אתה נמצא כאן: דף הבית » תשובות מורינו הרב אשר וייס » כשרות מין הבקר הקרוי ז'בו

כשרות מין הבקר הקרוי ז'בו

בדבר מה ששאל לדעתי הענייה על מה שרעשה כל הארץ כאשר נתגלה שמקצת בשר הבקר שיובא לארץ ישראל מדרום אמריקה הוא מן הזן הקרוי ז'בו שיש לו חטוטרת על גבו, וכמה מגדולי הפוסקים העירו שלפי דברי החזון איש ביו"ד סי' י"א אין לאכול בשר זה.

הנה כתב השו"ע יו"ד סי' פ' ס"א "חיה טהורה חלבה מותר ודמה אסור וטעון כיסוי. וחכמים נתנו סימנים מפי השמועה בקרנותיה, אם הם מפוצלות ודאי חיה טהורה היא, ואם אינם מפוצלות צריך שיהיו בהם שלשה סימנים, כרוכות והדורות וחרוקות וכו', ואם חסר אחד מאלו השלשה סימנים חלבה אסור" וכתב שם הש"ך בסק"א "עיין פירוש של דברים אלו בב"י, ולפי שאין לנו עתה אלא מה שקבלנו במסורת וכדלקמן סימן פ"ב גבי סימני העוף, קצרתי".

ונחלקו האחרונים בכוונת הש"ך. הפמ"ג בשפתי דעת שם תמה דהלא בבהמה וחיה לא מצינו שצריך מסורת, ועוד הלא בהמה התורה נתנה בה סימני טהרה כל שהיא מעלה גרה ומפרסת פרסה, ולא מצינו שצריך מסורת אלא בעופות שלא ניתנו בהם סימני טהרה אלא מה שאמרו חז"ל שאינו דורס, ודבר זה אינו ניתן לקביעה בודאות כהא דתרנגולתא דאגמא, וגם רבו הפירושים מהו סימן הדורס. ומשו"כ פירש כונת הש"ך דאין אוכלין את החלב אלא על פי מסורת, דהתורה לא נתנה סימנים להכיר ולהבחין בין בהמה שחלבה אסור ובין חיה שחלבה מותר,אבל שאר הבשר נאכל אפ' בלא מסורת, וכ"כ בכף החיים שם סק"ה, עי"ש.

אך בחכמת אדם בכלל ל"ו סעיף א' כתב לפרש דברי הש"ך וז"ל "ולפי שאין אנו אוכלין אלא מה שקיבלנו במסורת מאבותינו כדלקמן ס"ו, וא"כ אסור לנו לאכול מן החיות רק הצבי שניכר לנו, ולכן לא העתקתי הסימנים". הרי דאין אנו אוכלין כלל אלא עפ"י המסורת, וכ"כ שם בערוך השלחן. והחזון איש נקט עיקר בזה כשיטת החכמ"א עיין חזו"א יו"ד סי' י"א.

אמנם הרבה תלמידי חכמים, וביניהם רבני קהילות בברזיל ושאר ערי דרום אמריקה מעידים שמאז ומעולם אכלו בשר זה במקומותיהם, ולכאורה די בכך לקבוע מסורת לאכול מין זה. ואף שבסימן פ"ב סעיף ד' כתב המחבר דאם במקום אחד נהגו שלא לאכול עוף מסוים אף שבמקום אחר אוכלים אותו עפ"י מסורת אין להתירו במקום שנהגו בו איסור, כבר כתבו הט"ז סק"ז והש"ך סקי"א דטעם האוסרין באותו מקום שאין להם מסורת אין זה אלא משום שיש שם עופות הטמאים הדומים לעוף זה ובכוונה ובצדק אסרוהו. ומקור סברא זו בתורת הבית, וכבר כתב שם בפמ"ג וכך הביא הדרכ"ת מכנפי יונה דאין זה אלא כשמין זה מצוי במקום מסויים ואעפ"כ נהגו בו איסור וכלשון השו"ע, אבל בני"ד דאין מין זה מצוי בא"י כלל ובמקום גידולו נהגו בו היתר, נראה ברור דמסורת זו מהני לכל מקום.

וכך מוכח ממה שנחלקו בזמנם הדברי חיים והמהר"ם שיק בעוף מסויים שהדברי חיים הכשיר משום שהעידו בפניו שבארץ ישראל אוכלים אותו. עיין דברי חיים ח"ב יו"ד מ"ה – מ"ח וכ"כ גם השואל ומשיב מהדורא ה' ח"א סי' ס"ח, והמהר"ם שיק יו"ד צ"ח – ק' אסרו, וכתב דאותם העדים העידו מאומדנא, עי"ש. אך מ"מ פשוט בכל דבריהם דאם יש מסורת במקום שהוא עיקר מקום גידולו של המין, מהני אף למקום שאליו הובא, וזה ברור ופשוט.

ונראה עוד בזה דהנה עיקר יסוד זה שאין אנו אוכלין בהמה וחיה אלא עפ"י מסורת לא מצינו בפוסקים אלא בש"ך (לפי הבנת החכמ"א), ובדרכי תשובה שם הביא את דברי הפמ"ג לקולא ולא הביא מי שחולק עליו עי"ש.

ונראה דאף החכמת אדם לא כתב להחמיר אלא בחיה ולא בבהמה, וכן משמע מלשונו שהרי כתב "וא"כ אסור לנו לאכול מן החיות רק הצבי שניכר לנו וכו'" ולא כתב כן לגבי בהמות. ויש מילתא בטעמא לחלק בזה בין בהמה לחיה, דהלא בבהמות אין לנו אלא ג' מינים טהורים, בקר כבשים וצאן, וג' מינים אלה היו מוכרים על בוריים ולא היו ביניהם ספיקות על מינים חדשים, וא"כ מעולם לא היתה בהם קפידא על מסורת, אבל בחיות כתבה תורה ז' מינים ומקצתם לא ידועים לנו לאשורם, ובזה נהגו לאכול רק לפי המסורת. ועוד דהרי כתב החזו"א דאפשר שהחמירו לאכול רק לפי המסורת כדי שלא להסתבך בהבחנה שבין חיה ובהמה ויכשלו בטעות באכילת חלב, ולפי"ז אפשר שלא החמירו אלא בחיה שחלבה מותר אבל בבהמה לא ראו צורך להחמיר בכך.

ועוד טעם יש לומר דלא החמירו בזה אלא בחיה, לפי דברי הבית יעקב שהביא הפ"ת בס"ק א' דבחיה בעינן עוד סימן טהרה בקרנותיה מלבד ב' הסימנים שיש בבהמה טהורה, וא"כ כיון שאין אנו בקיאין כ"כ בסימני הקרניים נהגו שלא לאכול אלא לפי המסורת, משא"כ בבהמה. (אך באמת דברי הבית יעקב נסתרים מסוגיא מפורשת בחולין נ"ט ותימה הם ואף הפ"ת דחאם עי"ש). ומ"מ נראה מלשון החכמ"א שלא החמירו בזה אלא בחיה ולא בבהמה.

ונראה עוד דלכאורה משמע מלשון החזו"א שאף הוא לא בא להחמיר אלא במינים חדשים דאף שכתב להדיא שאין אוכלין בהמה וחיה אלא במסורת ולא כפי שכתבנו בהבנת החכמ"א, מ"מ כתב דכיון שאין אנו אוכלין אלא לפי המסורת אין לנו אלא בהמות וכבשים ועזים, הרי דבאלה שלשת המינים בקר כבשים וצאן אין לפקפק בהיתרם, ובודאי ידע החזו"א דאף במינים אלו יש גזעים רבים שאינם דומים  לחלוטין זל"ז, דמ"מ ברור שהם כולם בקר וצאן וכבשים ויש להם סימני טהרה ובאלה אין לפקפק כלל כשם שיש זנים שונים בתרנגולים שאינם דומים לגמרי זל"ז ולעולם א"א לדעת בדיוק באיזה זן השתמשו אבותינו לפני שנים רבות, וע"כ דכל התרנגולים הדומים זל"ז בעיקרם כשרים (ואף בתרנגול ההודי השונה מאוד מתרנגול מצוי ובו נחלקו האחרונים בשעתו נתקבל ההיתר בכל בית ישראל).

וזן זה של בקר הז'בו, נראה ברור שהוא בכלל בקר והוא דומה בצורתו הכללית ובכל מאפייניו לשור ופר אלא שיש לו חטוטרת על ערפו, ולכאורה נראה פשוט שבכלל בקר הוא ואין לפקפק בהכשירו ובפרט שיש מקום גדול לומר שיש בו מסורת גמורה להיתירא כנ"ל. ולענ"ד אין צריך להחמיר בספק ספיקא במה שאין בו איסור כלל אלא מנהג וחומרא, דהלא ספק אם יש כאן מסורת, (ובאמת נראה שיש בו מסורת גמורה) וספק אם צריך בזה מסורת כנ"ל, דאף אם נחמיר כדעת החכמ"א מידי ספק ודאי לא יצאנו, ובפרט דנראה דבמה שניכר בעליל שהוא בכלל בקר או כבשים וצאן אי"צ מסורת. ועוד נתבאר מלשון החכמ"א דאף לשיטתו אין בזה קפידא אלא בחיה ולא בבהמה, והרי לכו"ע אין בזה קפידא מעיקר הדין אלא מנהג בעלמא למיגדר מילתא כמ"ש החזו"א.

ושוב הראוני בשו"ת הגאון מהרי"א הרצוג יו"ד סי' כ' שאכן הנידון בדברי החזו"א היה בשור הז'בו, ולגבי שור זה כתב החזון איש את דבריו להחמיר. אמנם עוד ראיתי שם את מכתבו של החזו"א (שנדפס גם בקובץ אגרות ח"ג סי' קי"ג) ונראה מתוכו דהחזו"א לא נחית כלל לקבוע דעתו אם אכן יש כאן מין חדש, אלא כתב דאם נחליט שיש כאן מין חדש יש להמנע מאכילתו לפי החכמ"א. שהרי ז"ל שם "קבלתי את המכתב ע"ד הנ"ל, ולא היה במכתב הנידון אם חשוב הוא השינוי של שור זה להסתפק בו שהוא מין אחר מהשור המצוי בידינו, אלא היה הדבר מוחלט שצריך לדון בזה כמין חדש הבא לפנינו, אך טהרתו בטוחה מפני שפרסותיו סדוקות ואין לו שיניים למעלה, והיה הנידון אם לחוש לדברי הבית יעקב דבחיה לא מהני סימני טהרה עד שיהיו הקרנים כקרני חיה והוכרע במכתב שאין לחוש לדברי הבי"ע. וע"ז דנתי דנהי דאין הלכה כהבי"ע בעיקר הדין ובטוחים אנחנו שהוא טהור, בכל זאת בהנהגתנו שגדרו לנו רבותינו אנחנו מוזהרים שלא לקבל מין חדש". ועוד כתב שם "כן אם אנו קובעים ששור הזה מפני השינויים שלו צריכים אנו לדון עליו ולחקור אחרי סימני הטהרה שלו, אי אפשר לנו לקבוע אותו לבהמה או לחיה אלא ע"י סימני הקרנים שקבעו חכמים וכל ההשערות והדמיונות מבחינות אחרות אינם קובעים כלום".

ומלשונות אלה משתמע שהחזו"א לא קבע מסמרות שיש כאן מין חדש שצריך לדון עליו אלא כתב להכריע שאם אכן מין חדש הוא אין לסמוך על סימנים להתירו.

ועוד כתב שם החזו"א "ואמנם במכתב השני דנו שיש מסורת עליו, זהו ענין אחר שלא דנתי עליו, אבל מה אעשה כי גם בזה דעתי נוטה לנהוג בבהמות כמו בעופות שלא לשנות במקום זה מפני מסורת במקום אחר". ולענ"ד נראה כונתו דאם במק"א יש מסורת שלא לאכלו אין להתיר משום מסורת שבמק"א, משא"כ בני"ד אם אכן יש מסורת במקומות שבהם זן זה מצוי, ודאי דמהני מסורת זו לכל מקום שהוא, אף במקומות שבהם לא היה מצוי כנ"ל. ומה שכתב החזו"א דבא"י יש מסורת שלא לייבא אותו, לכאורה יש לעיין בזה דהלא בשנת תש"י כאשר היישוב בא"י היה קטן ודל והיבוא לא היה מפותח כלל, וכי יש בזה מסורת לאסור, ומכל דברי החזו"א נראה לענ"ד שעיקר טעמו ונימוקו היה למיגדר מילתא ולמנוע פירצה ויש דברים הנאמרים לפי המקום והזמן וא"א ללמוד מהם לדורות ולא ילפינן בכגון אלה דורות משעה.

ונראה עוד דמי שאוכל תרנגול הודו ונמנע מאכילת הז'בו אינו אלא מן המתמיהין דהלא בימי קדם היה פולמוס גדול בענין כשרות התרנגול ההודי (עיין דרכי תשובה סי' פ"ב ס"ק כ"ו) והמתירים השתיתו את דבריהם על שתי טענות: א. בהודו נהגו בני ישראל לאכול מין זה וממילא יש מסורת להתיר. ב. דומה הוא לתרנגול ומין אחד הם. עיין בזה בשואל ומשיב מהדורא ה' ח"א סי' ס"ט שכתב שתי סברות אלה, ועוד כתב שם דכיון דיש בעופות אלה ג' סימני הכשר העוף די בהם אף שעופות אלו (האינדיק שהוא התרנגול ההודי ועוד עוף מסויים המשונה בגדלו ובקולו מן התרנגול המצוי) משונים בדברים שונים.

ועי"ש עוד שהתיר משום ס"ס, ספק אם הלכה כראשונים המקילים בג' סימנים בלי מסורת, ספק אם יש בהם מסורת (כי רבים פקפקו במסורת זו כמבואר שם בתשובתו), ונתפשט היתר זה בכל ישראל. וא"כ הגע בעצמך, הלא השוני שבין התרנגול המצוי לתרנגול הודי גדול לאין ערוך מהשוני שבין בקר הז'בו לבקר המצוי, ופשוט דהמסורת ממעט יהודים שומרי תורה שבהודו ואמריקא באותו הזמן קלישא טובא מהמסורת שבימינו על הז'בו, והמקל בתרנגול ההודי יש לו להקל מק"ו בני"ד, דהלא אם הקילו בעופות דלפי פסק השו"ע צריך מסורת אף כשיש ג' סימנים דסימנים אלה אינם עיקר ואינם מפורשים בקרא, לא נקל בבהמות שכל ענין המסורת בהם מקורו בחכמ"א, וסימן היתרן מקרא מלא הוא, ודו"ק בכ"ז כי ברור הוא.

ומצינו עוד שנחלקו גדולי עולם בכמה וכמה סוגי עופות כגון ה"קיביצר האן" עיין דברי חיים יו"ד ח"ב סי' מ"ה – מ"ח ומהר"ם שיק יו"ד צ"ח – ק', ועיין האלף לך שלמה ח"א יו"ד קי"א שהגרש"ק אסר את העופות מאמריקה ולא ידענו בבירור לאיזה מין הוא מתייחס. ועיין במשיב דבר להנצי"ב יו"ד כ"ב שדן לגבי תרנגול הודו (אינדיק) וכתב דלאחר שנתפשט היתרו זה גופה הוי כמסורה וכ"כ הצמח צדק יו"ד סי' ס' עי"ש, וה"ה בני"ד.

ובאמת מצינו עוד סברא שעל פיה התירו את התרנגול הודו עיין בשו"מ שם שכתב דכשיש בעוף ג' סימני ההיתר ל"צ מסורת וכעי"ז כתב הג"ר אריה לייבוש באלחובר בעל שו"ת שם אריה בספרו ערוגת הבשם בקונטרס תשובות סי' ט"ז דכיון שידענו שאינו דורס ל"צ מסורת אך רוב האחרונים כתבו נחרצות שאין לזוז כלל מדברי הרמ"א בסי' פ"ב שאין להתיר שום עוף אלא עפ"י מסורת עיין שם בדברי חיים ומהר"ש שם ובשו"ת בנין ציון ח"א סי' מ"ב ובשו"ת דבר הלכה להגר"א קלצקין סי' נ"ג שדחה דברי השו"מ, אך מ"מ הסיק להתיר את ההודו משום שדומה לתרנגול כנ"ל.

סו"ד נראה לכאורה דבקר הז'בו ודאי לא גרע מתרנגול ההודי כמבואר.

ב

הנה שוב גילה מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א דעתו שמן הראוי להמנע מאכילת זן זה, אך נראה לכאורה דהוראה זו ניתנה ליוצאי ישיבות ליטא שקיבלו על עצמן הוראת החכמ"א כמ"ש החזו"א שם, אבל חסידים ויוצאי פולין גליצי' והונגריה שדברי הפמ"ג הם תמיד עטרה לראשם, יש להם לסמוך עליו להקל בני"ד, ובפרט לאור כל דברינו הנ"ל. ושמעתי מאיש נאמן ת"ח מופלג שאכן כך יצא מלפני מרן הגריש"א שליט"א, ותו לא מידי.

ביקרא דאורייתא

אשר וייס

תגובות (1)

  • יעקב ידידיה הכהן עדני

    בחוברת דעת כשרות שנת התשס"ז התייחסתי בהרחבה לנושא זן זה וגיליתי כי כל הבקר בארץ כמעט ללא יוצא מהכלל מורכב באחוזים נכבדים בזן הז'בו כי לא ניתן להחזיק בארץ גידלוי בקר ללא תערובת חסינה זו.
    אשמח לשלוח חומר בנושא זה לעיון בחוברת אוכל לשלוח אותה או תוכלו להורידה מאתר היברו בוקס

    הגב

הגב על הנושא

לתחילת הדף