אתה נמצא כאן: דף הבית » שאלות אחרונות » הבית היהודי » פדיון הבן על ידי הבכור עצמו

פדיון הבן על ידי הבכור עצמו

שאלה:
האם אדם שהוא בכור לאביו ולאמו ואביו לא פדה אותו כשהיה קטן יכול לפדות את עצמו או שהחובה מוטלת על אביו בדוקא וגם שהוא גדול אביו מצווה לפדותו. [יש לציין שלא תמיד האבא מעונין לפדות וכגון במקרה שהאב אינו שומר תורה ומצוות]
תשובה:

הבכור כשגדל יכול לפדות עצמו, גם אם אביו לא מעונין להשתתף בה.

יש לערוך התאמות מסוימות לנוסח הנהוג, באופן שהבכור אומר: "אני בכור פטר רחם והנני שלך", וכך בכך המשך הנוסח יש להשתמש בגוף ראשון (אני) במקום גוף שלישי (בני), ועל הכהן להשיב בהתאם ("אתה רוצה להיות בכור קדוש, או לתת לי חמשה סלעים שאתה חייב לי בפדיונך").

בעניין הברכה, לפי מנהג עדות המזרח יש לברך "אשר קדשנו במצותיו וצונו לפדות הבכור", ואילו לפי מנהג אשכנז יש לברך "על פדיון הבכור" (שו"ע יו"ד סימן שה, סעיף י).

לאחר ברכת הפדיון, יש לברך ברכת שהחיינו כדין.

מקורות:

אין ספק שתינוק שגדל ולא נפדה חייב בפדיון הבן. כמו כן אין ספק שאם מת האב, או באופן שאין האב יכול מטעם כלשהו לפדות את בנו, על הבן לפדות את עצמו. לכן, בנידון של השאלה, שככל הנראה אין האב מוכן לפדות את בנו, ובוודאי שאינו מעוניין בכך, יש לבן לפדות את עצמו.

שאלה יותר מורכבת עולה במקום שהאב רוצה לפדות את בנו הגדול, שאז נשאלת השאלה אם יש לאב זכות לעשות כן, או שמא כיון שהגדיל על הבן לפדות את עצמו.

בגמרא (קידושין כט, ב) מבואר שבמקום שאין לאדם אלא חמשה סלעים, ועליו לבחור בין פדיון עצמו לבין פדיון בנו, עליו לפדות את עצמו תחילה: "כל היכא דליכא אלא חמש סלעים – הוא קודם לבנו. מאי טעמא? מצוה דגופיה עדיפא". מדברי הגמרא משמע שגדול הפודה את עצמו מקיים את מצוות עצמו, באופן שאין עדיפות שהאב יפדה את בנו הגדול.

אולם, בספר 'תורה תמימה' (במדבר יח, טו) הביא חקר בחקירה זו, וכתב ש"יש להביא ראיה נאמנה לזה מהא דאיתא (בקידושין כט, א), 'ת"ר הוא לפדות ובנו לפדות ר' יהודה אומר בנו קודם, שזה מצותו על אביו, וזה מצות בנו עליו', הרי שגם בגדול מצוה על אביו".

אולם, כבר נשאל הרשב"א נשאל על מי צריך לפדות בן שהגדיל ולא נפדה בהיותו תינוק, ועל כך הוא משיב (ח"א, סימן שכא):

"נראין לי הדברים פשוטין, שלא פקע זכות האב לעולם, ואם בא לפדות פודה, ואם הגדיל הבן. שמצות הבן על האב, ומשבא הבן לכלל שלשים יום, חל חיוב פדיונו על האב. אלא שאם לא רצה האב לפדות, ויש לו נכסים לבן, או שמת האב, הבן חייב לפדות את עצמו. והגע עצמך! אימת פקע זכות האב, ואימת פקע שעבוד הפדיון מנכסיו, וחל על הבן. וכי נתנה התורה זמן לחיובו של אב. ותדע לך, שאפילו הגדיל, ואפילו יש לו נכסים, שעבוד מנכסי האב לא פקע, שהרי שנינו: מי שלא בכרה אשתו, וילדה שני זכרים. מת האב, והבנים קיימין, רבי מאיר אומר: אם נתנו עד שלא חלקו, אם כן נתנו, ואם לאו, פטורין. רבי יהודא אומר: נתחייבו הנכסים. ופירשו בגמ': דאי איכא נכסים טובא לכ"ע, אפילו חלקו, חייבין, דאשתעבדו להו נכסי דאב, אלמא: אע"ג דהגדיל, ואית להו נכסי טובא, לא פקע שעבוד האב. דאלו פקע וחייל אבן, כל חד וחד לידחייה. ומיהו, אם רצה הבן לפדות את עצמו, בין יש נכסים לאב, בין שאין לו, פדוי. מדכת': תפדה. וכל הקודם בפדיונו, זכה".

מנגד, בשו"ת הריב"ש (סימן קלא) כתב שעיקר מצוות פדיון הבן רובץ על הבן ולא על האב, ובכך ביאר את בהבדל בין נוסח הברכה בפודה את עצמו לבין הפודה את בנו, ועי' ב'בית יוסף' (יו"ד סימן שה) שהביא את דבריו. גם בשו"ת חת"ס (יו"ד סימן רצג) מבואר שעיקר המצווה על הבן, ועי' עוד בשאלה זו בשו"ת יביע אומר (חלק ז, יו"ד סימן כח) ובדעות שהביא שם.

אך כאמור, שאלה זו אינה רלוונטית לנידון שלפנינו, שכן בנידון דנן האב כלל אינו רוצה לפדות את בנו, ולכן במקרה הנוכחי אין ספק שיש לבן לפדות את עצמו כאמור.

הגב על הנושא

לתחילת הדף