אתה נמצא כאן: דף הבית » מאמרים » מקור מנהג נתינת 'זכר למחצית השקל'

מקור מנהג נתינת 'זכר למחצית השקל'

מקור מנהג נתינת 'זכר למחצית השקל'ובירור למי היו נוהגים לתת את מחצית השקל בזמן הראשונים

 המצוות והמנהגים של חודש אדר וחג הפורים, רובם ככולם ניתקנו ע"י חכמינו ז"ל כזכר לנס ההצלה בחג הפורים, ואין להם קשר ישיר לאחת מתרי"ג מצוות התורה. יוצא דופן במקצת הוא מנהג נתינת מעות כ'זכר למחצית השקל'. למרות העיתוי בו נהוג לקיים את המנהג – בתענית אסתר – נראה בהשקפה ראשונה שאין קשר בין מנהג זה לחג הפורים, שהרי מנהג זה תוקן בעיקר בכדי להזכיר לנו את אחת ממצוות התורה, שנהגה בזמן שבית המקדש היה קיים – לתת 'מחצית השקל'.

במאמר זה ננסה להתחקות אחר שורשי המנהג, והשתלשלותו עד דורינו אנו.

ראשית, נקדים ונאמר שמנהג זה לא הוזכר [לכאורה] בדברי חז"ל, לא במשנה ובתוספתא, לא בש"ס בבלי וירושלמי, לא במדרשים ולא בשאר ספרות חז"ל. אף ברוב דברי הראשונים וברוב הפוסקים הקדמונים, רי"ף רמב"ם רא"ש וטור,לא הוזכר מנהג זה. גם מרן הבית יוסף בספרו ובשולחן ערוך, לא הזכיר ולו ברמז מנהג זה.

המנהג הוזכר [לראשונה] בספרי הראשונים האשכנזים, שהתגוררו במרכז אירפה, גרמניה, והאיזור. מהם – המרדכי (מגילה סי' תשעז), והתשב"ץ [קטן] (סי' קעג) לרבי שמשון ב"ר צדוק  תלמידו של המהר"ם מרוטנבורג, ובאמרכל (הובא באליה רבא סי' תרפו סק"ג). מאוחר יותר הוזכר מנהג זה גם בספרי בעלי המנהג האשכנזים שחיו בסוף תקופת הראשונים, ומהם – בספר מנהגי מורינו הרב אברהם קוליזנר (מנהגי פורים), בספר המנהגים של רבי אייזיק טירנא (מנהגי פורים), ובספר מנהגי המהרי"ל (מנהגי פורים).

בעקבות דברי הראשונים הללו נפסק מנהג זה בדברי הרמ"א בספרו דרכי משה על הטור או"ח סי' תרצד, ובהגהתו על השולחן ערוך סי' תרצד סעיף א.

מאוחר יותר במשך הדורות התפשט מנהג זה גם לקהילות הספרדים, בתחילה באופן חלקי כמוזכר בספר מטה יהודה סי' תרצד, ולאחר מכן הונהג מנהג זה באופן מלא כבקהילות האשכנזים, כמו שכתב בכף החיים סי' תרצד אות כב, שכך נהגו באזמיר ובארץ ישראל ובשו"ת שואל ונשאל ח"ג – או"ח סי' לב, שכתב שכך נהגו באי' ג'רבה. – לדעתו מנהג זה נהג באותו מקום מזמן שבית המקדש היה קיים.

לעומת זאת בספר מטה יהודה (סי' תרצד) לרבי יהודה עייאש כתב 'מנהג זה לא נתפשט בכל מקום'. וראה להלן שהבאנו עוד מדבריו

נתינה זו נקראת לעיתים גם 'מעות פורים' (ראה מרדכי שם), או מגבת פורים (ראה אור זרוע, לקמן). אך יש שחלקו אם אכן נקראת ניתנה זו בכינויים הללו (ראה שערי תשובה סי' תרצד).

בהמשך דברינו יתברר מקור קדום יותר למנהג זה, שהובא בדברי האור זרוע בשם תשובת רבי אליעזר מביה"ם לרבי יהודה חסיד בעל ספר חסידים, שחיו כמאה שנים לפני המרדכי, והתשב"ץ הנ"ל.

 טעם מנהג זה

בטעם מנהג זה הביאו ראשונים, את דברי חז"ל במסכת סופרים (פרק כא הלכה ד) 'למה באחד באדר משמיעין על השקלים[1] – שהיה צפוי וגלוי לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן הרשע לשקול כיכרותיו על ישראל, לפיכך הקדים ואמר למשה שיהיו שקלי ישראל קודמין לשקלי המן'. [דברים אלו הובאו גם בשם ריש לקיש במסכת מגילה יג ע"ב].

כלומר, הקב"ה ציוה לקיים את מצות מחצית השקל בחודש אדר, כדי שבזכות קיום מצות מחצית השקל יינצלו בני ישראל מגזירותיו של המן.

מענין לציין שהרמ"א הזכיר את טעם המנהג בשם ספר האגודה [לרבי אלכסנדרי זוסלין שנפטר בשנת ה"א קט] אך המעיין בדברי האגודה יראה שכל דבריו שם העתק מילה במילה של דברי המסכת סופרים, ולא הוסיף כלום על דבריהם. מסיבות שאינם ברורות ראשונים העתיקו את המסכתות הקטנות, לעיתים קרובות בלי שום תוספת על דברי חז"ל. בין השאר אנו מוצאים את אותם הדברים בשם המסכת סופרים, גם בספר מחזור ויטרי (סימן תקכז פרק כ"א ד"ה מפסיקין) לתלמידו של רש"י רבי שמחה מויטרי [נפטר בערך בשנת ד"א תתסה], שחי שנים רבות לפני מחבר ספר האגודה.

המסקנא הנובעת מדברינו היא שיתכן שמנהג זה של נתינת מעות זכר למחצית השקל, מופיע כבר בדברי חז"ל במסכת סופרים. מסקנא זו מעלה תמיהה מדוע השמיטו רוב הראשונים והפוסקים את המנהג הזה. נראה, ש'מסכת סופרים' לא היתה מצויה בידי רוב הראשונים, ולכן לא נפסקו בספרי הפסק הקדמונים פיסקי המסכת שאין להם מקור במשנה ובגמרא ובשאר ספרות חז"ל. מאותה סיבה הראשונים [האגודה והמחזור ויטרי] העתיקו את דברי אותה מסכת בספריהם. כמו כן נראה שאף בזמן הפוסקים המאוחרים יותר כגון הרמ"א, לא היתה מצויה אותה מסכת, ולכן כשרצו  לצטט את דברי המסכת ציטטו אותה  מספרי אותם הראשונים [האגודה והמחזור ויטרי].

למי נותנים את ה'זכר למחצית השקל'

בדברי רוב הפוסקים המזכירים את המנהג הזה נאמר שצריך לתת את מחצית השקל לעניים, וכך משמע גם בדברי המסכת סופרים [אם נאמר שדבריו שם נאמרו לגבי מנהג הנתינת המעות 'זכר למחצית השקל'][2].

המהרי"ל שכאמור לעיל סובר שיש לתת שתי נתינות, כתב, שאת שווי מחצית השקל שנתנו בזמן שבית המקדש היה קיים נהגו העשירים שבחוץ לארץ, לתת כסיוע למי שרצה לעלות לארץ ישראל לשם שמים[3]. ואת שלושת חצאי המטבעות 'מעות הפורים', נהגו לחלק כצדקה לעניים, מיד בפורים

מנהג דומה הוזכר בספר יוסף אומץ (ס"ק תתרפט) לדעתו שולחים את במעות שאספו זכר למחצית השקל, לחכמי ארץ ישראל העניים , זכר למחצית השקל שהיו בזמן בית המקדש היה קיים שהיו אוספים ושולחים לירושלים לעבודת בית המקדש (מנהג זה הובא ברוח חיים שם, ובכף החיים שם).

בעל הערוך השולחן (סי' תרצד סעיף ח) כותב שהיו שנהגו לתת את ה'זכר מחצית השקל' לתיקון בית הכנסת, כשם שנתנו את המחצית השקל בזמן שבית המקדש קיים, לבדק הבית. אך חלק על מנהג זה וכתב שאפשר לתרום את ה'זכר למחצית השקל', לכל מה שירצה, כיון שנותנים את המעות רק כ'זכר' בעלמא, ועיקר נתינת מחצית השקל בזמן שבית המקדש קיים היה בשביל קניית הקרבנות, ולא בשביל בדק הבית, ועכשיו אין שייך לתת עבור קרבנות.

בזמנינו נהגו לתרום את המעות שמפרישים כ'זכר למחצית השקל', לעניים, או לישיבות וכוללים. מנהג זה יש לו תימוכים בדברי ר' חיים פלאג'י בספרו רוח חיים (סי' תרצד אות ב) שכתב שיש לתת את המעות הללו לתלמידי חכמים עניים השוקדים על דלתות התורה הקדושה, כמו שאמרו חז"ל [קהלת רבה א א]  'אם בקשת לעשות צדקה, עשה עם עמלי תורה' (הדברים הובאו גם בכף החיים סי' תרצד אות כב).

המנהג לתת את מעות ה'זכר למחצית השקל' לחזנים, ובירור שכך היה המנהג המקורי

רבי בנימין אהרון סלוניק תלמיד המהרש"ל (נפטר בסביבות השנים ש"ע-ש"פ) בשו"ת משאת בנימין (סי' נד) הזכיר מנהג לתת את מעות הפורים לחזנים, וכתב שאף שלכתחילה אין לנהוג כן, בדיעבד במקום שנוהגים לתת 'מעות פורים' לחזנים, אין איסור בדבר, כיון שכל הנותן נותן על דעת קיום המנהג, וכיון שנהגו לתת לחזנים אין הדבר נחשב כנטילת ממון מהעניים (מג"א סי' תרצד סק"ג, ובאר היטב שם סק"ב). מנהג זה עורר פולמוס גדול ויש מהאחרונים שהתקוממו מאד נגד מנהג זה  וכתבו שמנהג זה הוא טעות וצריך לבטלו, והמתירים לתת את המעות הללו לחזנים גורמים מכשול לגבאי צדקה שהם יד עניים, שהם גורעים את כוחם של העניים מהצדקה הזו. לדעתם אף המשאת בנימין לא התייחס למעות שנותנים 'זכר למחצית השקל', אלא ל'מעות פורים', שהם נתינה אחרת מיוחדת עבור החזנים[4].

ויכוח זה יש לו ביטוי גם בדברי הראשונים, בתשובה המופיעה בספר אור זרוע (סוף הל' תפילה סי' קיג, התשובה הובאה גם בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג דפוס לבוב סי' קיב) ששלח רבי אליעזר ב"ר יצחק מביה"ם לרבי יהודה החסיד בענין שכירת חזנים ישנה התייחסות לויכוח זה. ויכוח זה שברי הראשונים קדם במאות שנים לויכוח שבדברי האחרונים, ונראה שאותם אחרונים לא ידעו שקדמו להם הראשונים.

נראה שתשובה זו היא המקור הראשון למנהג נתינת 'זכר למחצית השקל' [אם לא נאמר שיש מקור למנהג זה בדברי חז"ל מסכת סופרים, כמוזכר לעיל]. שהרי רבי יהודה החסיד נפטר עוד באלף הרביעי (ד"א תתקע"ז), ורבינו אליעזר מביה"ם הוזכר כבר בתוספות למסכת (ע"ז דף ז' ע"ב ד"ה סוס), והיה אחד מגדולי אשכנז שחי בסוף ימי רבינו תם ובימי תלמידיו רבינו אליעזר ממיץ ור"י הלבן. ואילו המרדכי והתשב"ץ הקטן, שהם המקורות הקדומים שהזכרנו לעיל נפטרו כמאה שנים לאחר מכן.

תוכן התשובה שהובאה באור זרוע ונוסחה מקורי מאד, ולכן ראינו להעתיק קטעים מרכזיים ממנה. בתשובה זו השיב רבי אליעזר מביה"ם על תלונות רבי יהודה החסיד על כך שהחזנים נוטלים שכר על חזנותם.

המכתב נפתח בתארי כבוד לרבי יהודה החסיד  – לשועה אל עושהו. ועיניו אל קדוש ישראל לעשות מעשהו. וכי תשעינה עיני רואים לחשוב עבודה נכרי' עבודתו. –

אחר כך תוך כדי המשך תיאור של מעלותיו של רבי יהודה החסיד, מתנצל רבי אליעזר מביה"ם על כך שמשתמע מדבריו שהוא חולק על רבי יהודה החסיד – אל ישים אשם נפשי כי חלילה להרהר אחר מדותיו. וכי ידעתי מחשבותיו. כולם לכבוד יוצרו וכל כוונתו לכבוד שמים. פליאה דעת ממנה נשגבה לא אוכל לה. ולא לסתור דבריך באתי לבטל רצונך מפני רצוני. אכן משפטים אדבר אותך ונדעה מה בינינו מה טוב.

כאן רבי אליעזר מביה"ם פותח בגוף התשובה, והוא מבאר שכבר בזמן שבית המקדש היה קיים קיבלו הכהנים שכר עבור עבודתם בעשרים וארבעה מתנות, כמפורש בפסוקי התורה, כדי שלא יתבטלו מעבודתם, כפי שאכן קרה בימי עזרא הסופר  – והנה מציון קבע יוצרנו שכר למשרתי מקדשו. ואף כי עבודת בית ה' חמודה בעיני כל וכל אחד מתאוה להקדים חבירו עד שבאו לידי שפיכת דמים בכל זאת לא צוה לעבוד חנם לבלתי ימשכו ידיהם ונמצאת העבודה בטלה וקבע שכר לכהניו חלף עבודתם והכתיב בתורתו כי שכר הוא לכם. וכאשר נתרשלו בימי עזרא ביטל יוצרנו מצות שפתיו לא תנסו וצוה על ידי מלאכי לבוחנו בזאת להיות טרף בביתו מצוי למשרתי מקדשו.

רבי אליעזר מביה"ם ממשיך ואומר שהתפילה בזמן הזה שקולה כנגד העבודה בבית המקדש, ומסביר שחשיבותו של החזן האומר 'קדושה' רבה מאד –  ומעת הוסר התמיד אין לו ליוצרנו אלא ארבע אמות של תפלה. ותפלות כנגד תמידין תיקנום ואם אין שליח צבור אין קדושה החמודה בעיני יוצרנו ועליו מנשק דיוקנו של זקן [הכוונה ליעקב אבינו] כמפורש לנו ע"י ר' עקיבא וחביריו בברייתא דר' ישמעאל. ובסדר קדושה שצריכה עשרה וצריכה שליח צבור אנו מובטחים להיות נושעים מדינה של גיהנם. – הברייתא הנ"ל מוזכרת גם לעיל בדברי האור זרוע (אלפא ביתא אות ב), ומקורה בפרקי היכלות (בתי מדרשות ח"א פרקי היכלות פרק יא אות ב, עמ' מח, ואוצר מדרשים (אייזנשטיין) היכלות, פ"ט אות ג. ראה מדרש אותיות דרבי עקיבא עמ' עז). ומוזכרת בסדר רב עמרם גאון (סדר קריאת שמע וברכותיה), ובעוד ראשונים, ובטור ובב"י סי' קכה). ראה קב הישר סי' מא. ובענין ההצלה מהגיהנם ע"י אמירת קדושה ראה כעי"ז בספר הרוקח סי' שסב, וכנראה מקורו מהזוהר (בהקדמה דף יד ע"ב, ויקהל רז ע"א, רמו ע"ב) בענין אמירת קדושה במוצאי שבת.

לאחר מכן מזכיר רבי אליעזר מביה"ם את תלונותיו הנוקבות של רבי יהודה החסיד שכינה את נתינת ה'צדקה' לחזנים, כ'צעקה', ואת הקופה בה מניחים את המעות הניתנות כינה רבי יהודה החסיד 'כוס התרעלה', ומבקש רבי אליעזר שהקב"ה יסלח על כך לרבי יהודה החסיד, שהיה נחשב כגדול מאד כבר בדורו – ואיך קראת לכוס ישועות כוס התרעלה. ולצדקה הנה צעקה. עובר על פשע יעביר חטאתך לאורך ימים. וחיית ורבית. וטובה צפורנן של ראשונים אך כי לא ממך ומכיוצא בך –

רבי אליעזר ממשיך ומסביר שנותנים שכר לחזנים בזמנים קבועים, כיון שהציבור דחוק מבחינה כלכלית ואי אפשר להטיל עליו לשלם שכר חודשי עבור החזנים, ולכן נותנים להם לאכול מסעודות החתונה שבאותה עיר –  מ"מ נתנו לב לדוחק צבור שאין סיפוק ביד כל צבור וצבור ליתן שכר שליח צבור מכיסם, ותקנו להם חוקות לגבות מאוכלי שלחן חתנים שלא ירע לבבם בתתם מפני הנאת שמחה ואכילה ושתיה ונמצאת מצוה גוררת מצוה ואתה קראת לו חמס. –

כאן במרכז בתשובה מזכיר רבי אליעזר מביה"ם את המנהג לתת לחזנים כסף עבור חזנותם בשמחת תורה. ובפורים, והנתינה בפורים היא זכר לנתינת מחצית השקל וז"ל – ותקנו להם [לחזנים] שמחת תורה ומגבת פורים לעטרת מקדש מעט כנגד מחצית השקל לעבודת בית יוצרנו כדי שלא להכביד על הצבור שאין ידם משגת ליתן שכר החזנים בבת אחת כי לולא החוקים האלה לא היה משעבד עצמו לכל צרכי צבור אם לא בשכר מרובה. –

רבי אליעזר מביה"ם חוזר ומבאר שכשם שבזמן שבית המקדש היה קיים קיבלו הכהנים שכר עבור עבודתם, ולכן נוהגים גם היום לתת לחזנים שכר עבור עבודתם – ולמדו מדרכי יוצרנו שתיקן לעובדי ביתו כ"ד מתנות ולא הכביד לתת הכל בבת אחת מן הגורן ומן היקב.

טעם נוסף מוסיף רבי אליעזר ואומר שלולי אותו שכר שמקבלים החזנים, היתה מתבטלת התורה מהקהילות הנידחות שלא היו בהם לומדי תורה [פולין רוסיה והונגריה] שבהם החזן היה משמש גם כמלמד תורה ומורה צדק – וקדמונים היו חכמים לראות את הנולד ואם אתה תבטל להם מגבת פורים ונדבת שמחת תורה ונדבת החתנים הנה ברוב מקומות שבפולין ורוסייא ואונגרין שאין שם לומדי תורה מתוך דוחקם. ושוכרים להם אדם מבין מאשר ימצאו והוא להם שליח צבור ומורה צדק ומלמד ביניהם ומבטיחים אותו על כל אלה ומשתבטלם לא יספיק שכרם למחייתם וירדו מחומתם וישארו בלי תורה ובלא תפלה ובלא מורה צדק[5].

נחזור לתשובת רבי אליעזר מביה"ם שמסיים את תשובתו בחשש שאף אם רבי יהודה החסיד יחזור בו ויסכים לדבריו, אולי כבר נתקבלה באותם מקומות שאין בהם לומדי תורה, תשובתו של רבי יהודה החסיד, לבטל את המנהג שהחזנים מקבלים שכר, והתבטלה משם התורה – ואף אם תשוב בך דואג אני פן נשמעו שם דבריך הראשונים ויבוא לידי קלקול. [ושלום, אליעזר ב"ר יצחק נ"ע].

השוואה זו בין שכר החזנים למחצית השקל הוזכרה כבר בדברי תשובת רב האי גאון שהובאה ברבינו ירוחם (מישרים נתיב כט חלק ג דף פא טור ד). רב האי גאון שם נשאל האם שכר החזנים יילקח לפי מספר הנפשות שבכל משפחה כמחצית השקל, או לפי היכול הממונית שלהם, וענה רב האי גאון ששכר החזנים צריך להלקח הן לפי נפשות והן לפי ממון,  כיון שהתפלה ניתקנה כנגד התמידים והמוספין ושאר קרבנות ציבור, וכל אלו אינן באות מן הנדבה אלא ממחצית השקל כמו שיתבאר במסכת שקלים, נתחייב מזה כי שכר החזן שהתפלה נגמרת בשבילו למי שאינו יודע להתפלל, או למי שהוא יודע גם כן מהדברים שהן דוקא לצבור ולא ליחיד, כגון הקדושות והקדישין וכיוצא בהן כל זה יש לו להיות לפי נפשות בשוה. אבל לפי ששכר החזן בזמננו זה אינו בשביל חובות התפלה הצריכה בלבד אלא שרובה בשביל שיתעסק בהם ביוצרות ובקרובות בחופות ובמועדים וכיוצא בזה מתפארת ההמון. ועוד כי בתפלות המחוייבות לא די להם בחזן שאין קולו ערב אבל מוסיפין בשכר החזן כשמוציאין אותו יודע נגן בנעימות וכיוצא בזה, ויתחייב לפי זה שיהיה שכר החזן נחלק על שני הדברים, עכ"ל. תשובה זו הובאה בבית יוסף סי' נג. כעין דברי רב האי גאון נאמר בתשובת מהר"ם מרוטנבורג שהובאה בהגהות מימוניות הל' תפילה פי"א אות א, ובשו"ת מהרי"ל סי סב, ובשלטי גבורים על המרדכי ב"ב סי' תעט סעיף א, וכך נפסק ברמ"א סי' נג סעיף כג[6].

לסיכום נראה שהמנהג לתת את מעות ה'זכר למחצית השקל' לחזנים הוא מנהג קדום שהוזכר כבר בדברי הראשונים, ואולי הוא המנהג המקורי. אך כמובן אין בכך לשנות את המנהג הקיים שהשתרש בממשך השנים לתת את מעות ה'זכר למחצית השקל', לעניים או ללומדי התורה. 


[1] . משנה שקלים פ"א מ"א

[2] . ראה מרדכי ריש פרק קמא דמגילה בהג"ה סי' תשעז. הובא בדרכי משה שם סי' תרצד; ספר המנהגים (טירנא) פורים ד"ה בערב פורים; שערי תשובה סי' תרצד סק"ב; יד אפרים בגליון השו"ע סי' תרצד.  ראה רמ"א תרצד א שכן משמע קצת מדבריו

[3] . מהרי"ל שם

[4] . שערי תשובה סי' תרצד סק"ב, ויד אפרים בגליון השו"ע סי' תרצד. דבריו מוקשים מדברי במרדכי ועוד ראשונים שהזכרנו לעיל שכינו את מעות ה'זכר למחצית השקל', בשם 'מעות פורים'

[5] . הדברים הללו של רבי אליעזר מביה"ם הובאו בדבריו המופלאים של המשך חכמה (ויקרא כו מד) על שכחת התורה ברבות שנות הגולה, ומבאר שם שלכן הקב"ה מטלטל בכל תקופה של שנים את עם ישראל, וכלשונו המיוחדת של המשך חכמה – 'הנה דרך ההשגחה כי ינוחו משך שנים קרוב למאה או מאתים ואחר זה יקום רוח סערה ויפוץ המון גליו וכלה יבלה יהרוס ישטוף לא יחמול, עד כי נפזרים בודדים ירוצו יברחו למקום רחוק ושם יתאחדו, יהיו לגוי, יוגדל תורתם, חכמתם יעשו חיל, עד כי ישכח היותו גר בארץ נכריה, יחשוב כי זה מקום מחצבתו, בל יצפה לישועת ה' הרוחניות בזמן המיועד, שם יבוא רוח סערה עוד יותר חזק, יזכיר אותו בקול סואן ברעש יהודי אתה ומי שמך לאיש, לך לך אל ארץ אשר לא ידעת, ככה יחליף מצב הישראלי וקיומו בעמים, כאשר עין המשכיל יראה בספר דברי הימים. וזה לשני סבות, לקיום הדת האמיתי וטהרתו, ולקיום האומה'. וכו', 'ובזה יתקיים ויחזק אומץ. כה דרך ישראל מיום היותו מתנודד. פוק חזי אמיתת דברים בספר אור זרוע סוף הלכות תפילה בתשובה מרבי אליעזר מביהם ז"ל מעמד האומה בארצות פולין רוסיה אונגרין. יעו"ש. וזה לא מאסתים, מיאוס הוא על שפלות האומה בתורה והשכלה הרוחנית המופעת מתורתינו הכתובה והמסורה, ולא געלתים, הוא על גיעול ופליטה ממקום למקום, לכלותם, הוא על גלות, שזה גיעול וכליון חרוץ להאומה, להפר בריתי אתם, הוא על שכחות התורה, רק כי אני ה' אלקיהם, ר"ל, שהגיעול והמיאוס הוא סבה שאני ה' אלקיהם אבל לא מיאוס וגיעול מוחלטת לכלותם ולהפר בריתי אתם חלילה, שעל ידי זה יתגדל שמו ויתקיימו גוי זרע אברהם, זרע אמונים, ראוי ועומד לקבל המטרה האלקית, אשר יקרא ה' לנו באחרית הימים בהיות ישראל גוי אחד בארץ, והיה ה' אחד ושמו אחד. ויש לנו בזה דברים רבים, ואכמ"ל

[6] . ראה גם רמ"א בחושן משפט סי' קסג סוף סעיף ג סתר דבריו וסתם כרשב"א שהובא לקמן, ובמחצית השקל על או"ח שם שעמד על הסתירה בדבריו, וכתב שאף שלפי הדין גובים לפי ממון, הנהג לגבות חצי על פי נפשות].  ואף שבשולחן ערוך שם (סי' נג סעיף כג) פסק כשו"ת הרשב"א (ח"ג סי' שפא) שחלק וכתב שנוטלים את השכר רק לפי היכולת הממונית, ולא לפי נפשות כמחצית השקל, מכל מקום את שכר החזנים לתפילות ראש השנה ויום הכיפורים מודה השולחן ערוך (סי' נה סעיף כא) שגובים אותו חצי לפי ממון וחצי לפי נפשות כמבואר בחדושי הגהות סי' נג אות ג על הדרכי משה שם אות ט

הגב על הנושא

לתחילת הדף