אתה נמצא כאן: דף הבית » תשובות מורינו הרב אשר וייס » מילת ציצין המעכבין לפני שנתרפא פצע המילה

מילת ציצין המעכבין לפני שנתרפא פצע המילה

שאלה:

מוהל ששם לב ביום שלאחר הברית שנשתיירו ציצין המעכבין את המילה, האם צריך לתקן מיד שהרי זריזין מקדימין למצוות ועדיין לא נימול התינוק כדין, או שמא דין התינוק כחולה ואין למולו עד אשר נתרפא הפצע של המילה הראשונה.

תשובה:

הנה בשאלה כיוצא בזו נחלקו שני גדולי הדור לפני כמאה וששים שנה.

בשו"ת יהודה יעלה למוהר"י אסאד (סימן ר"נ) נשאל בתינוק שנימול בזמנו אך מסיבה לא ברורה לא יכלו לעשות את הפריעה בו ביום, האם יש לעשות את הפריעה בהקדם האפשרי או שמא יש להמתין עד שיתרפא פצע המילה לפני שיעשו את הפריעה.

והביא שהגאון מהר"ם שיק פסק שימתינו עד שיתרפא, וחלק עליו, ונקט דפורעין אותו מיד. אלא שיש לכאורה לגמגם בדבריו, דמתחילה כתב לדייק מלשון הרמב"ם שכתב "אין מלין אלא ולד שאין בו שאר חולי" (פ"א ממילה ה"א) ומשמע דרק מילה אסורה בתינוק חולה משום דהוי מכת חרב, משא"כ פריעה. ומדבריו אלה משמע שבא לחלק בין מילה לפריעה דרק במילה יש סכנה לתינוק חולה ולא בפריעה שאין בה מכת חרב.

אך שוב כתב לדייק ממה דחוזר על ציצין המעכבין את המילה אף לאחר שפירש, ולא חילקו בין אם חוזר מיד או לאחר זמן, הרי שאין צריך להמתין עד שיתרפא. ומדבריו אלה למדנו שלדעתו יש לחזור אף על ציצין שאין מעכבין ואין צריך להמתין שיתרפא הפצע, אף שלכאורה נראה פשוט דציצין המעכבין את המילה הרי הוי כמילה גופא ואם המילה מכת חרב היא ה"ה לציצין אלה.

ומ"מ מבוארת דעתו שבין לענין פריעה ובין לענין ציצין המעכבין אין ממתינים שיתרפא.

ובשו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סימן רמ"א) הביא דבריו וכתב שאכן כך פסק, אבל לא מדעתא דנפשיה פסק כן אלא כך שמע מרבו הגדול החתם סופר וכך כתב בחידושיו למס' שבת (דף קל"ה) ליישב קושי' שהביא הרא"ש (שבת שם) למה אמרו דאם מל של שבת בערב שבת לא ניתנה שבת להידחות, הלא ניתנה להידחות משום הטפת דם ברית דכיון שנימול לפני זמנו צריך הטפד"ב, והרא"ש הוכיח מזה דהטפד"ב אינה דוחה שבת. אך החת"ס כתב דמסתמא עדיין חולה הוא מחמת מילה ואין מטיפין לו דם ברית עד שיתרפא.

ועוד הביא שם בשם החת"ס דמכת מילה הוי ככל מכה של חלל דהוי חשיב"ס, והביא מעשה שתינוק אחד מת ביום השני לאחר שהמוהל תיקן בעור הפריעה, עי"ש.

ושוב כתב המהר"ש פרפרת נאה דלכאורה יש לפרוע מיד, לפי מש"כ החת"ס (בשו"ת יו"ד סימן רמ"ה) דבאמת המילה סכנה היא לתינוק אלא שזכות המצוה מגינה עליו, וכמ"ש "כי עליך הורגנו כל היום – זו מצוה מילה", ובזכות המצוה רבבות נימולים ואין פרץ ואין צווחה ברחובותינו. ולפי"ז יש להקדים ולפרוע שהרי המל ולא פרע כאילו לא מל ואין זכות מצוה מגינה עליו ונמצא מסתכן, ולפיכך יש למהר ולפרוע או לתקן ציצין המעכבין כדי למלטו מן הסכנה בזכות המצוה, עי"ש.

(ולולי דבריו הק' היה נראה דאין לפסוק בהלכות חמורות עפ"י דברי דרוש ואגדה אף אם ממקום קדוש יהלכון מפום ממלל רברבן מרנא החת"ס, ואין להאריך).

והנה כתב הרמ"א ביו"ד (רס"ד סעיף א'):

"תינוק שהוצרכו למולו תוך ח' מפני הסכנה אין חילוק בין ישראל לעובד כוכבים דכל תוך ח' לא מיקרי מילה מיהו אם נשארו ציצין המעכבין המילה או שמל ולא פרע יגמור הישראל המילה לח' או לאחר שיתרפא".

ומהרי"א הוכיח מזה כשיטתו דעד כאן לא אמרו שצריך להמתין עד שיתרפא אלא ממחלתו שהסתכן בה, אבל לא ממילתו. אך באמת אין בזה הכרח דאפשר דמש"כ עד שיתרפא הכונה גם שיתרפא מפצעו, ולכאורה נראה כן שהרי הב"י והרמ"א לא הזכירו במפורש שהתינוק חולה היה אלא כתבו בסתמא שנימול לפני ח' מחמת סכנה. ומסתבר אפוא דכשכתב שמלין אותו אחרי שנתרפא הכונה גם שנתרפא מפצע המילה. ומ"מ נראה דאין מזה ראיה לא לכאן ולא לכאן.

והנראה עיקר להלכה דיש לחזור על הציצין המעכבין בהקדם האפשרי כפשטות ההלכה שאמרו בציצית המעכבין שנשתיירו, דאף לאחר שפירש צריך לחזור עליהן וחכמים לא נתנו בזה שיעור וגבול. ואין זה דומה למה שנפסק דאין למול תינוק חולה דשאני מחלה הפוגעת במערכות הגוף מחתך בעלמא שאינו מחלה. ועוד דהלא כך היא מצות מילה ומה לן אם חותכים את הערלה באחת או לחצאין, ואין תוספת סכנה בחיתוך אחר חיתוך כל עוד מלין ופורעין כדין.

ועיקר ההכרעה בזה דאת"ל שצריך להמתין בזה עד שיתרפא א"א שחכמי ההלכה לדורותיהם לא כתבו הלכה זו.

וע"כ נראה דגם החת"ס לא כתב כן אלא בדרך פלפול ליישב קושית הראשונים, ולהלכה יש לתקן המילה בהקדם, וכך מנהג העולם. אמנם אם התפתחה נפיחות במקום המילה שמוכיחה שיש זיהום אסור לחזור על הציצין כי חולה הוא, ובכה"ג יש להמתין עד שיתרפא הפצע ואפשר שצריך להמתין עוד שבעה ימים. אבל כל שאין עליו סימני זיהום ונפיחות יש לתקן את מילתו בהקדם.

כך נראה לכאורה לענ"ד.

הגב על הנושא

לתחילת הדף