אתה נמצא כאן: דף הבית » שיעורי מורינו הרב אשר וייס » לחם משנה

לחם משנה

 "והיה טעמו כטעם לשד השמן" (י"א ח').

"ויהי  ביום הששי לקטו לחם משנה שני העמר לאחד ויבואו כל נשיאי העדה ויגידו למשה" (שמות ט"ז כ"ב).

א

לחם משנה מהתורה או מדרבנן

הנה  מפסוק זה למדו חז"ל בשבת (קי"ז ע"ב) מצות לחם משנה בשבת וכדאמרו שם "אמר ר' אבא בשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות דכתיב לחם משנה".

ונחלקו  הפוסקים אם דאורייתא היא ודרשה גמורה דרשו או אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, הט"ז בסי' תרע"ח סק"ב נקט דהוי דרשה גמורה ומשו"כ חידש להלכה דאף דנר חנוכה קודם ליין לקידוש היום אין זה אלא משום דמה"ת יכול לקדש ללא יין אבל אם אין לו לחם משנה, צריך להקדים לחם משנה דהוי מה"ת לנר חנוכה שאינו אלא מדרבנן, עי"ש.

אך  במגן אברהם בסי' תרי"ח סק"י כתב דהוי מדרבנן ולפי דרכו כתב דחשיב"ס שצריך לאכול ביוה"כ אין צריך לחם משנה דלא תיקנו לח"מ ביוה"כ עי"ש.

ויתירא  מזו כתב במג"א בסי' רנ"ד ס"ק כ"ג דמצוה זו קילא משאר מצוות דרבנן ואינה חיוב גמור ואף דפשוט דמי שאין לו פת בשבת מותר לו לרדות מן התנור, בשביל לחם משנה לא ירדה דאינה חיוב גמור עי"ש. וצ"ע בכונתו דמהי"ת לחלק בין מצוה זו לכל המצוות דרבנן, ואפשר דס"ל למג"א דאין זו מצוה בפנ"ע אלא פרט מסויים בסעודת שבת, ומשו"כ קילא ממצוה דרבנן.

ויש  לעיין לכאורה לדברי הט"ז דהלא פסוק זה אין בו ציווי אלא סיפור דברים "ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה", ועוד דבמן לא היו כלל "ככרות" אלא שבע"ש לקטו כמות כפולה, ואיך נלמוד מזה מצות לחם משנה בשתי ככרות, ועוד דאם מה"ת היא למה אינה מנויה בכלל תרי"ג מצוות, ולכאורה צ"ל בכונת הט"ז דאין מצוה זו מה"ת ממש אלא יש לה עיקר מה"ת, או דס"ל דאסמכתא הוי כעין דאורייתא וכשיטת הריטב"א בר"ה ט"ז, אך מ"מ ס"ל דהוי כעין דאורייתא, וקודמת לנר חנוכה.

ומעין  פשרה בין שתי השיטות מצינו בספר מנחת יעקב שהביא החת"ס בשו"ת או"ח סי' מ"ו דמה"ת סגי בשלימה ופרוסה ורק מדרבנן צריך שתי שלימות, ומקור לדבריו הביא מהגמ' בברכות (ב' ע"ב) "משמרה ופלגא שתי משמרות קרי ליה", עי"ש, והדברים תימה, דשם מדובר בזמן, וכיון דחדא ומחצה הו"ל כשתים אבל בני"ד צריך חשיבות של שלימה, ואין זה ענין כמותי כמו הזמן ומה ענין פלגא דמשמרה שהוא ענין כמותי לענין שלימה, וצ"ע.

ב

לחם משנה הגדרתו בברכה או בבציעה

ובאמת  צריך ביאור והגדרה במהות מצוה זו, דהנה כתב רש"י בשבת שם "חייב אדם לבצוע, ברכת המוציא", ולכאורה כונתו דגדר המצוה הוא לברך על לחם משנה, ולפי"ז צריך שכל המסובין שאין לפניהם לחם משנה יצאו ידי חובת הברכה על ידי ראש הבית שלח"מ מונח לפניו דאם לא יצאו יד"ח על ידו וכל אחד קובע ברכה לעצמו לא קיימו הם מצות לחם משנה, ובאמת כך כתב בשלחן ערוך הרב סימן רע"ד ס"ד, בחיי אדם כלל ז' סעיף ב' ובכף החיים בסימן רע"ד ס"ק י"ג דאין המסובין יוצאין יד"ח בלח"מ אא"כ יצאו יד"ח בברכת המוציא בשמיעה מפי הבוצע עי"ש.

אך  לפי"ז צע"ג במנהג הרבה חסידים ואנשי מעשה שנוהגים לברך בעצמם על הפת ואין לפניהם לחם משנה אלא פרוסה מבציעתו של ראש הבית ונמצא שביטלו מצות לח"מ.

ובספר  אשל אברהם להגה"ק מבוטשאש בסי' רע"ד כתב דגדר מצות לח"מ אינו בברכה אלא בעצם הבציעה (וכפשטות לשון חז"ל בשבת שם "בשבת חייב לבצוע על שתי ככרות) ומהני בזה דין שליחות, והבוצע שליח הוא של כל המסובין בבציעתו על לחם משנה. (ואף שאין דבריו ברורים כך נראה בכונתו).

אך  מלבד מה שדרך זו נסתרת מדברי רש"י שכתב להדיא שקיום מצוה זו בברכת המוציא תלויה, לא מסתבר לענ"ד שיש בזה דין שליחות דאין שליחות ללא מינוי וכונה מצד השליח ושולחיו, ועדיין צ"ע.

ולכאורה  הוי אמינא דאין המצוה עצם הבציעה אלא קביעת הסעודה על לחם משנה והאכילה ממנו, ולא בבציעה תליא מילתא אלא באכילה והאוכל מלחם משנה וקובע עליו סעודתו קיים מצוה זו, ולא נקטו בציעה אלא משום דהוי הכשר אכילה, ולכן פורס בעה"ב מלחמו לכל בני הבית וכולם אוכלים מלחם משנה שראש הבית בוצע עליו, ובכך נתקיימה המצוה, דכולם קבעו סעודתם על לחם משנה דבעה"ב.

ודרך  זו יש לה בית אב בדברי התוס' פסחים ק"ו ע"א בסוד"ה הוה דבשבת אין המסובין רשאין לאכול עד שיטעום המברך כיון שהם צריכין לאכול מפתו משום לחם משנה, הרי דמשום מצות לחם משנה צריכים לאכול דוקא מפתו, ונראה לכאורה דאין הכונה שהם צריכים גם לאכול מפתו אלא שזה עיקר גדר המצוה לקבוע סעודה על לחם משנה ולאכול ממנה.

ואתי  שפיר לפי"ז מנהג רבים וטובים שמברכים על הפת בעצמם, אך כל אחד אוכל מלחם משנה, או של עצמו או מלחמו של ראש הבית.

והדברים  מתישבים גם בפרש"י, דבאמת קשה לפרש שיטתו דכל דין לחם משנה בברכה בלבד תליא דהלא לדעת הט"ז לחם משנה דאורייתא, וברכת המוציא אינו אלא מדרבנן ואיך נאמר שמצוה דאורייתא תלויה בברכה דרבנן, ועוד קשה מעיקר דין פורס מפה ומקדש (פסחים ק' ע"א) דנחלקו אם מברך ברכת המוציא דהלא הוא באמצע סעודתו והמחבר הביא את שתי הדעות בסי' רע"א ס"ד ובמשנ"ב שם ס"ק י"ח כתב דלהלכה אינו מברך המוציא כיון שספק ברכות להקל, ומ"מ נראה לכאורה דצריך לבצוע על לחם משנה לאחר הקידוש, וגדולה מזו כתב המגן אברהם בסקי"א לגבי דברי הרמ"א דמי ששכח לקדש ונזכר לאחר ברכת המוציא דיקדש ואח"כ יאכל דמיירי שנזכר בין ברכת המוציא לאכילת הפת דאף אם צריך להביא לו לחם משנה אין זה הפסק ולא יאכל עד שיביאו לחם משנה, הרי דמקיים מצוה זו ומחוייב בה אף שלא יברך על לחם משנה. (ולא כדברי הגרש"ק בשו"ת האלף לך שלמה או"ח סימן קי"ג דאם אינו מברך המוציא ל"צ לח"מ, ודו"ק).

ומשו"כ  נראה דאין המצוה תלויה דוקא בברכה אלא בקביעת הסעודה ובבציעה וכפשטות לשון הגמ' ד"חייב לבצוע על שתי ככרות" אמרו. אלא כונת רש"י לבציעה של ברכת המוציא דהיינו לבציעה על קביעת הסעודה ותחילתה אבל אינו יוצא יד"ח כאשר באמצע הסעודה או בסופה יבצע על לחם משנה, ודו"ק בכל זה. ועיין עוד באליהו רבא סי' פ"ב דאף שפורסים את המצה האמצעית לפני ברכת המוציא צ"ל דמ"מ מצוה היא שהרי היה על השלחן בשעת קידוש היום ואח"כ כשנטלו לפרוס לחם משנה. ולדרכנו ניחא דעיקר המצוה הוא קביעת הסעודה שתחילתו בקידוש במקום סעודה, ודו"ק בזה.

ובשו"ת  דברי יציב למו"ר הגה"ק זצ"ל או"ח סי' קכ"ו חידש דיסוד מצות לחם משנה אינה חובת הפרט הרובצת על הגברא אלא מדיני הסעודה היא, והיא לקבוע סעודה על לחם משנה ומצוה זו מתקיימת ע"י ראש הבית כשהוא קובע סעודה על לח"מ, ואין כל המסובין חייבים בלח"מ, ואין כונת רש"י לעצם הברכה אלא לקביעת הסעודה ותחילתו עי"ש.

אך  לענ"ד דוחק הוא לחדש שאין מצוה זו חובת הפרט ויותר נראה דכל אחד חייב לבצוע על שתי ככרות וכן משמע מלשון הגמ' שם "חייב אדם לבצוע על שתי ככרות", הרי דמצוה זו מוטלת על כל אדם ואדם.

ונראה  עוד בכונת רש"י ובעיקר מצות לחם משנה דשני דינים יש בזה, עיקר המצוה היא בבציעה ובאכילה וכפשטות לשון הגמ' חייב לבצוע, ועוד תיקנו חכמים שצריך לברך המוציא על הלח"מ, ונראה דאין זה שני דינים ממש, אלא הא בכלל הא, דמאחר שתיקנו עיקר מצות הבציעה תיקנו עוד שצריך גם לברך על לח"מ דזה סדר סעודה וברכת המוציא קביעת הסעודה היא, וראיה לדרכנו דהרי הרמב"ם כתב דין לח"מ פעמיים, בפ"ל ה"ט מהל' שבת ושוב בפ"ז ה"ד מהלכות ברכות בין שאר דיני סעודה, כן נראה דעיקרא דמילתא, וגם לפי"ז נראה דכיון דעיקר הלכה זו בבציעה ואכילה היא יוצא יד"ח כשהוא מברך ברכת המוציא על מה שבצע בעה"ב מלח"מ אף שבשעת ברכת המסובין כבר הוי פרוסה דמ"מ שם לח"מ עלה, ודו"ק בזה.

אמנם  בעיקר שאלתנו נראה עוד כפי מה שביארתי במק"א (עיין זמירות לשבת מנחת אשר עמוד קמ"ט) לגבי שאלת הגרי"ז בקידושא רבא איך השומע יכול לצאת יד"ח כאשר אין הוא שותה יין כלל או כשהוא מברך שוב על שתיתו, והלא כל הקידוש אינו אלא ברכת היין, וביארתי בזה עפ"י יסוד מחודש דברכת הנהנין שיש בה חיוב קידוש דינה כברכת הקידוש ממש ויוצא בה ידי חובת קידוש אף אם לא יצא ידי חובת ברכת היין, וכך נראה לגבי ברכת המוציא דלח"מ דכיון דחובה היא וזו מצות לחם משנה לפירוש רש"י הו"ל כברכת השבח וכדו' ואף כשאינו יוצא יד"ח המוציא יוצא יד"ח ברכת לח"מ, ודו"ק כי קצרתי.

הגב על הנושא

לתחילת הדף