אתה נמצא כאן: דף הבית » שאלות אחרונות » חגים וזמנים » מכירת חמץ עבור קטן, מחוסר הכרה, שוטה

מכירת חמץ עבור קטן, מחוסר הכרה, שוטה

שאלה:

אבי הי"ו חלה לפני כמה חודשים ולפתע פתאם התמוטט ואיבד את הכרתו, מאז הוא במצב זה. עתה בהתקרב ימי הפסח, ברצוני לדעת, כיצד אפשר למכור את חמצו, שכן בבעלותו קונדטוריה ויש שם חמץ רב.

תשובה:

ראשית, תפילתנו לרפואתו השלמה של אביך בקרוב.

לשאלתך, א. חולה שאינו מודע לנעשה סביבו, כגון מחוסר הכרה או שוטה, כל שמינו לו בית הדין אפוטרופוס, רשאי האפוטרופוס למכור עבורו את חמצו.

ב. כדין זה, גם יתומים קטנים שמינו להם בית הדין אפוטרופוס לטפל בנכסיהם, יש כח ביד האפוטרופוס למכור עבורם את חמצם.

ג. אף חולה שלא נתמנה לו אפוטרופוס ע"י בי"ד רבני, מועיל לו מכירת החמץ ע"י אשתו או ע"י מי שמתעסק בצרכי ביתו, שכן זכות הוא לו, ו"זכין לאדם שלא בפניו".

מקורות:

הנה לגבי יתומים קטנים יש ללמוד בפשיטות מדברי הגמרא (גיטין נב.) דיש ביד האפוטרופוס למכור את חמצם, כשם שרשאי לתרום ולעשר משלהם, דאיתא התם, האפוטרופין תורמין ומעשרין, ומוכרים להן בהמה, עבדים ושפחות, בתים, שדות וכרמים, ומוכרין להן פירות, יינות, שמנים וסלתות, ועושין להן לולב וערבה וסוכה וציצית, וכל דבר שיש לו קצבה – לאיתויי שופר; ולוקחין להם ספר תורה, תפילין ומזוזות, וכל דבר שיש לו קצבה – לאתויי מגילה; ואין פוסקין עליהם צדקה, ואין פודין עליהן את השבויין, ולא כל דבר שאין לו קצבה – לאתויי תנחומי אבלים; ואין אפוטרופין רשאין לדון לחוב על מנת לזכות בנכסי יתומים. ע"כ. ועי' בר"ן (גיטין שם ד"ה ומוכרין) שכתב לבאר, דהאפוטרופוס רשאי למכור בהמה ונכסי היתומים, כיון שהוא לתועלתן של יתומים, ואמרי' ביה זכין שלא בפניו. ע"כ.

וכן פסק מרן בשו"ע (חו"מ סי' רצ סעי' טו): האפוטרופסין, עושים לקטנים לולב וסוכה וציצית ושופר וספר תורה ותפילין ומזוזות ומגילה. כללו של דבר, כל מצות עשה שיש לה קצבה, בין שהיא מדברי תורה בין שהיא מדברי סופרים, עושים להם אף על פי שאינם חייבים במצוה מכל אלו המצות, אלא כדי לחנכן. ע"כ. ומכל זה מבואר, דדי לנו במה שהוא לצורך חינוכם, שרשאי האפוטרופוס להפסיד מכספם ולרכוש עבורם לולב וכיו"ב.

ובשו"ת באר יצחק (ח"א סי' א ענף יא) האריך לדון בתוקף מכירת אפוטרופוס לחמצם של יתומים, והביא דברי התוס' (גיטין מ: ד"ה וכתב) שכתבו גבי הא דתורמין להאכיל, דמאחר והפקר ב"ד הפקר, הפקירו הב"ד את התבואה של הקטן, ונתנוה לאפוטרופוס שיוכל לתרום ולא יאכל הקטן טבלים. ע"כ. ולפי"ז ה"ה במצות בדיקת חמץ, נתנו חז"ל רשות לאפוטרופוס למכור נכסיהם, דהקנו חז"ל את חמצם לאפוטרופוס כדי שיהא יכול למכור. אלא דשוב כתב לדון, דאף אי נימא דזוכה האפוטרופוס בחמץ מכח הפקר בי"ד הפקר, ויש בידו למוכרו לגוי, מ"מ כיצד מהני הקנין, והלא כבר כתבו הפוסקים דמדאורייתא לא מהני קנינו אלא במשיכה, ומש"ה נהגו להקנות בעלמא את החמץ אגב קרקע, אך ביתומים, מי נתן לאפוטרופוס רשות למכור את החדרים והמקומות של היתומים, דבשלמא את גוף החמץ י"ל דהקנו לו חז"ל מאחר ויש מצוה למכרו, וכמו שהקנו לו את כל המצוות שבעולם עבורו, אך מכירת החדרים לא הוי מצוה אלא רק מכשירי מצוה, משום דבלעדי זאת לא יקויים מצות בדיקת חמץ וגם יעברו על בל יראה. וכתב דע"כ צ"ל דכיון דבלעדי החדרים והמקומות לא יהיו יכולים להצילם מאיסור בל יראה, אף דלא הוי אלא רק מכשירי מצוה, מ"מ הוי כגוף המצוה ושפיר הקנו חז"ל גם את החדרים והמקומות לאפוטרופוס כדי שיוכל למכור או להשכיר, ולשי' הסוברים דזכין לקטן מה"ת, דהוי זכות גם במה שמשכירין את החדרים, מאחר והוא לצורך המכירה, וגם זה בכלל צרכי מצוה דנתנו חז"ל רשות לאפוטרופוס לעשות עבור היתומים, כיון דבלעדי זה לא יוכלו לקיים את המצוה. עכ"ד. ומ"מ משמע מדבריו דמה דמהני מכירת האפוטרופוס עבור היתומים, היינו משום שחכמים הקנו לו את החמץ שיוכל למכרו, מדין הפקר בי"ד הפקר. ובשו"ת מהרש"ם (ח"ח סי' עג) כתב, דאפוטרופוס והנו"נ בנכסי חבירו, מהני מכירתו. ומשמע דהיינו מדין זכין, דזכין לאדם שלא בפניו. ע"ש.

וע"ע בשו"ת בית ידידיה (שוחט, סי' א) דנראה מדבריו ג"כ דמוטל על האפוטרופסים של היתומים למכור את חמצם. וכתב עוד, דכאשר הבי"ד כותבים בשטר המכירה שהרי הם מוכרים את החמץ גם עבור מי ששכח למכור, הרי מאחר והבי"ד אביהן של יתומים, א"כ הוי החמץ של היתומים בכלל החמץ הנשכח המבואר בשטר המכירה. וגם בלא זה, הרי מהני המכירה עבורם מצד זכין לאדם שלא בפניו. ע"ש. וכ"נ מדברי הפוסקים שכתבו לדון באפוטרופוס ששכח למכור את החמץ של היתומים (עי' פמ"ג בא"א סי' תלד ס"ק ט), דמשמע דבו תליא מילתא. וע"ע במשנה ברורה (סי' תלד ס"ק טז) שכתב דעל האפוטרופוס מוטל לבדוק ולבטל את חמץ היתומים, ע"ש.

אלא דבעיקר מ"ש הבאר יצחק לתמוה כיצד יוכל האפוטרופוס למכור ולהשכיר את הקרקע של היתומים, לענ"ד נראה דבלא"ה לק"מ, דעי' להחתם סופר בתשו' (או"ח סי' קטז) משם מו"ח, שכתב להסתפק במי שנעשה שליח למכור לגוי מטלטלין של חבירו, אם מועיל קנין אגב בקרקע של השליח. והביא דהמקור חיים (סי' תמח חי' ס"ק ח) כתב דבדיעבד מועיל הקנין. ואף שהחתם סופר האריך לתמוה ע"ד, מ"מ לא סתר דבריו בסכינא חריפא, וכן נראה מסקנת האחרונים, כמ"ש בחי' רע"א (סי' רב סעי' ג) והחיי אדם (כלל קכד ס"ג) ומהר"ש ענגיל (ח"א סי' לה) שנהגו להקנות אגב קרקע של השליח. ולפי"ז שפיר מהני הקנאת החמץ של היתומים אג"ק של האפוטרופוס.

גדרו של מחוסר הכרה

ועפי"ז יש לדון לענינו של מחוסר הכרה, והנה ידידי הרה"ג רבי זאב ליטקה שליט"א בירר את משמעותו ההלכתית של אדם המחוסר הכרה [בהקשר לענין אחר] עם הרב ד"ר מרדכי הלפרין הי"ו, וזה אשר אמר לו: בשנים האחרונות גילו כי ישנם שני סוגי אנשים הקרויים "מחוסרי הכרה", או "צמח". ישנם כאלו שאכן הם חסרי הכרה ואינם מגיבים לכלום, או שהמעט מתגובותיהם אינם רציונליות כלל. ואף אין אנו רואים במוח כל פעילות מיוחדת בהקשר לתגובה שהם התבקשו. אך ישנו "צמח" שכלפי חוץ הוא מחוסר הכרה לגמרי, קרי, אינו מגיב לכלום, ואינו מזיז כל אבר, אולם בבדיקה מיוחדת שבודקים את  מוחו, רואים כי הוא בהכרה מלאה, אפשר אפילו לתקשר איתו, וכאשר נבקש ממנו להגיב כך או כך, נראה פעילות במוחו בהתאם למה שהתבקש לעשות, בדיקה זו מורכבת מאד, היא נעשית ע"יM.R.I  וע"י מומחים מיוחדים שהתמחו בזה. ולכן בדיקה זו נדירה, וכמעט שלא יתכן שנעשה לאיש זה. עוד הוסיף, כי בעצם אפילו אם יבדק אדם שהוא "צמח" וימצא שהוא מהקבוצה הראשונה, דהיינו מחוסר הכרה לגמרי. עדיין אפשר שהתחרש תוך כדי האירוע, או שהחלק השמיעתי של המוח פגוע ולכן אין לו יכולת לדעת שעליו להגיב כך או כך, אבל בעצם יתכן שעדיין א"א להגדירו "כחסר דעת". אמנם, גם אם אותו אדם המחוסר הכרה הוא מהקבוצה השניה, מ"מ ודאי שאין הוא יכול לקיים את המצוות, והרי הוא פטור מהם. וע"ע בספר נשמת אברהם (מהדו"ב יו"ד סי' שלט הערה ב,10 עמ' תפ) שכתב בזה"ל: החולה שמוגדר כ"צמח", ברפואה מגדירים חולה כזה כאדם במצב כרוני של עירנות ללא מודעות. המחלה היא מחלה נוירולוגית כשהחולה נטול ממודעות לגירויים חיצוניים, אך עם פעילות תקינה של איברים החיוניים כגון לב, נשימה ולחץ דם. הם בד"כ נושמים עצמונית עם תפקוד שמור של הלב מעי וכליות. ע"כ. ולפי"ז ודאי שחולה כזה פטור לגמרי מן המצוות. ודו"ק.

אי רשאי האפוטרופוס לחוב ע"מ לזכות

מעתה, אי נימא שחולה כזה פטור לגמרי מן המצוות, יש לעיין בדינו לגבי מכירת חמץ, דמאחר וכל ההיתר למכור עבורו הוא מדין זכין, הרי מנ"ל באמת דחשיב זכות, דשמא בשוטה, כיון שאינו מחויב במצוות, אין כאן זכות כלל. ודוקא בבר דעת, כיון דאמדינן דעתו של אדם שאינו רוצה לעבור על איסור בל יראה, לפיכך אמרי' דזכין לאדם ומהני המכירה עבורו, אך בכה"ג שאין לו דעת ואינו מחויב במצוות ובאיסורין, שוב אין לנו אומדנא זו, וקשה לומר דחשיב 'זכין'.

חמץ של קטן שיש לו אפוטרופוס שעבר עליו הפסח

אמנם, מלבד מה שהראינו פנים לעיל דנראה לומר דבכה"ג שיש לו אפוטרופוס יש סברא נוספת דחשיב זכות. דאף שאין חמצו של קטן נאסר בהנאה, משום דלמאן נקנסיה, הרי באופן שיש לו אפוטרופוס, נראה מדברי האחרונים שיש לקנוס את החמץ ולאוסרו בהנאה. וכ"כ הפרי מגדים (סי' תלד ס"ק ט) בזה"ל: והנה חמץ של יתום קטן שעבר פסח י"ל דשרי, דלמאן נקנסיה. ולפי זה, אפוטרופוס ששכח למכור חמץ של יתום והגיע שש, יסלק אחריותו מחמץ ויהא מותר אחר הפסח. ע"כ. ולכאו' מדוע הצריך שיסלק אחריותו, הא גם בלא זה, אין לאסור חמץ של קטן אחר הפסח. וע"כ דכל שיש לאפוטרופוס אחריות על החמץ, יש לקנוס את החמץ, ולאוסרו אחר הפסח בהנאה. וכן נראה מדברי המשנה ברורה (סי' תלד ס"ק טז) שכתב בזה"ל: ויתום קטן שאין לו אפוטרופוס, ועבר עליו הפסח, אפשר שאין לאסור החמץ שלו. ע"כ. ומשמע להדיא דדוקא אם אין לו אפוטרופוס, אין לאסור את חמצו, אך ביש לו אפוטרופוס, החמץ נאסר בהנאה. ואף שאת האפוטרופוס אין לחייב מחמת כן בתשלום עבור הפסד החמץ, כבר כתב בשו"ת דברי ריבות (סי' קכג) דהיינו משום דחשיב גרמא. ועי' בחק יעקב (סי' תמג ס"ק ח) שביאר הטעם דלא חשיב אלא שומר, ואין לחייבו אלא בפשיעה, וזה לא חשיב פשיעה. [אך מ"מ, מכך שדנו בחיובו של האפוטרופוס, מוכח דהחמץ נאסר בהנאה, דאי לא נאסר, על מה יש לחייבו, הלא עדיין יש ביד הקטן להשתמש בו.] וכ"כ במשנה ברורה (סי' תלד ס"ק טז). [אלא דעי' בשואל ומשיב (שתיתאה סו"ס נט) שתמה ע"ד החק יעקב שכתב דהאפוטרופוס פטור, וז"ל: לפע"ד אדרבא איפכא מסתברא, דודאי בשאר נפקד לא שייך לחייבו, דהא המפקיד היה לו לשמרו ולמכרו, אבל יתמי דלאו בר מכירה הן, א"כ ודאי שהאפוטרופוס פשע. ודו"ק היטב. ע"כ.]

ולפי"ז, כשם שבקטן אף דבאין לו אפוטרופוס, לא נאסר חמצו, מ"מ ביש לו אפוטרופוס, אף שהקטן אינו מחויב במצוות, מ"מ נאסר חמצו, מאחר ויש לאפוטרופוס אחריות על החמץ, וכדין שומר, ה"ה י"ל במחוסר הכרה, אף שהוא עצמו אינו חייב במצוות, מ"מ לאפוטרופוס שלו יש אחריות על חמצו, וכל שאינו מוכרו, הרי החמץ יאסר בהנאה, ומש"ה שפיר יש לו למכור את החמץ קודם הפסח, וזה ודאי הוי זכות, שלא יאסר חמצו. ודו"ק היטב.

וכן י"ל לענין מחוסר הכרה, דמש"ה מהני מכירת החמץ עבורו ע"י אפוטרופוס. וכן ראיתי בספר הליכות שלמה (מועדים, ניסן פ"ו ס"ב) שהביא הוראת מהרש"ז אויערבאך זצ"ל במי שחלה ומחוסר הכרה, שימכרו את חמצו ע"י אשתו או ע"י מי שמתעסק בצרכי ביתו, דאז חשיב כאפוטרופוס. וציין לספר נחמו עמי (פ"ג הע' 18). ובנחמו עמי שם כתב דדוקא באפוטרופוס מהני, דאילו באדם אחר מדין זכין, לא מהני אלא כשהכניס את החמץ לרשות הגוי, אך כשהחמץ נשאר בבית השוטה, אין מועיל מדין זכין. ע"כ. וכן ראיתי שכתב בפשיטות בספר חוט שני (סי' תמח ס"ג עמ' קח), דמי שממונה על החולה, יכול לכלול את החולה במכירת חמץ. והיינו מדין זכין. ע"ש. וכ"כ גם בשו"ת רבבות אפרים (ח"ג סי' שב).

אמנם עי' בשו"ת שבט הקהתי (ח"ד סי' קכח) שכתב לדון, דאי נימא דמי ששוכב בלי הכרה דינו כשוטה, א"כ אין צריך למכור את חמצו, דהרי שוטה אינו בר מצוות, ולא שייך לומר שעובר על בל יראה, ואם יש חמץ ברשותם, אין בי"ד מצווים להפרישם. אלא דמאחר ויש לדון דאין דינם כשוטה, וא"כ הם מצווים על החמץ, הרי זכות להם שימכרו עבורם את חמצם, וחלה המכירה שלא מדעתם, וממ"נ אין פסידא אם ימכרו את חמצם, דאם דינם כשוטה, א"כ אינם מצווים על איסור חמץ, וא"כ אין זכות להם שימכרו את חמצם, ושוב לא חלה המכירה, דא"א למכור את חמצו של חבירו. ובמוסגר שם כתב דלפמ"ש באג"מ (יו"ד ח"א סי' רל ס"ק ד) דמי שישן ע"י סמים, אין דינו כשוטה, כיון דאחר כמה שעות יקיץ. א"כ מי ששוכב בלא הכרה, דא"א להקיצו, לכאו' דינו כשוטה. ע"ש. וכן יש ללמוד מדברי השו"ע באה"ע סי' קכא, ע"ש.

חוב ע"מ לזכות ע"י בי"ד

אלא דנראה פשוט, דגם אי נימא דבאמת גם מכירה זו חשיב חוב, ולא מהני המכירה ע"י האפוטרופוס, מ"מ עי' בפני יהושע (קדושין מב.) שכתב דאף דאין אפוטרופוס יכול לחוב ע"מ לזכות, מ"מ בזכיה ע"י בי"ד, שפיר מהני אף לחוב ע"מ לזכות, וז"ל: וכתבתי לפרש דמשמע הכא דאפילו לשי' הרמב"ם (פכ"ט ממכירה ה"י) דקטן לית ליה זכייה מדאורייתא אף ע"י אחרים כיון דלית להו שליחות, אפ"ה ע"י הבי"ד שפיר יכולין לזכות בשביל הקטן ואפילו לחוב על מנת לזכות. עכ"ל. ועי' שם שפי' הטעם, משום דילפי' לה מקרא אחר ד"נשיא אחד למטה". וכן העלה לדינא הש"ך בנקודות הכסף (יו"ד סי' שה) דאף למ"ד דל"מ זכיה לקטן, מ"מ כשהבי"ד מזכין לו, שפיר מהני לו. והביאו בקצה"ח (סי' רמג ס"ק ז), ונראה שלזה הסכים עמו.

ובאמת שיסודו זה כבר נתבאר להדיא בדברי הראשונים, דהנה הריטב"א בחידושיו (קדושין מב.) כתב דהרא"ש חילק בין אפוטרופוס שמינוהו בי"ד, שהוא יכול אף לחוב ע"מ לזכות, לאפוטרופוס שמינהו אבי יתומים, דאינו יכול לחוב ע"מ לזכות. והריטב"א כתב לתמוה ע"ד, וכתב בזה"ל: והנכון, דהתם אמרינן דסתם אפוטרופוס אין לו רשות לדון לחוב על מנת לזכות, כיון דאיכא צד חובה, עד שיטול רשות מבית דין, והכא אמרינן שיש רשות לבית דין להעמיד אפוטרופוס על היתומים לחוב על מנת לזכות בין לחלוקה בין לתביעה, ולא דרך כלל אלא כשבא ענין פרטי שרואין שצריך לעשות כן עושין. ע"כ. ובשיטה זו הלך גם רבינו ירוחם (מישרים נתיב כו ח"א דף עא טור ד) וז"ל: תוספתא, אין דנין לחוב ולזכות בנכסי יתומים, אלא אם כן נטלו רשות מבית דין. ומינה שמעינן דבית דין יכולין ליתן רשות לעשות בנכסי יתומים כל מה שירצו שיראו שהוא תועלת יתומים, וכל מה שאמרנו שאין רשאי אפטרופוס, דוקא בלא רשות בית דין אבל ברשות בית דין יכול לעשות הכל. ע"כ. והזכיר כן גם בשו"ת מהרלב"ח (סי' צה), ע"ש. וא"כ אף אי נימא דמכירת חמץ חשיב לחוב ע"מ לזכות, מ"מ כל שנעשה ע"י וברשות בי"ד, שפיר י"ל דמהני.

שוב הראוני שבספר אשרי האיש (עמ' שלד) הביא את הוראת הגרי"ש אלישיב זצ"ל דהמוכר את חמצו של אדם מחוסר הכרה, צריך יפוי כח מבי"ד כדי שיוכל למכור את חמצו. ע"כ. וציין מקורו מספר הליכות והנהגות (פסח, עמ' 15). ונראה כוונתו לדברינו הנ"ל.

גדר אפוטרופוס

אלא דאף שנת' דהראינו צדדים למכירה ע"י אפוטרופוס לחמץ יתומים וחולה המחוסר הכרה, מ"מ נראה דהיינו דוקא אפוטרופוס שנתמנה ע"י בי"ד, שכן כתב הרא"ש בתשו' (כלל פה סי' ה) וז"ל: ועוד אני אומר, אפילו אם כוונו להיות אפטרופסים ולהפך בזכותו של יתום, לאו כל כמינייהו למנות את עצמן; דדוקא דיינין שממונין בכל עיר ועיר, או גדולי הדור, שהן אביהם של יתומים, יש להם למנות אפטרופוס ליתום, ואם יראה שהם טובים ליתומים, יכולין למנות את עצמן, אבל לא כל שלשה אנשים דעלמא. וכן פסק הרמ"א (סי' רצ ס"א), דעמ"ש שם השו"ע דמי שמת והניח יורשים קטנים, בי"ד חייבים להעמיד להם אפוטרופוס עד שיגדילו, כתב הרמ"א וז"ל: וב"ד היינו הממונה בעירו או גדולי הדור, אבל אין כח ביד שלשה בעלמא שיעשו עצמן ב"ד על היתומים (הרא"ש כלל פ"ה סי' ה). ע"כ. ולכאו' ה"ה נמי גם באפוטרופוס המתמנה על שוטה או מחוסר הכרה, דהיינו דוקא במינוי של בי"ד.

ואכן, עי' בתשו' הריב"ש (סי' שכד) שכתב דגם אפוטרופוס שנתמנה ע"י הערכאות של עו"כ, מהני להיות אפוטרופוס. וכן העלה לדינא בשו"ת ויאמר יצחק (ח"ב סי' פד), והביא שכ"כ גם הרב מהר"ם גאלאנטי (סי' קכה) על אשה שמינו אותה אפוטרופוס בעש"ג, דאע"ג דכפי דינינו אין ממנין אשה לאפוטרופוס, מ"מ כיון שמנהג המדינה הוא שהמתמנה בעש"ג הוא אפוטרופוס לכל דבר, הולכין אחריו. ע"כ. וכ"כ בשו"ת מהר"י בסאן (סי' לג) ועוד רבים מהאחרונים. ועי' בזה עוד לאאמו"ר שליט"א בספרו מעשה בי"ד (ח"א חו"מ סי' כ) שהאריך בזה. מ"מ מבו' דבעי' שיהיה אפוטרופוס שנתמנה להדיא.

ואמנם ראיתי בספר חנוך לנער לבעל הפתחי חושן (פרק כ ס"ק יג) שכתב לענין מכירת חמץ ע"י אפוטרופוס, דאפוטרופוס נקרא מי שהקטן סמוך אצלו. אך לא כתב מנא ליה הא.

הגב על הנושא

לתחילת הדף