אתה נמצא כאן: דף הבית » תשובות מורינו הרב אשר וייס » מאבד עצמו לדעת

מאבד עצמו לדעת

כבוד הרה"ג העוסק בצרכי ציבור באמונה

ר'..

בדבר המקרה הטראגי באברך אחד שהפליג בחסידות ונהג בתעניות וסיגופים באופן קיצוני כדי לכפר עון ולהתעלות במעלות הטהרה, ושוב חלה במחלה קשה ועל אף שרופאיו בטוחים היו שעל ידי טיפול אפשר היה לרפאותו או למזער להאריך את חייו בכמה שנים, סירב אברך זה לקבל טיפול באמרו שמחלתו נגזרה עליו מן השמים כדי לזככו ולטהרו מפשע ועון. רב הקהילה גער בו שאם יסרב לטיפול וימות מתוך מחלתו דינו כמאבד עצמו לדעת. אדהכי והכי גברה עליו המחלה ול"ע שבק חיים לכל חי.

אחד הרבנים טען שאכן דינו כמאבד עצמו לדעת, ובפרט שהתרו בו ולא שעה. לאחר שנקבר ונספד כהלכה שואל מע"כ כיצד היה ראוי לנהוג במקרה מצער זה.

הנה ברור הדבר, שעל אף שאיש זה נהג באופן חמור ביותר ויצא לתקן ונמצא מקלקל מ"מ ברור ופשוט שאין לו דין מאבד עצמו לדעת משלשה טעמים:

א. הנה יש לעיין בכל עיקר  גדר זה האם כל מי שמכניס עצמו לסכנה ואכן מת בפשיעתו אם דינו כמאבד עצמו לדעת, או שמא אין עבירה זו אלא בהורג את עצמו בקום ועשה או שגרם למותו בכונה.

וראיתי בשואל ומשיב (מהדורא ב' ח"ג סי' קכ"ב) שכתב בתוך דבריו דכל העושה דבר שיש בו סכנה גמורה הוי כמאבד עצמו לדעת.

אך לכאורה אין בזה אלא אזהרה ד"השמך לך ושמור נפשך מאוד", וכמבואר בברכות (ל"ב ע"ב).

"תנו רבנן מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך, בא הגמון אחד ונתן לו שלום ולא החזיר לו שלום, המתין לו עד שסיים תפלתו. לאחר שסיים תפלתו אמר לו ריקא, והלא כתוב בתורתכם רק השמר לך ושמור נפשך וכתיב ונשמרתם מאד לנפשתיכם, כשנתתי לך שלום למה לא החזרת לי שלום, אם הייתי חותך ראשך בסייף מי היה תובע את דמך מידי. אמר לו המתן לי עד שאפייסך בדברים. אמר לו אילו היית עומד לפני מלך בשר ודם ובא חברך ונתן לך שלום היית מחזיר לו, אמר לו לאו. ואם היית מחזיר לו, מה היו עושים לך, אמר לו היו חותכים את ראשי בסייף. אמר לו והלא דברים קל וחומר, ומה אתה שהיית עומד לפני מלך בשר ודם שהיום כאן ומחר בקבר כך, אני שהייתי עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהוא חי וקיים לעד ולעולמי עולמים על אחת כמה וכמה. מיד נתפייס אותו הגמון, ונפטר אותו חסיד לביתו לשלום".

ואף שכתב המהרש"א דאין הדברים אלא דברי השר הנכרי אבל באמת אין כונת הפסוק אלא לשמירת הנפש והנשמה מן העבירה, באמת מפורש הדבר ברמב"ם (פי"א מהל' רוצח ה"ד) דמפסוק זה למדנו את חובת האדם בשמירת נפשו ובריאותה. ואף עובר בל"ת דלא תשים דמים בבתיך, כמבואר שם.

ומ"מ נראה דחובת האדם להמנע מן הסכנה אינו משום מאבד עצמו לדעת אלא משום מצוה דשמירת הנפש.

אך באמת יש ראיה לדברי השואל ומשיב בספר חסידים (אות תרע"ה).

"ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש (בראשית ט' ה') אם מת אדם בפשעו כגון שמתקוטט עד שהורגים אותו עתיד ליתן את הדין שגרם לעצמו מיתה. או אם הולך למקום סכנה כגון על קרח בימות החורף אם נפל במים ונטבע. או בחורבה ישנה הלך ונפלה עליו. וכן המתקוטט עם אדם אלם ורוצח ומגזם לו וזה מחרפו ומכעיסו כל אלה עתידין ליתן את הדין שגרמו מיתה לעצמן להתקוטט עם מי שהשעה משחקת לו, או שמתקוטט עם מכשפים ומכשפות ועם מענישים ונענשים על ידם. או בני אדם שהם מועט ונלחמים גבורים ומרובים. יכול אף כמו שציוה רב ושמואל ע"ד רב אדא בר אהבה שאותו שהיה בעל ז' ראשים שנפלו לו ת"ל אך את דמכם לנפשותיכם אך חלק כיון שידעו רב ושמואל שזכותו של רב אדא בר אהבה מרובה לא קבלו אותו אמר מוטב שיכנס ולא יפול החורבה אעפ"כ הוא כעוס".

הרי לן מדבריו דכל המסתכן בדרך כלשהי הוי בכלל מאבד עצמו לדעת.

אך ידוע שכל דברי ספר קדוש זה דברי קבלה וחסידות ולא הלכתא פסקתא, והרי דורש הוא דרשה מחודשת דממעטינן ממה דכתיב אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש "יכול אף כמו שציוה רב ושמואל ע"ד רב אדא בר אהבה שאותו שהיה בעל ז' ראשים שנפלו לו ת"ל אך את דמכם לנפשותיכם אך חלק". וחז"ל במדרש פירשו מיעוט זה לענין אחר למעט הא דשאול והדומה לו.

ומשו"כ נראה דאין ללמוד הלכה מדברי הספר חסידים במקום שאין הפוסקים מביאין אותו  והדברים נכתבו בדרך הפלגה ולא מדינא.

ומ"מ נראה עיקר לדינא דכל שלא שלח יד בנפשו, אף שפשע בסירוב לקבל טיפול אינו בכלל מאבד עצמו לדעת.

ב. יש מן הפוסקים שכתבו דמותר לאדם לשלוח יד בנפשו לתשובה ולכפרת עון.

כך כתב תלמידו הגדול של המהרי"ל המהר"י וייל (סימן קי"ד), וכ"כ בשו"ת שבות יעקב (ח"ב סימן קי"א) וכ"ה בשו"ת שאילת יעבץ (ח"א סימן מ"ג), ולמדו זאת ממה שמסופר במדרש על יקום איש צרורות.

ובאמת נראה עיקר דאף מי שעבר עבירה שחיובה מיתת בי"ד אין לו כל היתר לשלוח יד בנפשו ואף הוא בכלל מאבד עצמו לדעת, אלא דמ"מ חידשו האחרונים דכיון דלפי השקפתו המשובשת ודעתו המוטעית עושה הוא כהוגן אין דנים בו דין מאבד עצמו לדעת, כ"כ בשו"ת זרע אמת (ח"א סימן פ"ט) ובשו"ת חיים שאל (ח"א סימן מ"ו), ועיין עוד בשו"ת מהרש"ם (ח"ו סימן קכ"ג). ועיין בשו"ת בית אפרים (יו"ד סימן ע"ו) שהקיל מאוד בהלכות אלה.

אך באמת אין ללמוד מסיפור דיקום איש צרורות אלא דמי שחייב ד' מיתות בי"ד רשאי לשלוח יד בנפשו ובהכי מיירי בשאילת יעבץ הנ"ל, ולא במי שהמית עצמו מתוך דמיונות לכפר עוונות שאין בהם כל ענין למשפט מות.

ובזרע אמת שם כתב דאף שאמר ר' יוסי בן יועזר על בן אחותו יקום איש צרורות "בשעה קלה קדמני זה לגן עדן" אין ללמוד מזה היתר למעשה, דאפשר דאף שנהג יקום שלא כדין מ"מ הבוחן כליות ולב ידע את לבבו שמתוך כונה זכה עשה מה שעשה ולפיכך זכה לחיי עולם הבא.

וכיוצא בדבר צריך לומר במה שמסופר באשכבתיה דרבי (כתובות ק"ג ע"ב) שאותו הכובס נפל מן הגג ויצאה בת קול והכריזה שהוא מזומן לחיי עוה"ב, וכך אמרו בגיטין (נ"ז ע"ב) באשה ששיכלה את שבעת בניה על קידוש השם ועלתה לגג והפילה עצמה, ובת קול הכריזה שאף היא מזומנת לחיי עוה"ב, וכך בקלצטונירי שזרק עצמו לתוך האש לאחר שזירז את מותו של רבי חנינא בן תרדיון (עבו"ז י"ח ע"א), והלא בודאי לא היה בכל אלה שום צד היתר, אך מכיון שעשו כן מתוך צער יגון ואנחה וכוונתם היתה רצויה זימנם הקב"ה במדת הרחמים לחיי עוה"ב, עי"ש במתק דבריו של הזרע אמת.

ומעשה שהיה ביהודי שרצח ונכלא ונמצא בתאו ללא רוח חיים וברור היה ששלח יד בנפשו. הגאון בעל ברוך טעם פסק לקולא לכבדו במותו כבחייו, ורב אחד חלק עליו. והגר"מ בנעט בשו"ת פרשת מרדכי (יו"ד סימן כ"ה – כ"ו) פסק כדעת בעל ברוך טעם, וטעמו ונימוקו, משום שתלינן שמעין טירוף דעת אחזה בו ונשתבשה עליו דעתו. ועוד דאפשר שאיבד עצמו לדעת מפחד היסורים והמות בידי הגויים, וכל כה"ג מותר להרוג את עצמו. ואף אם אין היתר בדבר מ"מ אין דינו כמאבד עצמו לדעת כנ"ל.

וגם החיד"א עסק בשאלה זו בתשובותיו (חיים שאל שם) וכתב כעין דברי הפרשת מרדכי, עי"ש. ותמצית דבריו דכל ששלח יד בנפשו מתוך מצוקה ויגון יש להקל בדינו, עי"ש.

ומ"מ יש בכל הנ"ל שני טעמים להכריע שאיש מסכן זה אינו בכלל מאבד עצמו לדעת, שהרי מתוך תשובה עשה מה שעשה ונמנע ממה שנמנע, וי"א דיש היתר בדבר, ואף שם אין בזה היתר מ"מ אין בזה דין מאבד עצמו לדעת כמבואר.

ועוד דאף שאיש זה היה תלמיד חכם ובר דעת מ"מ בענין מסויים זה נשתבשה עליו דעתו, וכבר מצינו בדברי חז"ל גדר משוגע לדבר אחד, וכבר כתבו גדולי האחרונים דכל שעשה האדם מתוך דעה משובשת אין להחמיר בו, ויש לכבדו במותו כשאר כשרים מישראל.

ויהי רצון שלא ישמע שוד ושבר ברחובתנו, ואך טוב וחסד ירדפונו כל הימים.

אשר וייס

הגב על הנושא

לתחילת הדף