אתה נמצא כאן: דף הבית » תשובות מורינו הרב אשר וייס » מי שאינו יכול לברך מתי מותר לו לאכול בלי ברכה

מי שאינו יכול לברך מתי מותר לו לאכול בלי ברכה

במה ששאל לדעתי במי ששוכב בבית החולים לאחר ניתוח ואינו שולט מ"ר ומשו"כ אינו יכול לברך ברכות הנהנין האם מותר לו לאכול ולשתות בלי ברכה ובאיזה תנאים.

הנה כבודו לא פירט בשאלתו למה לדעתו אינו רשאי לברך. האם זה משום שסמוך לו יש שקית ובו מ"ר, דאי משום הכי יכול לכסותו, ואם אין כל איח, וגם אין השקית נראית אין מניעה מלברך. אך אפשר דכונתו דכיון דאינו שולט על צרכיו אפשר שמטיל שתן בשעה שמברך, ולכאורה נראה דודאי אין לברך בשעה שמטיל מ"ר.

ומ"מ אענה לפי ההנחה שבאמת אינו רשאי להזכיר שם שמים, מה יעשה, וכי ימות ברעב ובצמא. והנה ראשית דבר צריך לדעת מש"כ בשו"ע סימן ס"ב ס"ד דבמקום אונס יוצא אם קקרא קר"ש בלבו, וברמ"א שם הוסיף דמי שנמצא במקום שאינו נקי לגמרי יהרהר בלבו, וה"ה בברכות. אך מ"מ לא יצא יד"ח לגמרי ומשו"כ צריך לחזור ולקרוא קר"ש כשהסתלק האונס עי"ש במשנ"ב סק"ז.

הנה שאלה זו שני יסודות לה. א: כאשר אנוס האדם מלברך האם מותר לו לאכול ללא ברכה דאונס רחמנא פטריה, או שמא כיון שאמרו אסור להנות מעולם הזה בלא ברכה, אין בזה פטור אונס כלל, דאינו אנוס לאכול. ב: אם אכן יש בזה פטור אונס כמה צריך להצטער ולהמנע מלאכות בלי ברכה עד שנתיר לו.

והנה לכאורה נראה דכיון שאמרו חכמים אסור להנות מעוה"ז בלי ברכה, ועוד אמרו (ברכות ל"ה) דכל הנהנה מעוה"ז בלי ברכה הו"ל כגוזל את המקום ועוד אמרו שם דהו"ל כמועל בהקדש, הו"ל כאכילת איסור, ומה היתר יש לו לאכול אסור, ואפילו איסור דרבנן אם במקום חשש סכנה. (ויש שהתירו איסור דרבנן לחולה שאין בו סכנה עיין פסחים כ"ד ע"ב שהתירו שלא כדרך אכילה, אך לדעת רב הפוסקים לא התירו שאר איסורים דרבנן אלא במקום ספק סכנה, עיין         ).

אך באמת נראה פשוט דאכילה בלי ברכה אין דינה כאכילת איסור אלא כביטול מצות עשה בלבד. וראיה לזה ממה שאמרו (ברכות       ) דבעל קרי מברך ברכת המזון דהוי מה"ת ופטור מברכת הנהנין דהוי מדרבנן. ואת"ל דהוי איסור ודאי תמוה לומר דהתירו את האסור לבעל וכיון דכל איסור זה דבע"ק בד"ת מדרבנן הוא מסתבר דלא היו אוסרים עליו לברך ברכת הנהנין כדי שלא יעבור איסור.

וכך נראה גם ממה דקיי"ל דאונן פטור מברכת הנהנין, והרי לא מצינו שהתירו את האסור לאונן אלא שפטרוהו מלקיים מצוות עשה, וכיון שפטור מברכות הנהנין ורשאי הוא לאכול בלי ברכה שאין זה גדר איסור אלא ביטול מצות עשה, (אמנם באמת מצינו מי שאומר שאונן חייב לברך משום דאסור להנות מעוה"ז בלי ברכה עיין       אך אין הלכה כמותו כמבואר           ומוכח מזה דאין בזה איסור אלא מצוה בלבד.

וביאור הדבר נראה בשתי דרכים.

א: כבר ביארתי במנחת אשר דברים סימן        דדעת רש"י דכשאמרו "כל הנהנה מעוה"ז בלא ברכה גוזל את המקום אין הכונה שגוזל את ההנאה אלא שגוזל את הברכה, דבאמת אין כל איסור בעצם ההנאה אלא שמבטל מצותו להודות למי שנתן לו הנאה זו. ולפי"ז פשוט דאין בזה אלא ביטול מצוה ולא איסור. (אמנם צ"ע איך יפרש מה שאמרו דהוי כמועל בהקדש, וצ"ל דאכן נחלקו בזה אמוראי ואין הלכה כמ"ד דהוי כמעילה וצ"ע).

אך באמת נראה יתירא מזו דאף למאן דמפרש דהוי כאילו גוזל את עצם ההנאה אין זה אלא משום שחייב לברך. דהרי באמת מדובר באיסור דרבנן ולא באיסור דאורייתא, וחכמים אמרו דחייב אדם לברך את הקב"ה לפני שהוא בא להנות מעולמו וכל שאינו מודה בטובתו ומהלל לשמו הו"ל כגוזל את המקום. אך אין זה אלא משום שעליו לברך אך כל שאינו יכול לברך או שאסור עליו לעשות כן, שוב אין בזה איסור כלל.

ומובן לפי"ז דכשפטרו את האונן מלברך וכן כשאסרו על בעל הקרי להזכיר שם שמים, שוב מותר לו לאכול בלי ברכה.

והדר דינא דכל שנמצא במקום מטונף או לבו רואה את הערוה וכדו' שאינו יכול לברך מותר לו לאכול או לשתות בלי ברכה.

וידעתי שהביאור הלכה סימן ס"ב סעיף ד' כתב דמי שנמצא במרחץ אסור לו לשתות בלי ברכה דאף שאנוס הוא מלברך כיון שלא אמרו מצוה לברך אלא אמרו אסור לאדם להנות בלי ברכה אין בזה פטור אונס, אך לענ"ד אין זה עיקר לדינא כמבואר. ועיין עוד מה שנתבאר לקמן בדברי הבה"ל.

והנה הביא כת"ר את מש"כ הגאון בעל שבט הלוי (חלק     סימן כ"ג) דכל שיצטרך להתענות ולרעוב יום שלם כבימי הצום הוי כאונס ורשאי לברך בלי ברכה.

ולענ"ד דהגאון הפליג מאד והגדיש את הסאה דמהי"ת להרעיבו ולענותו, ומה ענין זה לענין התענית, ונראה פשוט דכל שאינו יכול לברך זמן מה שנתפס ע"י בני האדם כצער וסבר מותר לו לאכול בלי ברכה.

ואבאר בזה את הנלענ"ד.

הנה כתב הט"ז בסימן ס"ב ס"ק      דמי שישן על מיטתו בלילה ואינו יכול ליטול ידיו יהרהר בלבו וישתה, ובמטה יהודה חולק עליו וס"ל דאין זה דומה לאונס ואין למדין אפשר משאי אפשר דיכול לעמוד ממטתו וליטול ידיו. ואף אם קשה לו לעמוד או כשקר לו יכול לנקות ידיו בכל מידי דמנקי ולמה יבטל ברכתו עי"ש.

ובמשנ"ב שם ס"ק ט' כתב דהשותין במרחץ עושים שלא כדין כיון שיכול לצאת ולברך ואין כאן אונס כלל, ויש לעיין ומה בין זה למי שרוצה לשתות בלילה, דלדעת הט"ז מותר לו ולשתות. ואפשר דשאני מי שרוצה לשתות בלילה דיכול להרהר בלבו משא"כ בבית המרחץ דאף ההרהור אסור בבית המרחץ. אמנם לפי המבואר לעיל דאין אדם יוצר יד"ח בהרהור אלא דבמקום אונס אמרו דמ"מ יהרהר בלבו דעדיף מלא לברך כלל עדיין צ"ע. וצ"ל דקשה לו לאדם לקום בלילה וליטול ידיו מאשר לצאת מבית המרחץ, ולפעמים אם יקום באמצע יגרם עי"כ שלא יוכל לחזור ולישון וכל כה"ג כאונס הוא משא"כ במי שרוצה לשתות בבית המרחץ דלמה לא יטרח לצאת כדי לברך על שתייתו.

(ובמש"כ הבה"ל עוד שם דאסור לשתות בבית המרחץ משום דהוי כאיסור וכמ"ש אסור לו לאדם להנות מעוה"ז בלי ברכה כבר הערתי לעיל ואכמ"ל).

ומ"מ נראה דכל שאין בידו לברך כלל ואין תיקון המצב בידו (כהא דיכול לצאת מבית המרחץ או לקום בלילה וליטול ידיו) וכנידון דידן אינו חייב לרעוב כלל דהלא הוי אונס גמור, ואף דבודאי מסתבר דאם אין כאן צערא דגופא ובעוד מספר דקות יוכל לברך דבודאי אין לו לאכול ללא ברכה, מ"מ כל שבדעת בנ"א יש בו צער וסבל הו"ל כאונס ומותר לו לאכול ללא ברכה.

וקשה לקבוע בזה שיעור מסויים. אך פשוט הדבר דאם צריך כשעה או אף כמחצית השעה והוא מצטער בדבר פטור הוא מלברך ומותר לו לשתות בלי ברכה.

ובמקום שמותר לו להרהר יהרהר בלבו, ובמק"א דנתי עוד דיכול לברך ולומר ברוך אתה השם אלקינו מה"ע וכו' ואפשר שיוצא בכך יד"ח ואכמ"ל.

הגב על הנושא

לתחילת הדף