אתה נמצא כאן: דף הבית » שאלות אחרונות » דינים שונים » נאמנות חוזר בתשובה על מה שראה בזמן היותו אינו שומר תורה ומצוות

נאמנות חוזר בתשובה על מה שראה בזמן היותו אינו שומר תורה ומצוות

שאלה:

חזרתי בתשובה לפני כחמש שנים, ועתה נתבקשתי על ידי בית הדין בעירנו לבא ולהעיד על מעשי עבירה של חברי שנעשו לפני כעשר שנים, אלא שמעשים אלו נעשו על ידי שנינו יחדיו, וגם אני לבושתי, עברתי זאת. האם אעשה כמצות בית הדין [כאשר אני מתבייש לספר להם על עברותי], או שהנני פסול להעיד.

תשובה:

בשאלתך ישנם שני נקודות מעניינות, א. עצם העדות של אדם על מעשיו בהיותו אינו שומר תורה ומצוות. ב. נאמנות חוזר בתשובה, על מעשים שראה בעוד לא היה שומר תורה ומצוות.

ואשיב על אחרון ראשון, ועל ראשון אחרון, בספיקך נסתפק מוהרימ"ט (הו"ד במשנה למלך פי"ד מעדות ה"ד), וכבר העלה הש"ך (סי' לד ס"ק לג) שחוזר בתשובה, נאמן להעיד על מה שראה בעודו פסול. וכתבו האחרונים דהיינו דוקא בעבר עבירה שבין אדם למקום שאין בה חימוד ממון, אך בעבירה של חימוד ממון, אף לאחר שחזר בתשובה, והשיב את הגזילה, אין נאמן להעיד על מה שראה בהיותו פסול. ואף שרבו הפוסקים שחלקו על דבריו, מכל מקום יש לטעון קים לי כדעת הש"ך והסוברים כמותו.

ולעצם העדות, שכולל בה גם את מעשיו – שלו, שעבר עבירה יחד עם זה שמעידים עליו, נראה שאין בכך כלום, שכן לגבי מה שאמר על עצמו, אינו נאמן, שאין אדם משים עצמו רשע, ופלגינן דיבורו לקבל את מה שהעיד על חבירו.

מקורות:

עי' בש"ך (סי' לד ס"ק לג) שכתב וז"ל: נראה דכל הפסולים מחמת עבירה, כשרים כשחזרו בתשובה הראויה להם, אפילו בעדות שראו בשעה שהיו פסולים בעבירה, ולא בעינן בזה תחילתו וסופו בכשרות. ע"כ. הרי להדיא התייחס לשאלתינו בש"ך, וכתב דאין לחוש לכך.

ואף דאנן קי"ל (סימן לג סעיף יג) דקרוב שהתרחק, פסול להעיד על מה שראה בקריבותו. נראה, שכשם שמצינו בהלכה לגבי נוגע שנסתלקה נגיעתו, שרשאי הוא להעיד, כמבו' בסי' לג סעי' טו, ה"נ לענין דידן, דז"ל מרן בשו"ע שם: בפיסול ממון לא בעינן תחלתו וסופו בכשרות, שאם היה נוגע בדבר בשעת ראיית העדות מפני שהיה לו הנאה בדבר, יכול להסתלק בענין שלא יהיה לו הנאה בדבר, ויעיד. ע"כ. הרי ביאר מרן השו"ע הטעם דאף שבשעת ראית העדות אינו כשר לעדות, מ"מ רשאי להעיד, כיון שיש בידו באותה שעה להסתלק מנגיעתו.

וכ"כ לבאר ביתר ביאור בסמ"ע (שם ס"ק כג) וז"ל: הטעם, דדוקא בפסול קורבה, דאף דנתרחק ממנו מ"מ זה שיעיד לו הוא זה שנפסל להעיד לו בראשונה, משום הכי נשאר בפיסול, משא"כ בפסול התלוי בנגיעת ממון, כיון שנסתלק מאותה הנאה ונכנס אחר תחתיו לאותה הנאה, הרי הוא כאילו לא היתה לו הנאה ממנו מעולם. וגם בפסול ממון לא חל עליו שם פסול מחמת נגיעה מעיקרא, כיון שהיה יכול לסלק נפשו מיד, משא"כ בפסול קורבה.

ולפי"ז, גם במי שראה דבר ברשעותו, כיון שבאותה שעה שראה, היה בידו לשוב בתשובה ולהיות נאמן בעדותו, לכאו' נימא דמהני עדותו לאחר שחזר בתשובה על מה שראה באותה שעה. ואם כי מרן כתב בריש דבריו: 'בפיסול ממון', מ"מ נראה דלאו דוקא הוא, אלא שבנוגע בפסול ממון איירי. וכן הביא בפ"ת (חו"מ שם ס"ק מה) בשם מראות הצובאות (אה"ע סי' יז ס"ק כח), וכ"כ החתם סופר (חו"מ סי' לו), וביאר בזה החילוק בין פסול עבירה שאינה חמס וחימוד ממון, שבה די בהרהור תשובה בלבד. לבין עבירה של חימוד ממון, שלא די בה בהרהור תשובה, וכיון שלא היה בידו לשוב בתשובה באותה שעה, אינו נאמן להעיד על מעשיו באותה שעה גם אחר שחזר בתשובה. [וע"ע בתוס' (ב"מ מג.) וברמב"ן (שם) בביאור החילוק בין פסול נגיעה שנסתלקה לפסול קרוב שנתרחק].

אלא דאף שנתבאר שפיר החילוק בין קרוב שנתרחק לבין נוגע שנסתלק וכן רשע שחזר בתשובה, הנה רבו האחרונים שכתבו לחלוק ע"ד הש"ך. ואף הש"ך גופיה בסי' לה (ס"ק ז) סיים בזה"ל: וכן למדקדק היטב בפוסקים בסוף סימן ל"ג יראה דלא תלי מידי במה שבידו להכשיר. ע"כ. וע"ע בספר דברי משפט (סי' לד סעי' כט) שהביא מדברי הר"י מיגאש (ב"ב מב: ד"ה ומעידין זה לזה) והרמב"ן (שם) דמוכח מדבריהם דלא כהש"ך. וכ"כ במראות הצובאות (שם) להוכיח כן מדברי הרא"ש (פ"ב דגיטין סי' כו). וכיו"ב כתב גם המחנה אפרים (הל' עדות סי' יד), ע"ש. וע"ע בתומים (סי' לד ס"ק כח) במ"ש לדחות דברי הש"ך. ואם כי יש להשיב על תמיהותיהם, מ"מ ראינו שרבים מהפוסקים דחו לדינא את דברי הש"ך [עי' שם אריה (חו"מ סי' ו דף עה ע"ד ד"ה והנה מכל), ונודע ביהודה (מהדו"ק אה"ע סי' עב ד"ה אפילו). ובקצה"ח (סי' לה ס"ק ד), ובנתה"מ (סי' לד חי' ס"ק לא), ובברכי יוסף (סי' לד ס"ק מ ובספרו טוב עין סי' ו). ובפ"ת (חו"מ סי' לד ס"ק מה) הביא שכ"נ גם מדברי הב"ש (אה"ע סי' קמא ס"ק מח) והבית מאיר שם. ושכ"מ מדברי הט"ז (אה"ע סי' יז ס"ק ד) והב"ש (שם ס"ק יט). ועוד רבים.

אלא דאעפ"כ כתב הפ"ת (שם) דבפסול מחמת עבירה שאינו חמס וחימוד ממון, אפשר דמצי המוחזק לומר קים לי כהש"ך והמחזיקים בידו ספר דגול מרבבה ותשובת חתם סופר הנ"ל, דלא בעינן בזה תחילתו וסופו בכשרות וצ"ע. ע"כ. וכן הסיק גם הברכי יוסף (שם). ודלא כמ"ש בשו"ת שם אריה (חו"מ סי' ו).

אלא שכל זאת אמור, רק באופן שיש לנו עדים על פסלותו של זה, ועתה בחוזרו בתשובה, מבקש להאמינו בעדותו, אך כשאין לנו עדים על פסלותו, ודאי שנאמן הוא בעדותו. ועי' כיו"ב בשו"ת מחנה חיים (ח"ג יו"ד סי' סד ד"ה אך סוף דבר).

ולענין נאמנות חוזר בתשובה המעיד על מה שראה בהיותו אינו שומר תורה ומצוות, ובכלל דבריו מעיד שגם הוא היה בכלל העבירה, הנה כתב מרן בשלחן ערוך (סי' לד סעי' כה) בזה"ל: אין אדם נפסל בעבירה ע"פ עצמו, אלא על פי עדים שיעידו עליו, שאין אדם משים עצמו רשע. ע"כ. ולכאו' לפי"ז בפשטות אין אדם נאמן כלל להעיד על עצמו, וודאי שאין לפסול עפי"ז את עדותו. אולם, אין בכך כדי לפסול את כל עדותו, שכן הרשב"א (ח"א סי' אלף רלז) בתשו' כתב בעד המעיד על אשה שזינתה עמו, דיש חילוק בין אם אמר: אשתך זינתה עמי, ובין אם אמר אני זניתי עם אשתך. דבאומר: אני זנתי עם אשתך, אינו נאמן לפוסלה על בעלה, שהרי מיד שאמר אני באתי על אשת פלוני, נתבטלה עדותו לגמרי, דהא ודאי היה זה מרצונו [דאין קושי אלא מרצון], והרי נפסל בכך. אך אם אמר אשתך זינתה עמי, תופסין מה שאמר תחילה שזינתה, ואין מקבלין מה שהסיק דבריו ואמר "עמי", דפלגינן דיבוריה. עי"ש. וכדבריו פסק מרן בשו"ע (סי' לד סעי' כו). ולפי"ז ה"נ י"ל בנ"ד דיש חילוק בין אם אמר העד, פלוני חילל שבת עמי, או שאמר אני והוא חיללנו שבת.

איברא, דעי' בנתיבות המשפט (שם ס"ק יח) שכתב לחדש דלא כתב הרשב"א לחלק בין אם אמר אני זניתי עם אשתך, לאמר אשתך זינתה עמי, אלא דוקא לגבי דיני נפשות, דאז אין יכולים לפלוג דיבוריה ולומר שהיה לאנסו, אך כשמעיד רק לפוסלו לעדות או לאוסרה על בעלה, אמרי' דאף באומר זניתי עם אשתך, פלגינן דיבוריה, ואמרי' שבא עליה שוגג והיא מזידה, כגון שלא ידע שהיא אשת איש. וכן להיפך, כשאומר אשתי זינתה עם פלוני, יכולין לומר שהיא שוגגת והיתה סבורה שהוא בעלה והוא מזיד. ע"כ. הרי מבואר מדבריו דבאופן שהעדות היא בכדי לפסלו לעדות, לא אכפ"ל בצורת עדותו, ובכל גוונא פלגינן דיבוריה ונאמן בכך לפוסלו. וה"נ י"ל בנ"ד. וכן מדויק מלשון השו"ע, דזל"ש: לוה שהעיד על המלוה שהלוה לו ברבית, ויש עד אחד עמו, מצטרפין לפסלו; אף על פי שעושה עצמו רשע, פלגינן דבוריה ומאמינים אותו לגבי מלוה ולא לגבי עצמו. וכן אם העיד שפלוני רבעו, אפילו לרצונו, או שבא על אשתו, או שרבע שורו, הוא ואחר, מצטרפין לפסלו. עכ"ל.

ועוד נראה דיש חילוק רב בין עדות דאיירי בה הרשב"א והשו"ע, דלולי שני הצדדים אין כאן עבירה, שהרי לא שייך זנות מצד האשה בלא צד המזנה, וכן בריבית, לא שייך איסורו בלא שיהיה כאן מלוה ולוה, ומש"ה צריכים אנו להגיע לדין פלגינן דיבוריה, שמצד אחד יש כאן עבירה, ומאידך אין העד המעיד בכלל העבירה. אך בנדון דידן, אף אם העד אומר שחילל שבת יחד עם חבירו, הרי אין אדם משים עצמו רשע, ואינו נאמן בכך כלפי עצמו, אלא רק על מה שאמר על חבירו.

הגב על הנושא

לתחילת הדף