אתה נמצא כאן: דף הבית » שאלות אחרונות » עסקים וממונות » מזיק באונס

מזיק באונס

שאלה:

אשה יצאה מהמכולת עם עגלה ובה מצרכים שקנתה, המכולת בנויה בראש גבעה ומסביבה ותחתיה מגרש חניה. באותו יום נשבו רוחות חזקות מאד, העגלה נשמטה מיד האשה התגלגלה על גלגליה בירידה ושברה חלון מכונית האם האשה חייבת בתשלום החלון? 

תשובה:

אמרו חז"ל אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין אונס ובין ברצון ובכל אופן שהזיק חייב לשלם, אלא דנחלקו הדעות  האם "באונס גמור" פטור, ולכן בכל שאלה כגון אלו צריכים לדון ולבחון אם אכן הוי "אונס גמור" ואז לא נוכל לחייב אותו, דיוכל המזיק שהוא המוחזק לטעון קים לי כהפוטרים, ועל כן הסברא היא לחייב כיון דרוחות לא מהוה סיבה להחשיב את הנזק כאונס גמור, אלא דהסתפקנו אם יש כאן מזיק בגופו או בממונו אשר פטור באונס.

 

מקורות והרחבת הדברים:


איתא במתניתין בפ"ב דבבא קמא (כו.): "אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן". כלומר כל מעשה שעושה האדם וע"י זה מזיק את חבירו אינו יכל להצטדק בטענת אונס, ובגמרא שם "אמר חזקיה וכן תנא דבי חזקיה אמר קרא פצע תחת פצע לחייבו על השוגג כמזיד ועל אונס כרצון.

ויש מחלוקת ראשונים לגבי שיעור האונס המתחייב:

דעת התוס' (שם בעמוד ב' ד"ה שמואל, וב"מ פב:), וכן הרא"ש בתחילת פ' המניח ועוד ראשונים שאמנם אדם חייב בכל נזק שעשה אבל באונס גמור פטור ומדייקים מכך שבמשנה כתב שוגג ולא אונס דמשמע מזה שבאונס גמור אכן יפטר.

ושם התוס' הביאו כמה ראיות לדבריהם:

מהירושלמי שפוטר אותו שישן ראשון אם הזיק לשני הבא אצלו לישן דמשמע דבאונס גמור כעין גניבה פטור.

וכן הבא ראי' מדברי הגמ' בהמניח דאמרינן ד"אין אדם עשוי להתבונן בדרכים", הרי דישנם אופנים דמזיק פטור והיינו משום דנחשב אונס גמור.

  עוד כתבו התוס' שם להוכיח שיטתם מכתובות דף ל"ד וב"ק דף קי"ב בהניח להם אביהן פרה שאולה טבחוהו ואכלוהו משלמים דמי בשר בזול והיינו מה שנהנו, אבל דמי כולה מדין מזיק פטורין והטעם משום דהוי אונס גמור.

ויעוי"ש שנדחקו לומר דהא  דאי' בדף כז ע"א "ואמר רבה נפל מראש הגג ברוח שאינה מצויה והזיק ובייש חייב על הנזק ופטור מד' דברים" ומזה לכאו' נראה להיפך שגם באונס חייב האדם בתשלומי הנזק. והיינו משום דרוח שאינה מצויה אינו נחשב אונס גמור[1].

 

מאידך הרמב"ן בב"מ (פב ב) חולק על התוס' וס"ל דאדם מועד לעולם אפילו באונס גמור, ועיקר דבריו מסתמכים על הא דנתבאר לעיל בדברי רבה דאם נפל מן הגג ברוח שאינה מצויה חייב, הרי הזכירו סוף האונסין כולם דהא רוח שאינה מצויה אפילו כאותה של אליהו במשמע וכ' שאין כאן המקום להאריך בזה יותר מדאי. נמצא לשיטת הרמב"ן דאדם המזיק מועד אפילו באונס גמור. וכן היא דעת רבינו יהונתן (בשיטמ"ק ב"ק דף כו:).

ויעוי"ש דכ' דהראי' מן הירושלמי דמוכח דבאונס גמור פטור אינה ראיה דבאמת אדם המזיק אפילו באונס גמור ג"כ חייב ומה דפטרו את הראשון לא הוי מטעם דהוא אנוס גמור אלא מפאת זה דהשני פשע בעצמו דהניח כלים ליד הראשון דישן או דהלך לישון אצל הראשון ולכן הראשון לא נחשב למזיק כלל ופטור. וכן מה שאמרו "לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים", הי"ט דפטור משום פשיעה דניזק.

והא דהוכיחו התוס' מסבורים של אביהם וטבחו ואכלו דלא מחייבין מדין מזיק – ראה בקה"י סי' כד' דכתב ליישב לשיטת הרמב"ן דשם אין הפטור מדין אונס אלא הפטור הוא דאין זה נחשב מזיק כלל דבכל אונס הרי מעשה ההיזק אסור לעשותו ורק שנאנס בעשיה זו משא"כ הכא כיון דחזקה שכל שתחת יד אדם שלו הוא היה מותר להם על פי דין לטבוח ולאכול וברשות התורה קעבדי ואין על פעולה זו שם מזיק כלל.

 

והנה דעת הרמב"ם שנויה במחלוקת, דז"ל בהל' חובל ומזיק פ"ו ה"א:

"המזיק ממון חבירו חייב לשלם נוק שלם בין שהיה שוגג כין שהיה אנוס הרי הוא כמזיד".

ומסתימת לשונו רצה המ"מ שם לפרש דס"ל להרמב"ם כשיטת הרמב"ן שאדם המזיק חייב בכל אונס אפילו באונס גמור, וכן נקט הש"ך בסי' שע"ח ס"ק א בדעתו.

מאידך הכס"מ שם תמה על הרב המגיד (ואף הק' סתירה לדבריו), ונקט דס"ל להרמב"ם דמזיק באונס גמור פטור כשיטת התוס', והוכיח כן מזה שכ' הרמב"ם פ"ו מחובל ה"ד שאם היה עולה בסולם ונשמטה שליבה מתחתיו שהוא פטור, דחזינן כדעת התוס' דמזיק באונס גמור פטור.

 

הא קמן מחלוקת גדולה בראשונים, האם מזיק באונס גמור חייב או פטור: דעת התוס' וסיע' דפטור, ואילו  דעת הרמב"ן דחייב, ובדעת הרמב"ם נחלקו הרב המגיד והכס"מ.

 

להלכה לכאורה נחלקו בזה מרן המחבר והרמ"א:

דהנה מרן השו"ע בסימן שע"ח סתם דבריו ולא חילק וז"ל: "אסור להזיק ממון חבירו. ואם הזיקו, אף על פי שאינו נהנה, חייב לשלם נזק שלם, בין שהיה שוגג בין שהיה אנוס". ומשמע מדבריו כהרמב"ן שאין חילוק בין סוגי האונס ותמיד חייב.

ואילו הרמ"א שם הדגיש שיטתו של התוס' לחלק בין מזיק באונס גמור לשאינו גמור. וז"ל "ודוקא אונס שאינו גמור". וכן חזר על זה בסעי' ב' עי"ש. 

וא"כ במושכל ראשון לכאורה יוצא שדעת מרן להחמיר ודעת הרמ"א להקל, וכן נקט הש"ך שם סק"א, אך באמת זה אינו נראה, דהא לשון מרן השו"ע הוא לשונו הטהור של הרמב"ם, והרי כבר גילה דעתו מרן הב"י בכס"מ דשיטת הרמב"ם היא כשיטת התוס' דמזיק באונס גמור פטור והוכיח כן מזה שפסק לענין סולם שהתליע שפטור, ובאמת המחבר הביא ד"ז בסעי' ג' יעוי"ש, וא"כ יוצא שאף דעת מרן להקל בזה כשיטתו של התוס'. וכך גם נראה מדברי הרמ"א דלא כתב את הגהותיו על השו"ע בתור דעה חולקת אלא כפירוש לדברי השו"ע כנלע"ד, וכן מבואר בביאור הגר"א שם אות ג' שנקט כך.


 

וממילא לכאורה במושכל ראשון נראה לחייב את האשה מדין מזיק דאדם מועד לעולם, ואין לבא ולפטור מכח דברי התוס' דמזיק באונס גמור פטור, דהא גמ' ערוכה היא שם בב"ק כז ע"א "ואמר רבה נפל מראש הגג ברוח שאינה מצויה והזיק ובייש חייב על הנזק וכו'" ונפסק כן בשו"ע שע"ח סעי' ב. וכבר נתקשו הראשונים הפוטרים באונס גמור מדוע כאן רבא מחייב, ותירצו דרוח שאינה מצוי' אינו נחשב אונס גמור עי"ש בתוס' וברשב"א כ"א לפי סגנונו.

ולכן נראה מן הדברים לגבי מקרה דידן שאע"פ שנשבה באותו יום רוח חזקה בכ"ז אין היא אונס גמור וכש"כ שהיא נשבה במשך כל היום והיתה צריכה לאסוקי אדעתה.

 

אך אכתי יש לעיין בזה, דהנה גדולי האחרונים ובראשם הב"י מתקשים בסתירת דברי הטור, דבחושן משפט סי' שעח כתב: "כשם שאסור לגנוב ולגזול ממון חבירו כך אסור להזיק ממון שלו אפילו אם אינו נהנה כיון שמזיקו בין במזיד בין בשוגג חייב לשלם ובלבד שלא יהא אנוס כגון אם נפל מן הגג ברוח שאינה מצויה והזיק אבל אם נפל ברוח מצויה והזיק חייב דלאו אנוס הוא" ומשמע שפטור על היזק בנפילה מן הגג ברוח שאינה מצויה.

מאידך בסימן תכא כתב:

"נפל מן הגג ברוח מצויה חייב בד' דברים דשוגג קרוב למזיד הוא דלא היה לו לעלות לגג שאין לו מעקה כיון שיכול ליפול ברוח מצויה  וכו' ואם נפל ברוח שאינה מצויה אינו חייב אלא בנזק" הרי דס"ל דאם נפל ברוח שאינה מצוי' חייב.  והב"י נשאר בצ"ע,

ומצאנו ב' דרכים:

הדרישה (ובסמ"ע) בסימן שע"ח מפרש בדעת הטור שמחלק בין אדם שהזיק אדם שבזה חייב ברוח שאינה מצויה לבין אדם שהזיק ממון שבזה פטור ברוח שאינה מצויה, והסמ"ע דייק כן מלשון השו"ע יעוי"ש. – אך הב"ח חולק על הדרישה בפי' הטור וסובר שחייב בסתם רוח שאינה מצויה ופטור אם היתה זו רוח נדירה וחזקה כזאת באופן של אונס מוחלט.

ב. עי' ט"ז שכתב דזהו דוקא בגג שאין לו מעקה דלא היה לו לעלות ולכן אף אם נפל ברוח שאינה מצויה חייב וכעין דינא דתחילתו בפשיעה וסופו באונס, אבל בגג שהיה לו מעקה ונעקר ע"י רוח שאינה מצויה אנוס הוא ופטור. וע"ע ערוך השלחן.

ולכאורה כאשר נדון על נידו"ד אז במידה שבאמת הוי רוח שאינה מצויה, אז לפי הדרישה והן לפי הט"ז תהיה פטורה כיון שלא הזיק גוף אלא ממון, וגם אין פשיעה מצידה במה שנמצאת שם עם העגלה.

ומלבד זה יש לדון האם יש כאן מזיק בגופו, או בממונו דלכאורה כל מזיק בריחוק מקום ממקום בו עומד האדם האחראי עליו וכש"כ כאשר כח אחר מעורב בו אין לראותו ככחו אלא כממונו וכדין שור או בור או אש וממילא יש לפטור אותו דהא אין אדם חייה כאשר ממונו הזיק באונס, וכפי שלמדנו בגמ' "נעל בפניה כראוי ויצאה והזיקה פטור", אך אולי כיון שהעגלה היתה בידיה של האשה אין לראות בה ממונה שהזיק כדיני בורו ואש אלא לראות זאת כאדם המזיק באונס ואת העגלה כחץ העף ופוגע מכוחו של היורה וממילא התחייב ועיין בזה, ולכן נראה דיש לפשר בענין.


[1]ראה ברשב"א דתמה היאך חייב רבה על רוח שאינה מצויה אפי' על הנזק והא אנוס גמור הוא ואנוס רחמנא פטריה וכו' וי"ל דרוח שאינה מצויה אינו אונס גמור.  ובסגנון אחר כ' התוס' דף כז ע"ב (ד"ה ושמואל) דרוח שאינה מצויה אינו אונס גמור כ"א כעין אבידה שבזה חייב האדם. ועיין בתוס' ר"פ כתב באופ"א – "ואף על גב דאנוס הוא מ"מ היה לו לשמור שלא לעלות".

ובדרישה (והסמ"ע) בסימן שע"ח מפרש בדעת הטור שמחלק בין אדם שהזיק אדם שבזה חייב ברוח שאינה מצויה לבין אדם שהזיק ממון שבזה פטור ברוח שאינה מצויה, והסמ"ע דייק כן מלשון השו"ע. – אך הב"ח חולק על הדרישה בפי' הטור וסובר שחייב בסתם רוח שאינה מצויה ופטור אם היתה זו רוח נדירה וחזקה כזאת באופן של אונס מוחלט. ויש שחילקו בטור אם יכל ליפול גם ברוח מצויה ונפל בסוף באינה מצויה שאז חייב לבין מקרה שיכל ליפול רק ברוח שאינה מצויה שבזה פטור וע"ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס וכעי"ז בט"ז שם, וראה להלן באות ד.

הגב על הנושא

לתחילת הדף