אתה נמצא כאן: דף הבית » תשובות מורינו הרב אשר וייס » לקיחת תרופות ביום כיפור

לקיחת תרופות ביום כיפור

לשאלת רבים אם מותר לבלוע כדורים תרופתיים ביוה"כ אף בחולה שאב"ס.

נראה דכל שבכלל חולה הוא ואין בו גזירת שחיקת סממנים יש מקום להתיר לבלוע תרופות ואבאר טעמי ונימוקי.

אף שמה"ת אין איסור באוכלין שאין ראויים לאכילה אם משום דהוי שלכא"כ ופטור כמ"ש בפסחים כ"ד ע"ב ואם משום דנבילה שאינה ראויה לגר דלא שמה נבילה כמבואר בעבו"ז ס"ז ע"ב. מ"מ איסור דרבנן יש כידוע מדברי הרא"ש פסחים פ"ב סימן א' משום דאחשביה, ולא רק במאכ"א אלא אף ביוה"כ. וכ"ה בשו"ע או"ח סימן תרי"ב סעיף ו' ובמשנ"ב שם ס"ק ט"ו.

אמנם כאשר בולעים כדורי תרופות לשם רפואה ולא לשם הנאת אכילה לכאורה פשוט דאין בזה אחשביה וכ"כ החזו"א או"ח סימן קט"ז אות ט' והארכתי בזה במנחת אשר בראשית סימן מ"ז עי"ש.

ועיין עוד במשנ"ב שם שכתב "ואפילו בחצי שיעור מהם (אוכלין שאינם ראויים) ג"כ יש ליזהר לכתחלה (פמ"ג)".

ויש לתמוה לכאורה במה דמשמע מלשון המשנ"ב דרק לכתחלה יש ליזהר בחצי שיעור שאינו ראוי לאכילה ובאמת מבואר שם בפמ"ג א"א ס"ק ג' ומש"ז ס"ק ו' דמעיקר הדין יש בזה איסור. אמנם יש מן האחרונים שחידשו דכיון דאין חצי שיעור אסור מן התורה אלא משום דחזיא לאצטרופא כמבואר ביומא ע"ד ע"א לא חששו אלא במה שראוי לאכילה שמא יוסיף לאכול כשיעור ויתחייב אבל במה שאינו ראוי למאכל לא חששו עיין שו"ת בנין עולם סימן י"ט ושו"ת תורת חסד או"ח סימן ו'. (וכבר דנתי בזה בהגדש"פ מנחת אשר שערי תשובה סימן כ"ב עי"ש).

ובאמת כבר נחלקו בשאלה זו רבותינו הראשונים והאחרונים בהלכות יום הכיפורים גופא, ושלש מחלוקות בדבר. יש אומרים דמאכל שאינו ראוי אין בו אף איסור דרבנן ביוה"כ דכיון שאין בו יתובא דעתא אין בו איסור כלל אף בשיעור שלם. י"א דיש בו איסור דאורייתא דחמירא יוה"כ ממאכ"א. וי"א דהוי ככל מאכ"א ומה שאינו ראוי למאכל אין בו אלא איסור דרבנן. ולשיטה זו יש מי שאומר דבפחות מכשיעור אין בו איסור כלל, ואבאר.

הנה מבואר במשנה (יומא פ"א ע"א) "אכל אוכלין שאינן ראוין לאכילה ושתה משקין שאינן ראוין לשתיה ושתה ציר או מורייס פטור".

אמנם מדרבנן אסור לאכול ולשתות אוכלין ומשקין אלה ואף לוקה עליהם מכות מרדות. כך מבואר בדברי הרמב"ם פ"ב משביתת עשור הלכה ה' וכ"ה ברבינו מנוח שם הלכה ו' וע"ע בפסקי הרא"ש שם סימן י"א ובשבלי הלקט סימן שי"ב.

לשיטה זו דין אכילה ביוה"כ כדין אכילת חמץ בפסח ושאר איסורין דמדרבנן אסור לאכול אף מה שאינו ראוי לאכילה, ומשום דאחשביה כמבואר. וכך הבינו רבים מן האחרונים. עיין ב"ח סימן תרי"ב, שאגת אריה סימן ע"ד ופמ"ג שם.

אך מדברי הטור בסימן תרי"ב משמע דאף מדרבנן מותר ואין איסור כלל במה שאינו ראוי לאכילה, וכך כתב בסימן תרי"ב "והא דבעינן שיעור דוקא לחייב כרת או חטאת אבל איסורא איכא בכל שהוא, אבל מדבר שאינו ראוי לאכילה כתב אבי עזרי דאפילו איסורא ליכא". הרי לן דבמה שאינו ראוי לאכילה אין כלל איסור.

אך בפרישה כתב "פירוש בדלא אכל כשיעור אבל כשיעור פטור אבל אסור". וראית הפרישה ממה שכתב הטור בסוף הסימן לגבי משקין שאינם ראוין "שתה משקין שאינן ראוין לשתיה כגון ציר או מורייס פטור אבל אסור". ותימה לחלק בין אוכלין ומשקין, וע"כ דכונת הטור דאוכלין שאינן ראוין ופחות מכשיעור דהוי תרתי לריעותא, מותר לכתחילה.

ועוד פירוש כתב הפרישה "דלא דמי למשקין דלקמן שהם ראוין ונאכלין ע"י טיבול, משא"כ בזה דמיירי באכלים שאינן ראוין למאכל אדם כלל". ולפי דרך זה שאני משקין שיש עליהם שם אוכל וראוין לאכילה ע"י טיבול ובהם יש איסור דרבנן אף שאוכל אותם באופן שאינו ראוי למה שאינו ראוי למאכל אדם כלל שאין בו אף איסור דרבנן.

ועיין בבית יוסף שם שכתב דהרמב"ם חולק על שיטת הראבי"ה (אבי עזרי) שהביא הטור וס"ל דאסור מדרבנן כמבואר, ושוב כתב לחלק בין אכל כשיעור ובין פחות מכשיעור ולפי"ז אין הכרח שהראבי"ה חולק על דברי הרמב"ם. ולפי דרכו כתב עוד הבית יוסף ליישב דברי הטור שלא יסתרו אלה את אלה דלגבי משקין שאינן ראוין לאכילה מיירי בשתה כשיעור ומשו"כ יש בו איסור דרבנן ובאוכלין שאינן ראוין מיירי באכל פחות מכשיעור.

ושוב כתב הבית יוסף דסתירה זו שבדברי הטור יש ליישב בענין אחר דבמשקין הרי משקין אלה ראוין ע"י טיבול ומשו"כ פטור אבל אסור משא"כ באוכלין דמיירי בהני שאינם ראוים כלל עי"ש. הרי שגם הבית יוסף כתב כשתי הדרכים אשר בפרישה.

והב"ח דחה את החילוק בין אוכל כשיעור ובין אוכל פחות מכשיעור והוכיח מתוך דברי הראבי"ה גופא דמיירי באוכל כשיעור. אלא שכתב דגם הראבי"ה לא התיר אלא באוכל מעט כפי הצורך כגון בכונתו ללחלח גרונו, ולא באוכל להשביע רעבונו דבכה"ג ודאי פטור אבל אסור. ולכאורה דבריו דחוקים דאם יש איסור דרבנן באוכלין שאינן ראוין לכאורה ה"ה אף באוכל מעט ובמקום צורך דלא התירו איסור דרבנן משום צורך מעט. ונראה ברור בכונתו דלא אסרו חכמים אלא באוכל אוכלין שאין ראויין דהיינו בכונתו לאכילה דהיינו להשביע רעבונו, אבל כשאין כונתו להנאת אכילה אלא ללחלח גרונו וכדו' לא אסרו.

והט"ז בסק"ו נקט עיקר כתירוץ זה שבב"י ובפרישה דשאני אוכלין שאינן ראוין לאכילה כלל למה שראוי ע"י טיבול עי"ש היטב.

הרי לן שלש דרכים ליישב את דברי הטור שלא יסתרו זה את זה. וגם ליישב את דברי האבי עזרי שהביא הטור ומשמע דפסק כותיה שלא יסתרו את דברי הרמב"ם שכתב דבאוכל שאינו ראוי חייב מכות מרדות.

א.       באוכל כשיעור אסור מדרבנן ובפחות מכשיעור מותר לכתחלה. והבית מאיר שם מבאר בסברא דעד כאן אין איסור בחצי שיעור אלא משום דחזי לאיצטרופי להתחייב מלקות וחטאת משא"כ באוכל שאינו ראוי דלעולם אין בו אלא איד"ר. והב"מ העיר דלפי"ז אין איסור חצי שיעור אלא באיסור דאורייתא ולא באיסור דרבנן ואכן כך כתב בחות יאיר סימן ט"ו, אך בשו"ת הריב"ש סימן רס"ז כתב להדיא דאף באיד"ר אסרו חצי שיעור, עי"ש.

אך יש להקשות מדברי הבית יוסף גופא ביו"ד סימן ס"ח לגבי דם שבישלו דמבואר בדבריו דיש איסור חצי שיעור אף באיסור דרבנן.

אך יש מן האחרונים שביארו בדרך אחר דבאוכל שאינו ראוי לא אמרינן חזי' לאיצטרופי, דסברא זו מעין גזירה היא וחשש שמא יוסיף לאכול עד שיצטרף לשיעור שלם, ובאוכל שאינו ראוי לא גזרו, כמבואר לעיל מדברי האחרונים.

ב.       באוכל שלא נפסל לגמרי וראוי ע"י טיבול כמו חומץ ציר מורייס וכדו' יש איסור דרבנן אבל באוכל שאינו ראוי כלל אין אפילו איסור דרבנן.

ג. כשכונתו לשביעה אסור אבל כשאינו מתכוין לשבוע או להנאת אכילה אלא אוכל או שותה מעט ללחלח גרונו מותר.

ולפי כל הנ"ל נראה לכאורה דלכל הדרכים כולם יש מקום להקל בתרופות ביוה"כ, דהלא אינם ראויים לאכילה כלל, וגרעי מציר ומורייס, ומותר לדרך א' שבב"י ובפרישה.

ועוד דהוי לעולם פחות מכשיעור ומותר לדרך השניה שבדבריהם. וגם לשיטת הב"ח שכתב לחלק בין האוכל למלא רעבונו שאסור מדרבנן למי שאוכל שלא כעיקר דרך אכילה ושביעה וכל כונתו ללחלח גרונו וכדו', נראה דיש להקל גם בתרופות דאין כאן כונת אכילה כלל ואינו דומה כלל למי שאוכל להשביע רעבונו.

ולדידי היה נראה עוד דבליעת תרופות אין בה גדר אכילה כלל, דכל גדר אכילה אינו אלא כאשר מהות האכילה לשם שביעה או לשם הנאה היא, דצדיק אוכל לשובע נפשו, ומאידך מצינו שהנאת אכילה אסורה ושלא כדרך אכילה אין בה איסור תורה, אבל הבולע תרופות שאין בהם לא הנאת חיך ולא שביעת המעיים אין בה שם אכילה כלל, ומסתמא לא נאסרה אף מדרבנן כיון שאין בה שם אכילה.

ועיין בב"ח סימן תרי"ב שהביא את מש"כ בספר האגודה בפ"ח דיומא כשיטת הראבי"ה דמותר לאכול ביוה"כ אוכל שאינו ראוי ומשו"כ מותר לבלוע רוק ביוה"כ, והב"ח כתב דרוק שאני ולכו"ע אין בו איסור "דרוק לאו אכילה היא אלא בליעה כדכתיב (איוב ז' י"ט) עד בלעי רוקי". ואף שיש לחלק בין בליעת הרוק שהא פעולה טבעית ותדירה, ומשו"כ אין בה שם אכילה כלל לבליעת תרופות, מ"מ נלענ"ד דאף בבליעת תרופה קרוב הדבר לומר דאין בה שם אכילה.

ובגוף ענין בליעת הרוק ביוה"כ כתב המגן אברהם בסימן תקס"ז סק"ח דמדברי הב"ח משמע דלדידן דקיי"ל דבאוכלין שאינן ראוין יש איסור דרבנן ה"ה בבליעת הרוק, והמג"א כתב דברוק ליכא איסור כיון שאינו מתכוין לשתיה כלל, עי"ש.

ולא ירדתי לסוף דעתו, דהלא להדיא כתב הב"ח לחלק בין בליעת הרוק לאכילת דבר שאינו ראוי וביאר דשאני רוק דאין כאן אכילה אלא בליעה ולכאורה דברי המג"א הן הם דברי הב"ח ומשמעות דורשים בלבד איכא בינייהו, וצ"ע.

אמנם לדברי ספר האגודה אכן היתר בליעת הרוק תלוי במה שנחלקו אם יש איסור באוכל שאינו ראוי כמבואר.

ולול"ד הגדולים אשר בארץ עמודי ההלכה, הוי אמינא דכל גדר אכילה אינו אלא באוכל מאכל חיצוני אבל הרוק הנוצר בתוך פיו של אדם בדרך הטבע והוי כחלק ממנו אין בזה גדר אכילה כלל, ולפי דרך זה אין לדמות כלל בליעת כדורי תרופות לבליעת הרוק, וז"פ.

והנה בשאגת אריה סימן ע"ד דחה את כל דברי הב"י וכתב דשתי הדרכים אינן מתיישבות בפשטות דברי הטור דכל כה"ג לא הו"ל לסתום אלא לפרש, וע"כ דלדעת האבי עזרי אכן אין כלל איסור בשום אוכלין שאינם ראויים ביוה"כ אף אם אוכל כשיעור. אך לדעת הרמב"ם יש בזה איסור דרבנן כמבואר עי"ש.

ובאמת נראה מפשטות דברי הרמב"ם דבכל ענין ואופן יש איסור דרבנן ומכות מרדות באוכלין שאינם ראויים, דלא חילק בין שיעור לשיעור ובין אוכל לאוכל וכל כה"ג הו"ל לפרש ולא לסתום, ונראה מזה דלשיטתו יש איסור בכל ענין.

ואי בדידי תלי' הייתי אומר דכונת הטור בשם הראבי"ה דאין איסור באוכלין שאינן ראויים כונתו דאין איסור תורה, ולא כמו חצי שיעור שאסור מה"ת, אבל ודאי דאיסור דרבנן איכא. ואף שצ"ע למה סתם ולא פירש, לענ"ד דרך זו הקל שבדוחקים בשיטת הטור, וצ"ע.

וכבר הבאתי לעיל דלדעת הפרי מגדים יש להחמיר באוכלין שאינם ראויים אף בפחות מכשיעור כמבואר.

ועוד יש מן האחרונים שנקטו דיש איסור תורה ביוה"כ אף באוכלין שאינם ראויים אלא שאין בזה חיוב כרת ויש בדבריהם שני סגנונות שונים.

ביד המלך פ"ב משביתת עשור כתב דלא גרע משאר חמשת העינויים דלכמה שיטות בראשונים אסורים מה"ת כיון דמ"מ יש בהם יתובא דעתא במקצת. ויש קצת סמך לסברא זו במרדכי מס' תענית סימן תרכ"ז שכתב דאף אם ביוה"כ אסור לכסוס זנגביל אין ללמוד מזה לגבי שאר תעניות "דביוה"כ נאסרו בו הרבה הנאות". הרי שדימה אכילה שאינה גמורה לשאר הנאות.

בשפת אמת ביומא שם כתב דאף שאין בזה מצד הלאו דיוה"כ יש בזה ביטול מצות עשה דעינוי, עי"ש.

אך מדברי הראשונים משמע דודאי אין בזה איסור דאורייתא ונחלקו אם יש בזה איסור דרבנן כמבואר.

ומ"מ יש צדדים רבים לדון דבלקיחת תרופות אין אף איסור דרבנן לפי"ד הפוסקים בסימן תרי"ב, אך מאידך משמע מפשטות דברי הרמב"ם והרא"ש דיש איסור דרבנן בכל ענין. אך לו יהיה בזה איסור דרבנן יש להקל בחולה שאין בו סכנה וכמו שמבואר בש"ך יו"ד סימן קנ"ה סקי"ד שכתב לחלק בין מאכלות אסורות מדרבנן שאוכל כדרך אכילה דאסור אף לחולה שאב"ס, לשלכא"כ דמותר לחשאב"ס עי"ש.

ועיין עוד מה שהארכנו בענין לקיחת תרופות בפסח בהגדה ש"פ מנחת אשר שם.

הגב על הנושא

לתחילת הדף