אתה נמצא כאן: דף הבית » תשובות מורינו הרב אשר וייס » מעוברת וחולה קצת בתשעה באב נדחה

מעוברת וחולה קצת בתשעה באב נדחה

לשאלת רבים בנשים מעוברות האם חייבות להתענות בת"ב נדחה.

הנה ידוע מש"כ בשו"ת שבות יעקב ח"ג סימן ל"ז:

"תשעה באב שנת תפ"א שחל להיות בשבת ונדחה לאחר שבת ואחד הי' לו חולי שאין בו סכנה כ"כ וקיבל עליו התענית והתענה עד אחר חצות לזמן מנחה גדולה ונחלש עד שצוה הרופא שלא יתענה יותר והורה להם המורה שיתפלל מנחה גדולה ואח"כ יאכל ולפי שהתפלל תפלת מנחה ביחידות שכח מלהניח תפילין כדינו ושאל השואל מה תקנתו. תשובה הנה בודאי מה שהורה המורה שיתפלל מנחה גדולה יפה עשה כיון שנדחה ט"ב על יום א' א"צ להשלים אפילו בחולי קצת וכן נהגתי להורות ביולדו' תוך שלשי' או במעוברת ומיחוש קצת דהא אפילו משום כבוד המילה הקילו בהנ"ל כמבואר בא"ח סימן תקנ"ט סעיף ט' כ"ש במקום חשש חולי".

הרי לן שגאון זה הקיל לחולה קצת ולמעוברת שיש לה מיחוש, והגרעק"א הביא דבריו בסימן תקנ"ט ס"ט, וכ"ה במשנ"ב בבה"ל שם.

וראיתי מי שכתב דלא הקיל השבות יעקב אלא משש שעות ולמעלה, אך לענ"ד זו טעות. דכל שמתירים אנו לאכול בתענית משום חולי לא מצינו לחלק בין לפני חצות ולאחריו, אלא דבהכי מיירי השבו"י וזה שאלת השואל, ואין מדבריו כל הכרח שלא הקיל אלא לאחר חצות.

ואף שהשבות יעקב הוכיח להקל מהמבואר בעירובין (מ"א ע"א) ובתענית (י"ב ע"א) דר"א בן צדוק אמר דפעם אחת חל ת"ב בשבת ונדחה לאחד בשבת "והתענינו ולא השלמנו משום שיום טוב שלנו היה" משום שהקריבו קרבן עצים, וכתב השבו"י דאם התירו לבעל שמחה כ"ש שהתירו לחולה ומעוברת. ולכאורה יש מקום לומר "דיו לבא מן הדין להיות כנידון" ואין לנו להתירו אלא מחצות ואילך ולא לפני כן.

באמת אין נראה כן, דרק כאשר התירו לבעל שמחה התירו לו רק לאחר חצות, דהלא מצדו אין כלל צורך שיאכל ולא התירו לו אלא משום יו"ט, ולמה לא יתענה לפחות עד חצות היום ומה הפסד יש בכך. אבל כאשר התירו משום חולי וצער מהי"ת להכביד על החולה כיון שמעיקר דין התענית לא יצא ידי חובתו.

וכך ברור מתוך לשון הגרעק"א שכתב "וכן בחולי קצת ומעוברת שיש מיחוש קצת מותרים לאכול, ת' שבות יעקב ח"ג סל"ז". הרי לן שלא ס"ל דחייב להתענות תענית שעות עד לאחר חצות, ובבה"ל העתיק את לשונו של הגרעק"א. אמנם יש מקום לטעון דכיון דקאי אדברי השו"ע שכתב להדיא לגבי בעל ברית דאינו משלים התענית אלא אוכל אחרי חצות ה"ה לחולה ומעוברת, אך לענ"ד נראה יותר מפשטות לשונם דלא חילקו בין לפני חצות לאחריה.

ובאמת כבר מצינו במגן אברהם (תקנ"ד סק"ט) שכתב להקל ביולדת תוך ל' שלא תתענה בת"ב נדחה וגם הוא התבסס על המבואר בסעיף זה דבעל ברית אוכל בת"ב נדחה, ולא כתב שמותר לה לאכול רק אחרי חצות ומשמע שלא ס"ל לחלק בכך, וביותר נראה כך בלשון המשנ"ב שהביא דבריו (תקנ"ד ס"ק י"ד) וכתב "בט"ב שנדחה יש להקל שלא תתענה. ועיין בא"ר שכתב דאפילו יולדת שאינה מתענה תתענה איזה שעות אכן אם גם זה קשה לה לא תתענה כלל". ומוכח מלשונו שמותר לה לאכול לפי הצורך ולאו דוקא לאחר חצות אלא שגם הלכה זו למד המג"א מהא דבעל ברית.

אמנם יש מי שחולק על עיקר דינו של השבות יעקב, וס"ל דדין ת"ב נדחה כדין ת"ב בעלמא לענין עוברות ומינקות ושאני מבעל ברית. כ"כ בשו"ת מהר"ש הלוי (ח"ב סי' ב').

אך נראה להלכה דיש להקל כשיטת השבו"י, הגרעק"א והמשנה ברורה, ובפרט שיש להם בית אב בדברי המגן אברהם. ואף שהמג"א מיירי ביולדת ולא במעוברת ומניקה, מ"מ דין אחד להם דהא יולדת תוך ל' יום מתענה בת"ב ואעפ"כ הקיל המג"א בת"ב נדחה, וגם המג"א וגם השבו"י למדו מהא דבעל ברית אינו משלים תעניתו וכמבואר.

אמנם המג"א (תקנ"ט סקי"א) כתב בשם כה"ג ושו"ת הרדב"ז דכבר נתפשט המנהג להחמיר בבעל ברית אפילו בשאר צומות הדחויין וק"ו בת"ב. ועוד כתב דכיון שנתפשט המנהג לעשות את הסעודה בלילה גם מטעם זה אין להקל אף בשאר צומות, עי"ש.

אך רבים מן האחרונים דחו את דברי המג"א ונקטו עיקר כדברי השו"ע, ועי"ש באליה רבה (ס"ק כ"ה). וכתב המשנ"ב בשעה"צ (ס"ק ל"ט) שלא העתיק את דברי המג"א כיון שהא"ר והח"א (כלל קל"ו ס"ז), והשע"ת (ס"ק ט"ו) כתב דאין זה אלא מנהג תוגרמא ואין זה מנהג מדינותינו, עי"ש.

וגם מש"כ שכבר נתפשט המנהג לעשות הסעודה בלילה, באמת בזמנינו אין המנהג אלא לעשות את הסעודה סמוך לברית מילה ולא בלילה.

אך מ"מ נראה פשוט דעד כאן לא נחלקו אלא בענין בעל ברית, אבל בחולה ומעוברת לכו"ע יש להקל, דהלא המג"א שחלק על השו"ע לגבי בעל ברית הוא זה שלמד מדבריו להקל גבי יולדת, וע"כ דלאו הא בהא תליא וביולדת וכדו' יש להקל לכו"ע.

וכך נראה הלכה למעשה.

הגב על הנושא

לתחילת הדף