ממה שחייבה התורה עד זומם מיתה כאשר זמם ולא כאשר עשה, כי כאשר העד עדיין במחשבתו אשר חושב לעשות הרי אותה המחשבה נהפכת עליו עד שהוא נידון באותה מחשבה, שהרי הוא עצמו עוסק בדבר זה להרוג ובקל יאמר על זה שיהיה נהפך על החושב מאחר שהוא חושב לעשות, ודבר שהוא קל שיצא אל הפעל הוא יוצא אל הפעל, אבל כאשר עשה, אין שייך לומר שתהיה המחשבה נהפכת עליו כלל כי קרוב להיות נדון העד במחשבה שהוא היה רוצה לעשות. וכמו שאמר אחשורוש (אסתר ז') כאשר אמרו גם הנה העץ אשר עשה המן וגו' ואמר המלך תלוהו עליו כי מחשבתו יהיה נהפך עליו. אבל אם המעשה כבר נעשה כיון שאין שייך לומר זה אינו נדון למיתה ולפיכך אמרו החושד בכשרים לוקה בגופו, כי החשד עצמו שחושד את אחד ובמחשבתו שכך עשה אדם אחד והוא לא עשה, אותה מחשבה נהפך עליו ונלקה בגופו:

ואם קשה דסוף סוף כיון שגרם מיתה לחבירו והעיד שקר למה לא יהיה נדון למיתה חטא גדול כמו זה. כי כבר אמרנו כי המשפטים הם שנים, המשפט האחד מצד הדין בעצמו כי התורה היא תורת אמת מדברת מצד הדין בעצמו, כי אין ראוי מי שהעיד שקר ולא עשה מעשה שבית דין ימיתו אותו שיהיה חייב מיתה. וכן אין לפי דין תורה שאם אמר אחד לחבירו תהרוג זה והרגו ואף אם שכרו שיהרוג את זה אין הדין שיהיה חייב מיתה השוכר אותו, וזה מצד התורה שהיא חכמה שלא חייבה רק מי שעושה מעשה בידים, כמו שאמר הכתוב (דברים כ"א) ידינו לא שפכה את הדם ולפי התורה אינו חייב מיתה רק כאשר משפטו למות לגמרי, ואם חסר אל העושה כחוט השערה שאין נותן הדין להיות דמו נשפך אין דמו נשפך כי הכל משוער בלא פחות ובלא יתר כלל כי אין בית דין יכולין להמית אותו חציו. ולפיכך אמרה תורה האלקית שהוא פטור מדין אדם ודינו הוא אצל הש"י אשר הוא יתן לו דינו ומשפטו כפי אשר עשה אף כחוט השערה לא יוסיף ולא יפחת וכל זה מצד התורה. ודבר זה כאשר אין לחוש לקלקול הדור שכל אחד יעשה כך, וזה כאשר היה הדור דור צדיק ומזה דברה התורה, אבל אם אין הדור צדיק ויש לחוש שיהיו פורצים יותר ויותר על זה אמרו מכין ועונשין שלא מן הדין כי זה בא לקלקל רבים כמו שאמרנו, וניתן ביד ב"ד לתקן פרצת הדור לא שיקבעו הלכה לדורות כך רק הוראת שעה בלבד כפי הדור. וכבר אמרנו שג"כ אל יקשה לך שיהי' החוטא נשכר מי שעשה החטא, ועל זה אמרנו כי משפטו אצל הש"י, וכאשר הדור הוא דור צדיק לא ינקה הש"י אדם כמו זה רק אל פניו ישלם לו, כי הש"י משגיח בישראל לאבד החוטאים מן הדור ולתקן את ישראל כאשר היה הש"י עם ישראל אז הוא ית' מאבד הרשעים ועושה דין בהם. וכמו שאמרו ז"ל (מכות י') אחד הרג במזיד ואין עדים לזה ואחד הרג בשוגג ואין עדים זה אינו נידון וזה אינו גולה הקב"ה מזמן אותם לפונדק אחד ושם עדים מי שהרג בשוגג עולה בסולם ואותו שהרג מזיד עומד למטה ונופל על המזיד זה נהרג וזה גולה. וכך אמרו מי שחייב מיתה ואין עדים בדבר אם חייב סקילה נופל מן הגג ומת וכן כל ד' מיתות כמו שמבואר בגמ', הרי לך כי כאשר הש"י עם ישראל כל אשר חייב מיתה לא ינצל מידו בעה"ז ונוטל שלו. וכמו שאמר הכתוב (שמות כ"ג) ונקי וצדיק אל תהרוג כי לא אצדיק רשע, ומה צריך לטעם שלא יהרוג צדיק ונקי שאמר כי לא אצדיק רשע, ולפיכך קבלו רז"ל (סנהדרין ל"ג, ב') כי פי' הכתוב שיצא מן בית דין זכאי ואמר אחד יש לי ללמוד חובה אל תחזירהו לב"ד שאין ראוי לב"ד שהם ב"ד צדק מאחר שיצא זכאי שיחזירו אותו לדון לחובה, ואל תחשוב א"כ יהיה רשע נשכר, שאף אם יצא זכאי מידך לא יצא זכאי מידי כי לא אצדיק רשע ואני אדון אותו. וא"כ לא יקשה לך מה שאמר כאשר זמם ולא כאשר עשה, שאם חטא וגרם לאחד מיתה אין ראוי שימות בב"ד אחר שאין כאן מעשה, ואם הוא פחות אפילו כחוט השערה בית דין לא יעשו אף כחוט השערה יותר מן האמת והצדק, והקב"ה יתן לו דינו הצדק בלא פחות ולא יותר. רק אם לא היה נעשה המעשה אז בודאי ראוי שתהיה אותה מחשבה נהפכת עליו כאשר חשב לעשות, וכך ראוי שתהיה המחשבה נהפכת על החושב כמו שאמרנו והנה דבריהם דברי חכמה ואמת לגמרי:

הגב על הנושא

לתחילת הדף