انت هنا : الرئيسية » שיעורי מורינו הרב אשר וייס » סיפור וזכירת יציאת מצריים

סיפור וזכירת יציאת מצריים

“אמר רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא שנא’ למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות וחכ”א ימי חייך העוה”ז כל להביא לימות המשיח” (משנה ברכות י”ב ע”ב).

“מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים כמו שנאמר זכור את יום השבת. (רמב”ם פ”ז מחמץ ומצה ה”א).

הנה שני פסוקים הם שבהם נצטווינו בזכירת יציאת מצרים “זכור את היום הזה” ו”למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים”. ומתוך דברי המשנה והרמב”ם מבואר דמקרא דזכור למדנו מצות סיפור יצי”מ בליל הסדר, בעוד מצות זכירת יצי”מ בכל יום וליל ילפינן מקרא דלמען תזכור.

אמנם רש”י בפרשת בא (שמות י”ג ג’) כתב “לימד שמזכירין יציאת מצרים בכל יום”. הרי לן שיטתו דקרא דזכור מתפרש למצות זכירת יצי”מ בכל השנה כולה, ולכאורה תמוה דהרי כבר למדנו מצוה זו מקרא ד”למען תזכור” כמבואר שם בדף י”ב ע”א. ואפשר דס”ל דעיקר מצוה זו דזכירת יצי”מ בכל ימות השנה מקורה מקרא ד”זכור את היום” דרק פסוק זה נאמר בלשון ציווי מפורש, אבל קרא דלמען תזכור אינו אלא טעם דמצוות מצה ופסח ולא ציווי וכמ”ש רש”י שם (דברים ט”ז ג’) “למען תזכור, ע”י אכילת הפסח והמצה את יום צאתך”, אלא דמ”מ למדו מדיוקא דקרא דמצוה להזכיר יצי”מ גם בלילות דאין זה אלא גילוי מילתא בעלמא.

והנה רוב מוני המצוות ובכללם הרמב”ם, הרמב”ן, הסמ”ג והחינוך לא מנו מצות זכירת יצי”מ בכל יום במנין התרי”ג ולא מצינו מי שמונה מצוה זו אלא הסמ”ק במצוה ק”י, וכבר דנו האחרונים בטעם השמטה זו. ונראה בזה ד’ דרכים.

א:     הפרי חדש בסימן נ”ח כתב בשיטת הרמב”ם דאין זה אלא מצוה דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. אך מפשטות לשון הרמב”ם בריש פ”א מהלכות קר”ש משמע דדרשה גמורה היא ומה”ת צריך להזכיר יצי”מ כל בוקר וערב, וכך מבואר מפשטות דברי הגמ’ בברכות כ”א ע”א דספק אמר אמת ויציב חוזר ואומר כיון דהוי ספיקא דאורייתא עי”ש.

ב:     הצל”ח בברכות דף י”ב כתב דכיון דפסוק זה שממנו ילפינן מצות הזכירה שבכל יום לא נאמר בלשון ציווי אלא כטעם אכילת המצה והפסח “למען תזכור” אין זו מצוה גמורה להימנות במנין התרי”ג (ועיין מה שהארכתי בגדר רצון התורה במנח”א דברים סימן נ”ב).

ג:      בשם הגר”ח מבריסק אמרו וכך כתב בשו”ת בית יצחק או”ח סימן י”ב אות ב’ דאף שמצוה זו דאורייתא אין היא מצוה בפני עצמה אלא חלק וענף למצוה קריאת שמע, ומשו”כ נקבעה מצוה זו ע”י אנשי כנה”ג בפרשה ג’ של קריאת שמע, ודו”ק במש”כ הרמב”ם בפ”א מקר”ש ה”ג דגם פרשת הציצית בכלל קר”ש היא.

ד: ולול”ד היה אפשר לדון עוד דאפשר דמצוה זו ענף וחלק הוא ממצות סיפור יציאת מצרים שבליל א’ דפסח. ומצות הזכירה והסיפור עיקרה בליל א’ דפסח, אך כלול בה גם מצות הזכירה שבכל יום, ודו”ק בזה.

והנה נחלקו האחרונים בזמן הזכרת יצי”מ בשחרית אם זמנה עד סוף ג’ שעות וכזמן קר”ש של שחרית או שמא דינה כדין כל מצוות היום שהם כל היום כמבואר במשנה במגילה כ’ ע”ב. דעת השאגת אריה בסימן י’ דזכירת יצי”מ זמנה כל היום, ובאור שמח פ”א (הלכה ג’) מקר”ש כתב לדייק מדברי הרמב”ם הנ”ל דדין זכי”מ כדין קר”ש לענין הזמן עי”ש.

ונראה דגם שאלה זו תלויה בדרכים הנ”ל, דאם הוי מחלקי מצות קר”ש פשוט שזמנה כזמן קר”ש של שחרית אך אם מצוה בפני עצמה היא מסתבר דהוי כשאר מצוות היום שזמנן כל היום, וז”פ.

ב

והנה בברכות י”ג ע”ב איתא “ת”ר שמע ישראל ה’ אלקינו ה’ אחד זו ק”ש של ר’ יהודה הנשיא א”ל רב לר’ חייא לא חזינא ליה לרבי דמקבל עליה מלכות שמים אמר ליה בר פחתי בשעה שמעביר ידיו על פניו מקבל עליו עול מלכות שמים. חוזר וגומרה או אינו חוזר וגומרה בר קפרא אומר אינו חוזר וגומרה רבי שמעון ברבי אומר חוזר וגומרה, א”ל בר קפרא לר”ש ברבי בשלמא לדידי דאמינא אינו חוזר וגומרה היינו דמהדר רבי אשמעתא דאית בה יציאת מצרים”.

וכבר הוכיח המגן אברהם בסימן ס”ז סק”א ובסימן ק”ו ס”ק ה’ דאפשר לקיים מצות זכירת יצי”מ ע”י לימוד הלכה שיש בה הזכרת יצי”מ וכתב דכל שכן שיוצא בשירת הים. והגרעק”א שם וכן החת”ס בהגהותיו שם ובשו”ת או”ח סימן ט”ו חלקו על המג”א ונקטו דצריך להזכיר דוקא יציאת מצרים ואינו יוצא יד”ח בקריעת ים סוף דבשירת הים אין זכר ליציאת מצרים אלא לקריעת ים סוף ולשירה שאמרו עליה. ובשו”ע הרב סי’ ס”ז ס”א הביא את דברי המג”א כי”א ותמה עליו כתמיהת החת”ס. אמנם בסימן מ”ו סעיף ט’ כתב דאם רואה שהציבור יאחר יכוין לצאת יד”ח קר”ש בקר”ש שלפני פסד”ז ויכון לצאת יד”ח זכירת יצי”מ בפסוק “אנכי ה’ אלוקיך המעלך מארץ מצרים”. ודעתו מבוארת כי פסוק זה עדיף משירת הים כיון שמזכירים בו את עצם ההעלאה מארץ מצרים.

ונראה בדעת המג”א דאין צריך להזכיר דוקא את עצם היציאה מארץ מצרים אלא יוצאים יד”ח בזכירת גאולת מצרים על שלביה השונים ובפרט בקריעת ים סוף שהיתה תמצית גאולתן ועיקרה. פוק חזה מש”כ רבינו בחיי (שמות ו’ ו’) “וגאלתי אתכם זה רמז לקריעת ים סוף שאז נחשבו גאולים שאין הגאולה שלימה אצל העבד עד שיתברר במיתת האדון”. ובעבודת הגרשוני בשה”ש א’ י”א כתב בשם הגר”א “האמת שהגאולה השלימה לא היתה רק על ים סוף” ועי”ש מה שביאר בזה. ויסוד הדברים כבר מבואר באבן עזרא ובספורנו פרשת בשלח (שמות י”ד ל’) “ויושע ה’ ביום ההוא את ישראל. במיתת המסתוללים בם לשעבדם נשארו הם בני חורין כי עד עת מותם היו ישראל כעבדים בורחים”. ולפי”ז מבואר דגם קריעת ים סוף הוי חלק מגאולת מצרים ויציאתה.

אך באמת נראה יותר בשיטת המג”א דלאו דוקא קרי”ס שהיתה עיקר הגאולה אלא כל דבר הקשור ליצי”מ כגון עשרת המכות וכדו’ יש בו כדי להוציא את האדם יד”ח.

ומסתבר לדעת המג”א דגם ההלכה שאמר רבינו הקדוש בכל יום כדי לצאת יד”ח זכירת יצי”מ לא עסקה בענין יציאת מצרים ממש אלא בענין כלשהו הקשור קשר עקיף עם יצי”מ, ולדעת הגרעק”א והחת”ס צ”ל דבאמת אינו יוצא יד”ח אלא בשמעתתא שמזכירין בו יציאת מצרים ממש.

ואפשר דהמג”א לשיטתו הלך גם ב”זכור את אשר עשה לך עמלק” דכתב בסימן תרפ”ה דיוצאין יד”ח אף בקריאה ד”ויבא עמלק” שקורין בפורים בבוקר, ובמשנה ברורה שם ס”ק ט”ז חלק עליו ונקט שאינו יוצא אלא בפסוקים שבפרשת תצא שכתוב בה מצות “תמחה את זכר עמלק מתחת השמים”. ובדעת המג”א נראה דכלל הוא בכל הזכירות שאין צריך להזכיר דוקא פרט מוגדר ומסויים אלא עיקר הענין הכללי. כך בזכירת יצי”מ וכך בזכירת מעשה עמלק, ודו”ק בכ”ז.

ג

והנה בשני מקומות נוספים מצינו שיוצא ע”י לימוד הלכה.

בסיפור יציאת מצרים ידוע מה דאיתא בתוספתא פסחים פ”י הי”ב “חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח כל הלילה… מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו מסובין בבית ביתוס בן זונין בלוד והיו עסוקים בהלכות הפסח כל הלילה”. הרי שגם בהלכות הפסח מקיים מצות סיפור יציאת מצרים, וכך נראה מפשטות דברי תשובתנו לשאלת החכם “אף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן”. וכבר מטו משמיה דהגרי”ז מבריסק שאכן מקיימין מצות סיפור יצי”מ בהלכות הפסח.

אך כבר ביארתי לעיל סימן ד’ אות ג’ דזה פשוט שלא יוצאים יד”ח סיפור יצי”מ ע”י הלכות הפסח שהרי כתב הרמב”ם דמצוה לספר בנסים ונפלאות (פ”ז הלכות חו”מ ה”א) אלא דבכלל “כל המרבה לספר” נכללו גם הלכות הפסח דכל דבר שיש בו להעצים ולהעשיר הבנת יצי”מ והרגשת הלב ד”כאילו הוא יצא ממצרים” יש בו מצוה וענין.

וכך נראה גם בביאור דבריהם המחודשים מאד של הראב”ד והר”ש משאנץ בתו”כ ריש פרשת בחקותי דבלימוד הלכות מגילה מקיים מצות זכירת מעשה עמלק, ובאמת פשוט כשמש בצהריים שאין אדם יוצא יד”ח בלימוד הלכות מגילה ואף לא במקרא מגילה דהלא אף במעשה עמלק שבפרשת בשלח שקורין ביום הפורים נחלקו המג”א והמשנ”ב בסימן תרפ”ה אם יוצא ופשוט הדבר שאינו יוצא במה שאין בו זכר לשמו של עמלק כלל, וע”כ צ”ל דכונתם דגם בזכירת מעשה עמלק אמרינן כל המרבה הרי זה משובח, ובכלל כל המרבה אף לימוד הלכות מגילה.

ותרי חידושא אית ביה. א: מסברא הו”א דרק בסיפור יצי”מ יש מצוה להרבות דזה טבע הסיפור להרבות בו בפרטים, ועוד כדי להשיג את הרגשת “כאילו הוא יצא ממצרים” יש צורך בריבוי פרטים, אבל בזכירות לא מצאנו גדר זה. ב: אף לאחר ההנחה דגם בזכירת מעשה עמלק יש גדר כל המרבה הרי זה משובח, חידוש הוא לומר דהלכות מגילה בכללא איתמר, דהלא אף במגילה גופה אין מזכירין שמו של עמלק, ודו”ק.

ומ”מ נראה דממה דיוצא יד”ח בלימוד הלכה שיש בה יצי”מ מוכח דאין מצוה זו חלק ממצות קר”ש, דהלא מצות קר”ש קיומה בקריאת פרשה שבתורה ולא מסתבר שלימוד הלכה הוי חלק ממצוה שכל אופן קיומה בקריאת התורה.

اكتب تعليق

الصعود لأعلى