אתה נמצא כאן: דף הבית » שאלות אחרונות » עסקים וממונות » נזק ברכב שחנה במקום אסור

נזק ברכב שחנה במקום אסור

שאלה:
שלום, חניתי את הרכב במקום שהיה אסור לחנות ורכב חולף פגע בי והזיק לי את הרכב, הפוגע אומר שהוא לא צריך לשלם כיון אני אשם שחניתי במקום אסור, אבל אני טוען שמה זה קשור אליו הוא היה צריך להיזהר ולא לפגוע. סיכמנו שנשאל רב ומה שהוא יחליט נעשה.
תשובה:

ראשית יש להבהיר, כי שאלה זו אינה פשוטה, וכל פרט משנה את דינה.

אין בחניה במקום אסור בכדי לפטור את הפוגע מתשלום, אלא שהעיקר תלוי אם הדבר משונה מדרכו של עולם, וכגון שע"י חנייתו במקום אסור, גורם לכך שלא יוכלו לחלוף שם רכבים, ואז אם הזיקוהו הרי אלו פטורים. אך אם אין בחניה בכדי להפריע את מעבר העוברים ושבים, אלא שע"פ חוק וטעמם עמם אין זה מקום הראוי לחניה, והפוגע לא עיין מספיק בדרכו, ומשום כך פגע בחונה, נראה שהרי זה חייב על נזקו.

מקורות.

שאלה זו מבוארת לכאורה בדברי הגמרא (ב"ק מח.) דאמר רבא ואיתימא רב פפא, שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות, הזיקו זה את זה – חייבין, הוזקו זה בזה – פטורין; טעמא דשניהם ברשות או שניהם שלא ברשות, אבל אחד ברשות ואחד שלא ברשות, דברשות – פטור, שלא ברשות – חייב. ע"כ.

ופירש רש"י שם, וז"ל: והזיק – קרי בין מתכוין בין שאין מתכוין ומיהו בידים הזיקו. הוזק – שזה היה עומד במקומו ובא בעל הבית ונתקל בו. ע"כ. ומבואר מדבריו, דכל שאחד ברשות וחבירו אינו ברשות, אם הזיק זה שברשות, אפי' הזיק בידיים ובכוונה, פטור. ואילו אם הזיק זה שאינו ברשות, חייב, אפי' אם לא הזיק בידיים.

אולם הרמב"ם כתב (פ"ז מנזקי ממון ה"ז) וז"ל: הזיק בעל הבית את השור, אם הזיקו שלא לדעת, פטור. שהרי אומר לו: למה נכנסת שלא ברשות, שלא ידעתי עד ששגגתי בך, ואם הזיקו לדעת, חייב נזק שלם, מפני שיש לו רשות להוציאו מרשותו, אבל להזיקו אין לו רשות. ע"כ. הרי מבואר דאין בעה"ב פטור אא"כ הזיק בשוגג. וכ"כ עוד (פ"ו מחובל ומזיק ה"ג) וז"ל: המזיק ממון חבירו, חייב לשלם נזק שלם, בין שהיה שוגג בין שהיה אנוס, הרי הוא כמזיד. במה דברים אמורים ברשות הניזק אבל ברשות המזיק, אינו חייב לשלם אלא אם הזיק בזדון, אבל בשגגה או באונס פטור. ע"כ. ומלשון הרמב"ם משמע לכאו' דלא כפירש"י, שכן לדבריו אין החילוק בין הסוגיא דדף לב לסוגיא דדף מח, בהוזקו או בהזיקו, אלא אם היה זה בכוונה או לא, דאם היה זה שלא בכוונה, פטורים. וכן כתבו בדעת הרמב"ם המ"מ (שם) והלח"מ (פ"א הט"ז, ופ"ו שם). וע"ע בסמ"ע (סי' שפג ס"ק ג). [אולם, עי' ביש"ש (ב"ק פ"ה סי' ט) שכתב לבאר דהרמב"ם מחלק בין אדם לממון, והיינו בין אם הזיקו זא"ז בגופם, לבין אם הזיקו בממונם, דבנ"א שהזיקו זא"ז, חייבים, אבל אם הזיקו זה את ממון זה, שלא במתכוין, פטור. והביאו בט"ז (סי' שעח). וע"ע בביאור הגר"א (חו"מ סי' שעח ס"ק יז).]

מרן בשו"ע (חו"מ סי' שעח ס"ד) כתב בזה"ל: כל אלו הדברים ברשות הניזק, אבל ברשות המזיק פטור, עד שיתכוין להזיק כמו שיתבאר. עכ"ל. הרי לכאורה ס"ל כדברי הרמב"ם, שבכדי לחייב יש צורך שיתכוין להזיק. אך כל שלא נתכוין להזיק, אינו חייב לשלם. וכ"כ עוד שם (סעי' ו): כל מקום שמזיק חייב לשלם, בין בר"ה בין ברשות הניזק, ואפילו ברשות המזיק, אם הכניס בו הניזק ממונו שלא ברשות והזיקו, לא שנא בגופו ל"ש בממונו, חייב לשלם; דנהי שיש לו רשות להוציאו, אין לו רשות להזיקו. ודוקא במזיקו במזיד, אבל אם הזיקו בשוגג, פטור בעה"ב. ע"כ.

אולם, עי' בסמ"ע (ס"ק ו) שכתב לבאר דברי השו"ע דקאי בשיטת רש"י. ובגר"א (שם ס"ק יח) כתב דהשו"ע לא הכריע אם הלכה כרש"י או כהרמב"ם, ולכן בסעי' ד כתב שבעה"ב שהזיק ברשותו, פטור, ולא הזכיר את הדין של מזיק ברה"ר. ובסעי' ו כתב לחלק בין שוגג למזיד כדעת הרמב"ם, ושוב בסו"ד הביא את דעת הרמ"ה דאזלא כרש"י דא"צ כוונה כדי ל חייב. ושוב (ס"ק כא) כתב הגר"א דדעת השו"ע כרש"י, וכתב לגרוס בלשון השו"ע כדי ליישבו.

ובערוך השלחן (שם סעיף טז) כתב ליישב, דהשו"ע הכריע מסברת עצמו, ואינו מסכים להרמב"ם רק לענין רשות המזיק, דאז אינו חייב רק במתכוין להזיק, אבל כששניהם ברשות לא בעי כוונה להזיק ואינו פטור רק אם לא ידעו זה בזה, אבל בידעו חייב אף באין כוונתו להזיק, וברשות הניזק חייב אף בלא ידע, וזה שכתב בין ברה"ר בין ברשות הניזק לאו לדמותם לגמרי, אלא דאין דומים לרשות המזיק ובהם חייב אף בלא כוונת נזק, ומיהו לא דמי, דברשות הניזק חייב אף בשוגג גמור, משא"כ ברשות שניהם או שלא ברשות שניהם דבהם בשוגג גמור פטור. והיש מי שאומר שבסעיף ו' הוא דעת רמ"ה שבטור וס"ל כשיטת רש"י דאפילו ברשות המזיק אם ראוהו שנכנס והזיקו להנכנס חייב אף בלא מתכוין להזיק. ולא עוד, אלא אפילו אם הוזק בו בעה"ב והנכנס היה שוגג, פטור. ולפ"ז מה שאמרו חז"ל אדם מועד לעולם, אין זה רק כשנכנס לרשות אחר והבעלים לא ידעו בו שנכנס או הביא כליו לשם, דבזה כשהבעה"ב הוזק בו חייב אף כשזה היה שוגג גמור או אנוס, וכשהוזק בבעה"ב פטור כיון שלא ידע שנכנס, אבל כשידע הבעה"ב שנכנס והוזק בו, פטור. וכ"כ רבינו הב"י בסי' תכ"א סעיף ז'. עכ"ל.

ומכל אלו לכאורה היה נראה דבאופן שהניזק היה שלא ברשות והמזיק היה ברשות, תליא אם ההיזק נעשה בכוונה תחילה.

איברא דיש לומר שבנ"ד הנפגע אינו נחשב כ"שלא ברשות", דאף שע"פ חוק אסור לחנות שם, מ"מ אין רשות לרכב חולף לפגוע במי שחונה שם. ואי"ז נחשב "שלא ברשות". ולכאו' יש לתלות זאת במ"ש הראשונים בגדר "אינו ברשות", דעי' ברש"י בסוגיא שם שביאר דשניהם שלא ברשות היינו כגון שנים שרצו ברשות הרבים, דאסור להם לרוץ שם. הרי דאף שרשאים הם לעמוד ברשות הרבים, מ"מ מאחר ועשו מעשה משונה שאין דרך לעשותו ברה"ר, חשיבי "שלא ברשות". ובחזו"א (ב"ק סי' ד ס"ק ב) כתב לבאר בזה"ל: אלא ר"ל, שהמזיק לא עשה דבר שלא כהוגן, אלא עומד והולך כמנהגו של עולם, וגם הוא ברשות, יש לו רשות להלך או דגם לניזק אין רשות להלוך, אבל אם עשה דבר שיכול להביא היזק, כמו שעמד בקורה ברה"ר ולא הזהיר הבאים אחריו, חשוב שלא ברשות במעשה זו, והנזיק חשיב ברשות וכו'. ע"כ. הרי שביאר החזו"א שדוקא אם ע"י עמידתו באותו מקום יכול לגרום נזק, הוא דחשיב שלא ברשות.

וכן פסק מרן בשו"ע (שם סעי' ח) וז"ל: היה אחד רץ ואחד מהלך, והוזק המהלך ברץ, חייב, מפני שרץ שלא ברשות. ע"כ. הרי מבואר דס"ל למרן השו"ע דרץ חשיב אינו ברשות. והיינו דאף שיש לו רשות להלך ברה"ר, מ"מ כיון שעשה מעשה שנגד הדרך שבאותו מקום, חשיב אינו ברשות.

ולפי"ז אין בחניה במקום אסור בכדי להגדירו כ"שלא ברשות", אלא העיקר תליא אם הדבר משונה מדרכו של עולם, וכגון שע"י חנייתו במקום אסור, גורם לכך שלא יוכלו לחלוף שם רכבים, זה בכלל "שלא ברשות", והם "ברשות", ואז אם הזיקוהו הרי אלו פטורים.

אדם מועד לעולם

ואמנם במתני' (ב"ק כו.) תנן, אדם מועד לעולם, בין שוגג בין מזיד, בין ער בין ישן וכו', שיבר את הכלים – משלם נזק שלם. ע"כ. אלא דבמתני' שאח"כ (ב"ק כז.) תנן, המניח את הכד ברה"ר, ובא אחר ונתקל בה ושברה – פטור. ובגמרא (שם כז:) מקשי', אמאי פטור, הא איבעי ליה לעיוני ומיזל, דהיינו שהיה לו לעיין בדרכים בהליכתו שלא יזיק, ותירצה הגמ' דאיירי שמילא את כל הרה"ר בחביות. ושמואל אמר דאיירי שהיתה אפילה ולכן לא ראה. ור' יוחנן אמר בקרן זוית, עי"ש. ור' אבא אמר לרב אשי, דהכי אמרי במערבא משמיה דר' אילעאי: לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים. וע"כ אין לחייב את השובר כיון שהיה לו לעיין, מאחר ואין דרכן של בנ"א להתבונן בדרכים. וכ"פ הרמב"ם (פי"ג מנזקי ממון ה"ה) ומרן בשו"ע (סי' תיב ס"א).

ובאמת שהדברים תמוהים, דהא אי' כמה תירוצי בגמ', ומדוע נקטי' להלכה דוקא כתי' זה, דהא י"ל דבאמת כל השובר יהיה חייב כיון שיש לו לעיין, ודוקא כאשר כל רה"ר מלאה בחביות, הוא דיש לחייבו. וכן כיו"ב בשאר התירוצים. ומצאתי בשו"ת משכנות יעקב (מקרלין, חו"מ סי' סז) שכתב לבאר, דהנה בהמשך הגמ' מספרת דהוה עובדא בנהרדעא וחייב שמואל, ובפומבדיתא וחייב רבא. ונראה דשמואל שחייב היינו לטעמיה דס"ל (בב"ק צט:) כר"מ דנתקל פושע הוא (כמבו' בב"ק כט.), ולכן חייב שם טבח אומן שקלקל מטעם דאבעי ליה למרמיה אנפשיה. אך לדידן דקי"ל כרבנן דנתקל אנוס הוא (עי' רמב"ם פי"ז ה"ז, ושו"ע סי' תיב ס"ד), א"כ צ"ל פטור. והרי לכל הני תירוצים, בעלמא יש לחייבו, כיון דאבעי ליה לעיוני, ודוקא במקרים מסויימים הוא דיש לפטרו, ותי' כן אף לר"מ דנתקל פושע הוא. אך אנן לא ס"ל הכי, כיון דאנן ס"ל דנתקל אנוס הוא, ולכן יש לפטרו כר' אילעאי, כיון דסברא היא שאין דרך בנ"א להתבונן בדרכים.

אלא דאמרי' התם דאמר ר' פפא דבקרנא דעצרא, כיון דברשות עבדי, אבעי ליה לעיוני ולמיזל. וגם זה פסק מרן בשו"ע (שם ס"ב) דבאופן שיש לו רשות להניח שם כליו, היה להולך לעיין בדרכו, וכל שלא עיין והזיק את הכלי, הרי"ז חייב. והיינו משום דדוקא באופן שהניח בעל הכלי את הכד ברשות הרבים, שכל המקום עשוי להילוך בנ"א, אין דרך בנ"א לעצור תוך כדי הליכה להתבונן אם יש מי שעומד בדרכם, אולם במקום שיש לבנ"א רשות להניח את חביותיהם ברה"ר, וכקרנא דעצרי דהיינו מקום פנוי שלפני בית הבד, הכל נעצרים בהליכתן להתבונן כיצד לעבור באותו זוית מבלי להתקל בחביות העומדות שם, ולכן אם הזיק, חייב לשלם. [עי' סמ"ע שם ס"ק ב שבי' כן.]

מעתה י"ל, דאף בנ"ד, אם וכאשר ע"י חנייתו ברה"ר מונע מאחרים לעבור בביטחה, דינו כדין רה"ר שאין לאדם להניח שם כדו, וכל שבא אחר ושברו, הרי"ז פטור, דהא נתקל אנוס הוא. אך אם אינו מונע מאחרים לעבור בביטחה, אלא שהפוגע לא עיין מספיק בדרכו, הרי אין דינו כממלא את כל רה"ר בחביות, וחייב הפוגע.

ויש להאריך בזה עוד הרבה, אך אכ"מ.

הגב על הנושא

לתחילת הדף