אתה נמצא כאן: דף הבית » שאלות אחרונות » דיני יום יום » לבישת כיפה וברכות התורה בשיעור תורה

לבישת כיפה וברכות התורה בשיעור תורה

שאלה:
שלום וברכה אני מוסר שיעור במשך השבוע ליהודים שאינם שומרי תורה ויש מהם שלובשים כיפות ויש מהם שאינם לובשים כיפות מעולם, האם יש לבקש מהם ללבוש כיפה לפני הלימוד?  וכן האם עלי לדאוג שהם יברכו ברכות התורה לפני השיעור
תשובה:

 א. במציאות הנוכחית שבה הזמנת אדם ללמוד תורה והזמנתו לחבוש כיפה כשאינו מבין את עניינה עשוייה לגרום לריחוק ולאנטגוניזם, מותר ללמוד עימו תורה כשאינו חובש כיפה.

ב. במציאות שבה הזמנת אדם ללמוד תורה והזמנתו לברך ברכות התורה עשוייה לגרום לריחוק ואנטגוניזם מותר ללמוד עמו תורה גם כשידוע שלא ברך ברכות התורה. אם הרב משער שניתן ללמוד עם השומעים עניין של ברכות התורה, באופן שיבינו מצווה זו, מסתבר שראוי לעשות כן, ללמוד עמם מצוות ברכות התורה. אך א"א לומר בזה דברים חתוכים, וכל מלמד יפעל בזה לפי חכמתו ולפי התקדמות הלומד.

מקורות והרחבה:

א. מבואר בשו"ע אורח חיים – סימן צא, ג: "יש אומרים שאסור להוציא אזכרה מפיו בראש מגולה, וי"א שיש למחות שלא ליכנס בבהכ"נ בגלוי הראש". בלימוד שלומד עם חילונים בד"כ אין אזכרה של שם ה', ולא גורם להם איסור בלימוד בלי כיסוי ראש. גם אם יזכירו שם ה', אין הלומד עמם גורם לכך, ולא נחשב כנותן לפניהם מכשול בזה. ועוד, שמלשון המחבר משמע שיש שאינם אוסרים להוציא אזכרה בגילוי ראש. הפרי חדש (צא, ג), ובהגהות רעק"א בשם פסקי מהרא"י סימן ר"ג, ובמגן גבורים, נוטים להקל בזה. ובשו"ת מהרש"ל כתב שמעיקר הדין יש להקל בזה, יעויינו שם דבריו.

ב. לימוד תורה עם חילונים שלא ברכו ברכות התורה לפני כן: יש בזה כמה צדדי עיון. א. האם יש בזה משום לפני עיוור, שמכשיל אותם באיסור של לימוד תורה בלי ברכות התורה. ב. האם כל סוג של לימוד תורה מחייב ברכות התורה. ג. האם כששומעים את המלמד מתחייבים בזה בברכות התורה, או רק כשמדברים בעצמם בדברי תורה.

בשו"ת תשובות והנהגות להגר"מ שטרנבוך שליט"א חלק או"ח סי' יט, פסק להתיר ללמוד עם חילונים תורה בלי שברכו ברכות התורה. וכתב שאם אינו לומד עמם ממש סוגיא בגמרא אלא מלמד דברי מוסר ומחשבה ובתוך דבריו יש פסוקים, קל יותר. ובספר מרבה ברכה עמ' קלג כתב שהמלמד שיעור בדבר שאינו הלכות גמורות אלא דברי מוסר שיש בהם קצת פסוקי תורה, אין צריכים לברך ברכות התורה, כשם שלדעת רבי יהודה לא אסרו בעל קרי בלימודם כדברי תורה ממש. וכתב שם, "וכן שמעתי שהורה הגאון הרב יעקב קמינצקי זצ"ל שמותר ללמוד ספרי מוסר בלי ברכות התורה".

וכל זה לרווחא דמילתא, אבל לעצם העניין גם אם לומד עמם חומש וגמרא מותר לו ללמוד עימם בלי ברכת התורה, דלמעשה, חידש בזה מו"ר הגר"א וייס שליט"א חידוש נפלא, במנחת אשר דברים סימן סב:

”הנה נשאלתי ע"י גדול אחד איך מותר לומר דברי תורה והלכה למי שידענו בבירור שלא בירך ברכת התורה והלא העוסק בתורה ואינו מברך עליה מבטל מצות עשה והגורם לחבירו לבטל מצות עשה עובר בלפני עור לא תתן מכשול כמבואר בשו"ע או"ח סי' קס"ג ס"ב ברמ"א דאסור להאכיל פת למי שלא נטל ידיו ועובר בלפני עור וכן מבואר עוד בסי' קס"ט סעי' ב' במחבר שאין ליתן דבר מאכל אלא למי שיודע בו שיברך עליו. ואף שכתב שם הרמ"א דאם נותן לשם צדקה מותר כבר כתב שם במשנ"ב ס"ק י"א דאין זה אלא במקום ספק אבל בודאי שלא יברך אסור בכל ענין. ושאלה זו שכיחה מאוד למי שנוסע במוניות, ומעשים בכל יום שנהגים אף אלה שניכר בהם שאינם מדקדקים במצות מבקשים לשמוע דבר תורה. ומרן הגרי"ש אלישיב (שליט"א) [זצוק"ל] אמר דכיון דאין השומע מתכוין לשם מצות ת"ת אינו מחוייב לברך אך לכאורה אין זה פתרון ברור, דהא תינח אם ברכת התורה ברכת המצוה היא ומברך על מצות ת"ת. אך, אם אין הברכה על המצוה כלל, אלא ברכת השבח על עצם התלמוד מצוה עליו לברך אף בכה"ג. ועוד דכבר הארכתי במק"א לבאר את הנלענ"ד דבמצות ת"ת אין צריך כונה דלא מצינו דמצוות צריכות כונה אלא במצות שכל עניינן בעצם המעשה ולא במצות שעיקרן בתוצאה ובפועל יוצא, ועיקר מצות ת"ת כדי שנדע מצוותיה והלכותיה את המעשה אשר יעשון ואת הדרך נלך בה וכל המכוין ללמוד כדי לדעת, מקיים מצות ת"ת, אף אם לא כיון כלל לשם מצות ת"ת. ואף שכתב באור שמח בפ"א מהל' ת"ת לבאר את מה שאמר רבא במנחות צ"ט ע"ב דמצוה לומר בפני ע"ה דהקורא קר"ש שחרית וערבית יצא ידי מצות והגית בו יומם ולילה כדי שיתכוין לשם מצות ת"ת, וזולת זאת לא יצא, נראה דהיינו משום שכיון לשם מצות קר"ש ולא למד בדרך תלמוד אבל הלומד תורה יצא ידי מצותו אף שלא כיון להדיא לקיים מצות עשה כנלענ"ד והאו"ש ציין לחידושיו למס' יומא ולכן לא ידעתי מוצא דבריו בבירור והנראה לענ"ד בזה דאף לפי השיטות דבה"ת הוי מצוה דאורייתא מ"מ ברור כשמש שטפלה היא למצות תלמוד תורה דלעולם הברכה טפלה למצוה ואף אם אין ברכה"ת על מצות ת"ת, מ"מ הברכה טפלה לתורה ולעולם אין לבטל עיקר מפני הטפל ואם אין ביד האדם מכל סיבה לברך ברכת התורה לא יבטל משום כך מלעסוק בתורה דאין לבטל תורה משום ברכתה. הגע בעצמך אדם שאין בידו לברך ברכת הלולב וכי ימנע משום כך מלקיים מצות הלולב בשאר הימים במדינה שאינם אלא מדרבנן דהלא אם יטול לולב בלא ברכה מבטל מצוה דרבנן בקו"ע ואם לא יטול כלל מבטל מצוה בשוא"ת, אלא פשוט דלא יבטל מצוה משום ברכתה וכך אין לבטל תורה משום ברכתה. ואף שיש לחלק בין לולב שהוא חובה לת"ת, ועיין לעיל סי' ב ג בגדר מצות ת"ת וחיובה, מ"מ עצם היסוד שאין לבטל עיקר משום טפל ומצוה משום ברכתה ברור ומוכח וכיון שכך אף אנו מצווין ללמדו תורה אף שנדע שלא בירך עליה כיון שאין בידנו לגרום לכך שיברך ודו"ק בזה. ובגוף הענין לאו מילתא דפסיקתא היא דהשומע ד"ת חייב לברך אך כך כתבו בשוע"ה ובהלכות קטנות ח"ב סי' קנ"ט וכ"כ במשכנות יעקב או"ח סי' ס"ד והארכתי בזה במק"א וע"ע במנחת שלמה ח"א סי' צ"א מש"כ בזה בשם הגרצ"פ פרנק", עכ"ל.

העולה מכך שהלומד עם חילונים שלא ברכו ברכת התורה, ובמציאות הנוכחית נחשב הדבר שאין בידו להבינם עניין ברכת התורה, לא רק שמותר לו, אלא שמצווה עליו, ללמדם תורה אף בלי שהם ברכו ברכת התורה.

אלא שיש לשאול אם כדאי ללמוד עמם באחד השיעורים את עניין ברכות התורה, ואולי מתוך הבנה של העניין יבואו לברך, שלימוד מביא לידי מעשה, וכמו שכתב חזו"א – "…והיותר משריש פארות מעמיקות הוא העמל והעיון בגפ"ת, ואף שאיננו בקי בכל הלכותיה כבר יש בנפשו הקנין של הכנעה למשפט וההכרה שההלכה היא היסוד בעבודתו יתברך".

אלא שלאידך גיסא יתכן שדווקא אסור ללמוד עמם עניין מצוות ברכות התורה, שקי"ל שדבר שאינו מפורש בתורה, אמרינן מוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, שאם ילמד עמם עניין ברכות התורה, ומסתבר שחלקם לא יקיימו אח"כ, הרי הפכם בזה משוגגים למזידים.

אך נראה שדבר זה לא שייך כאן, שהרי כל לימודו עמם הוא מתוך כוונה שבסופו של דבר יבואו לקיים, וזהו דבר שבמהותו לוקח זמן ונעשה בדרך ארוכה, ואם לא ילמד עימם לעולם לא יבואו לידי מעשה. ונמצא שהלימוד עמם אינו מכשילם אלא מזכה אותם ופותח להם פתח שבמשך הזמן אולי יגיעו לקיום ההלכות. אך א"א לומר בזה דברים חתוכים, וכל מלמד יפעל בזה לפי חכמתו ולפי התקדמות הלומד.

בברכה שתזכה להגדיל תורה ולהאדירה,

שלמה קושלבסקי

הגב על הנושא

לתחילת הדף