אתה נמצא כאן: דף הבית » שיעורי מורינו הרב אשר וייס » פסקים ותשובות בענין המצטער בסוכה

פסקים ותשובות בענין המצטער בסוכה

א

הנוחר בשנתו ומפריע לאחרים לישון

הנה נשאלתי בבני משפחה גדולה שכולם רוצים לישון בסוכה, אך אחד מבני המשפחה נוחר ומפריע לכל בני המשפחה לישון. האם עליו לצאת מן הסוכה ולישון בבית כדי לאפשר לכל שאר בני המשפחה לישון בסוכה, שהרי רבים הם והוא היחיד, או שמא כל מי שהנחירות מפריעות לו לישון מצטער הוא והמצטער פטור מן הסוכה אבל הנוחר אינו מצטער ואין לו היתר כלשהו לצאת מן הסוכה.

ולכאורה פשוט כצד השני שהרי לא אמרו המצער פטור מן הסוכה אלא המצטער הוא שפטור, וכך ענה מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א לשואל שאלה זו.

ולענ"ד נראה ברור שהנוחר הוא זה שעליו לצאת את הסוכה ושאר בני המשפחה יישנו בסוכה כמצוותן, ואבאר בזה תרי ותלת טעמי:

א. לכאורה פשוט דטובים השנים מן האחד, ורבים העושים מצוה עדיפי מיחיד העושה מצוה, ומסתבר אפוא שהיחיד נדחה מפני הרבים. וכשם שעשה החמור דוחה עשה הקל כמבואר בפסחים נ"ט ע"א דמצ"ע דקרבן פסח דוחה עשה דהשלמה ומביא כפרתו לאחר הקרבת קרבן תמיד, כך גם לגבי יחיד ורבים. ואף דאם יכנס הוא לישון בסוכה יהיו הם מצטערים ויפטרו מן הסוכה, כל עוד כולם חוץ לסוכה אין השאלה הניצבת לפנינו בדיני מצטער, דכולם חייבים במצות סוכה, אלא השאלה מי זכאי לישון בסוכה ומי נדחה מפני מי, ומשו"כ נראה פשוט דהיחיד נדחה מפני הרבים.

ואם ישאל השואל, מ"מ איזה פטור יש למי שנוחר ללכת לישון חוץ לסוכה, התשובה פשוטה, דמאחר דכך שורת הדין דהרבים דוחים את היחיד, זה גופא פטור וכעין מה ששנינו בפסחים פ' ע"א דמשלחין אחד חוץ למחנה כדי שכולם יקריבו את הפסח במועדו. ואף שיש לחלק בין הדבקים דשם אינו מבטל מצות הפסח לגמרי אלא נדחה לפסח שני, מ"מ חזינן דהיחיד נדחה ומבטל מצות פסח הראשון כדי לזכות את הרבים, וה"ה בני"ד.

והתוס' שם (דף נ"ט) כתבו דאף דלא הוי בעידנא דהלא מבטל מצות עשה דהשלמה בהקרבת כפרתו, ורק אח"כ מקריב את הפסח, כשעשה חמור דוחה עשה קל לא צריך בעידנא. וסברתם ברורה דרק בעדל"ת דהוי גזה"כ דהלא ל"ת חמור מעשה כמבואר ביבמות דף ז' דילפינן מכלאים בציצית ואין לנו אלא דומיא דכלאים בציצית דהוי בעידנא, אבל בחמור הדוחה את הקל דהוי סברא פשוטה לא בעינן בעידנא, וכך נראה גם בני"ד דמסברא היחיד נדחה מפני הרבים, וממילא אנוס הוא במצות התורה ופטור מן הסוכה.

ועוד זאת למדנו מסוגיה זו דאף עשה של פלוני דוחה עשה של אלמוני כשהוא חמור ממנו. שהרי עשה דהשלמה על הכהנים רובצת והיא נדחית מפני עשה דפסח הרובצת על האדם, אף שלגבי עדל"ת כתבו התוס' (גיטין מ"א     חגיגה ב' ע"ב וב"ב י"ג ע"א) דאין עשה של זה דוחה ל"ת של זה. וטעם הדבר כנ"ל, דכיון דמסברא החמור דוחה את הקל, שורת הדין נותנת דגם עשה של זה החמור ידחה את הקל שעל חבירו.

ב. ונראה עוד לפי מש"כ התוס' (שבת ד' ע"א, עירובין ל"ב ע"ב) ליישב סתירה בין מה שאמרו בשבת שם "וכי אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך" ומשו"כ לא התירו לרדות פת מן התנור דהוי איסור דרבנן כדי להציל את מי שהדביקו מאיסור תורה, למה שאמרו "ניח"ל לחבר ליעבד איסורא קלילא ולא ליעבד ע"ה איסורא רבא" ועל סמך סברא זו התירו לחבר להפריש שלא מן המוקף כדי להציל ע"ה שקנה ממנו פירות מאיסור טבל. ותירצו התוס' בשתי דרכים: א. כאשר החוטא לא פשע יש לעבור על איסור קל להצילו מאיסור חמור, אבל אם פשע במזיד אין אומרים לאדם חטא כדי להצילו. ב. כאשר פלוני חוטא על ידו עליו לעבור באיסור קל כדי להצילו מאיסור חמור, אבל לא כאשר אין החטא בסיבתו. והריטב"א כתב שם (במסכת שבת) בדרך שלישית דאף שאין בידנו לחייב את האדם לחטוא כדי להציל חבירו, מ"מ יש בזה מדת חסידות, ולשונות חז"ל מתיישבים לדבריו כמין חומר, דמחד גיסא אמרו "אין אומרין לאדם חטא וכו'" ומאידך אמרו "ניח"ל לחבר ליעביד איסורא קלילא וכו'".

ומשלשת הדרכים יש לדון לני"ד דהלא שאר בני הבית לא פשעו לבטל מצות סוכה ועל ידי הנוחר יבטלו מצותן, ובכה"ג אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך. ולשיטת הריטב"א מ"מ ניח"ל לחבר ליעביד איסור קל להציל חבירו מאיסור חמור.

וידעתי גם ידעתי שיש לחלק בין הנושאים, דשם עובר באיסור קל כדי להציל חבירו מאיסור חמור, ובני"ד לא מדובר באיסורים אלא בביטול מצות סוכה. ועוד דשאני המכשיל חבירו וגורם לו חטא כהא דחבר שמכר טבל לחבירו, ממי שנוחר שאנוס הוא ומאי הו"ל למיעבד, אך מ"מ בשרשי הסברא יש ללמוד זה מזה, כנלענ"ד.

ויסוד הדברים בהנחה שרבים לגבי יחיד הוי כמצוה רבה לגבי מצוה קלה וכשם שמצוה קלה נדחית מפני החמורה כך גם מצות היחיד נדחית מפני מצות הרבים, והנחה זו יש לה בית אב בברכות מ"ז ע"ב דרבי אליעזר שחרר עבדו כדי לצרפו לעשרה אף שעבר בעשה משום דמצוה דרבים שאני, ואף שאין אומרים חטא כדי שיזכה חבירך דין מצוה דרבים כדין מצוה רבה כך כתבו התוס' בעירובין ל"ב ע"ב. (ואף דאין גדר מצוה דרבים אלא ברבים העושים מצוה ביחד כגון בתפלה בציבור ולא ברבים הישנים בסוכה, מ"מ נראה דלגבי ני"ד היינו הך דמ"מ טובים השנים מן האחד, ודו"ק).

ג. ונראה עוד בטעמא דמילתא דהנוחר הוא זה שצריך לצאת מן הסוכה, דדל מצות סוכה מהכא, וכי מותר לו לאדם לצער חבירו ולגרום לו הפסד שינה, והלא לכאורה פשוט דגם בכל ימות השנה כשיש כמה בני בית, או חברים בישיבה וכדו' ואחד מהם נוחר ומפריע לאחרים לישון, אין לו רשות לשכב בחדר שבו הם רוצים לישון ועליו לשכב בחדר אחר כשאפשר. ואין זה תלוי במה שנחלקו רבי יוסי ורבנן אם הניזוק צריך להרחיק עצמו או המזיק דשם מדובר בדיני נזיקין ובני"ד מדובר בתורת המדות ומניעת צער מחבירו, ופשוט דהאדם צריך לעשות הכל כדי להמנע מלצער חבירו, ועוד דבגירי דיליה מודה רבי יוסי דהמזיק צריך להתרחק כמבואר בב"ב כ"ה ע"ב עי"ש. ופשוט א"כ דגם בסוכות הוא זה שצריך למצוא מקום אחר לישון בו.

ונפ"מ בין הטעמים כאשר אין כאן אלא שני בנ"א אחד נוחר ואחד לא, דלדרכנו הראשונה היחיד נדחה בפני הרבים אבל בשני בני אדם אין זה דוחה את זה, אך לסברא השניה אף בכה"ג אין רשות ביד הנוחר לצער חבירו שרוצה לישון בסוכה. אמנם יש לדחות דכיון שאין הסוכה מקום שינה טבעי ואין נכנסים בו אלא לקיים מצות סוכה ולגבי מצות סוכה שניהם שווים מהי"ת לדון בנוחר דין מזיק ומצער חבירו ולדחותו מפני חבירו, אך כאשר יחיד הוא נגד רבים מבני המשפחה מסתבר לומר אף מטעם זה דאין לו רשות לצער את כל שאר בני הבית הרוצים לישון בסוכה, וצ"ע בכ"ז וקצרתי.

וכיוצא בשאלתנו יש לעיין בג' אחים ולהם סוכה קטנה, אחד מהם שמן ואם ישן בסוכה לא נשאר בה מקום לזולתו, ושני אחיו רזים ולשניהם מקום בסוכה, ולענ"ד גם במקרה זה לא אמרינן כל דאלים גבר אלא היחיד נדחה מפני הרבים.

אמנם נראה ברור דמי שבנה סוכה לעצמו והוא נוחר, אינו מחוייב לפנות את מקומו לזולתו שבא להתארח אצלו דסוכה שלו הוא, והוא קודם לכל אדם, ואף אם רבים הם אין הוא חייב ליתן משלו ולבטל מצותו כדי לזכות אחרים, ועליהם לבנות לעצמם סוכה או למצוא להם סוכה ראויה, כך נראה פשוט בעיני.

אמנם כבר ביארתי במק"א (עיין בהגדש"פ מנחת אשר שערי תשובה סימן י"ב) דאף במקום שאין האדם מחוייב לתת חפצא דמצוה שלו לזולתו, אם כונתו זכה וטהורה ויש טעם בדבר, רשאי הוא לוותר משלו לחבירו. וכתבתי לפי"ז דאם שנים מהלכין בדרך הרב ותלמידו ויש ביד התלמיד כזית מצה, דרשות בידו לתת את המצה לרבו אם כונתו זכה ולשם שמים הוא מתכוין בחשבו שיותר נחת רוח יהיה לקב"ה ממצות רבו.

ויסוד הדברים למדתי מדברי הגר"א במשלי עה"פ (כ"ב ט') "טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל", דמיירי במי שיש בו פת כדי שביעה ואם יאכל לבדו יברך בהמ"ז דאורייתא, והוא נותר מלחמו לאחרים כדי שכולם יברכו את ה' ביחד, אעפ"י שהוא אינו זוכה אלא לבהמ"ז דרבנן, עי"ש. הרי דאף ברוחניות יש לו לאדם לנהוג טובת עין עם זולתו, עי"ש.

ונראה כן גם בני"ד, אף באופן שאינו חייב לותר על מקומו בסוכה כגון בשני אחים, או בבעל הבית המתבקש לפנות מקומו לאחרים, מ"מ אם מדובר בתלמיד לרבו או בן לאביו וכדו' וכונתו לש"ש יש לו רשות, ואף מדת חסידות היא, לתת מקומו לזולתו, ודו"ק בזה.

עוד רגע אדברה בעיקר שאלתנו.

הנה מבואר בסימן תר"מ ס"ד דמי שכבו לו הנרות בסוכה פטור מללכת לסוכת חבירו ובמשנ"ב ס"ק כ"ב – כ"ג כתב דערב לו לאדם לאכול משלו ולא משל זולתו. ומקור הלכה זו בתרה"ד סימן צ"ה עי"ש. וחזינן מכך דיש דין מצטער אף בצער נפשי אף שאין בו צער גופני מוחשי כמו בגשמים וקור וכדומה. וכך למדנו גם מהמבואר שם במשנ"ב ס"ק ל"א באבל המצטער טובא על מת שהיה חביב עליו, עי"ש. ויש לדון לפי"ז בני"ד דהלא פשוט דהבן הנוחר יצטער טובא על משכבו בלילות ביודעו שבגללו נאלצו אביו ושאר בני המשפחה לבטל מצותן ולישון בבית ומסתמא שנתו תטרף עליו, ובכה"ג הו"ל מצטער שפטור אף הוא מן הסוכה.

 

 

ב

האם מותר לאורחים לאכול בבר מצוה הנערך בהיתר בבית

במי שערך בר מצוה בסוכת ביהכ"נ וכאשר היה טבחו טבוח ויינו מזוג וחלק מן האורחים כבר הגיעו, ירדו גשמים ונאלצו לפרק את הכל ולהעביר את כל השלחנות והאוכל לאולם ביהכ"נ, וכעבור זמן מה פסקו הגשמים, פשוט דאינו חייב לחזור ולערוך את השלחנות בסוכה, והלא הדברים ק"ו ומה אם בסעודת היחיד מבואר בסימן תרל"ט ס"ו דאם נכנס לביתו בשעת הגשם אין מטריחין אותו לצאת שוב לסוכה אלא גומר סעודתו בבית, ק"ו לסעודת הרבים שיש בו טרחה עצומה והוצאות רבות דאין מטריחין אותו לחזור לסוכה, ובפרט כשיש חשש גמור ששוב ירדו גשמים ואטו כל הלילה יתרוצץ חוזר חלילה בין אולם לסוכה.

אך צ"ע מה היתר יש לאורחים הבאים לשעה מועטת לאכול חוץ לסוכה, הא תינח בני המשפחה שהסבו לסעודה, פשוט דאין צריכים להפסיק סעודתן ולצאת לסוכה כמבואר, אך אורחים הבאים לכמה דקות לברך את חתן המצוות איך יאכלו חוץ לסוכה כשיש סוכה כשרה בסמוך. אמנם אם נאסור על האורחים לאכול מה בצע כי התרנו לבעל השמחה לארח, ותרתי דסתרי יש כאן לפלוני מותר להאכיל ולאלמוני אסור לאכול. (ואין זה דומה למה שמצינו בכ"מ בהלכות איסור והיתר דמשום הפסד מרובה הקילו, והתירו לבעל אטליז וכדו' למכור בשר בהמה שנולד בה ספק כדי שלא להפסיד את כל הבהמה, וכבר עמדו האחרונים על השאלה הלא לגבי הלוקחין אין כאן הפסד כלל, וע"כ דכשהתירו למכור התירו גם לקנות דאם אסור לקנות למי ימכור, אך פשוט דשאני התם דבעצם היתר הוא דכל הממון שבעולם אין בהפסדם כדי להתיר את האיסור אלא שלולי הפסד מרובה היינו מחמירים, ובזה ניתנה הלכה דהפסד מרובה של המוכר מהני גם לקונה, אבל איך נתיר לאורח איסור דאורייתא דביטול מצות סוכה משום טורח דבעל השמחה).

ואפשר דכל האורחים נגררים אחר בעל הבית דאטו מי שנכנס לביתו בשעת הגשמים ושוב פסקו הגשמים והגיע אורח אסור לו לאורח להצטרף ולאכול עם בני הבית וצריך לאכול בגפו בסוכה, אלא מסתבר דנגרר בדינו אחר כל בני הבית, וכך גם בנוגע לאורחים שבאים לאירוע. אמנם דרך זו רחוקה בעיני, ואף אם נכונה היא לגבי אורח שהגיע לבית, רחוקה היא עד למאוד באורחים רבים שבאים לבר מצוה בזאח"ז כל אחד לזמן מועט, וצ"ע.

ולכאורה יש לדון עוד לפי המבואר בסוכה כ"ה ע"ב דשושביני חתן וכן משמשי החולה פטורין מן הסוכה וכ"ה באו"ח סימן תר"מ ס"ו, וטעם הפטור הוא משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה, והרי מבואר בדברי הרמב"ם בפי"ד ה"א מהלכות אבל דמצוות הכנסת כלה וביקור חולים גמילות חסדים הם, הרי דהעוסק בגמילות חסדים פטור ממצות סוכה, והרי גם מי שבא לשמחת בר מצוה וכדו' עוסק בגמילות חסד שהרי אינו בא אלא כדי לכבד ולהיטיב עם חבירו, וא"כ בכלל עוסק במצוה הוא שפטור מן הסוכה.

אך באמת גם דרך זו אינה מתיישבת על הלב, דשאני ביקור חולים דמשמשי החולה והכנסת כלה דשושבינים דהוי מצוות מוגדרות שתיקנו חכמים, ומסתבר לומר בהם עוסק במצוה פטור מן המצוה, משא"כ במה שאינו מוגדר כמצוה דרבנן אלא גדר כללי של גמילות חסדים, דאטו כל הבא להשתתף בשמחה כלשהי פטור מן המצוות, הלא אין אלה אלא דברי תימה.

ומ"מ נראה דהשותה או אוכל פחות מכשיעור חיוב אין מזחיחין אותו, ועדיין צ"ע בכל זה.

ג

בגדר מצטער

הנה לא מצינו שיעור בצער לקבוע מי הוא המצטער לפטור מן הסוכה אך מ"מ כתב המרדכי והביאו הרמ"א (תרל"ט ס"ה) "יתן לבו אם הוא מצטער באותו ענין שבצער זה היה יוצא מביתו היה רשאי לצאת". וכעי"ז כתב במהרי"ל בהל' סוכה אות י"ט והביאו בדרכי משה "כללא הוא שיהיה עליו סוכה כביתו דאם גשמים כי האי ירדו עליו בביתו במקום אכילתו או במיטתו ואז יקום ויפנה למקום אחר, אף כאן יקום מאכילתו או ממטתו".

אך צ"ע בגדר זה דלא נתבאר באיזה ענין נשער, דבצער כלשהו ואי נוחות בעלמא אדם יוצא מחדר לחדר בתוך ביתו ואטו באי נוחות קלה כבר נחשב מצטער, ואם הכונה בצער שמכחו היה יוצא לבית חבירו הלא אף בצער גדול אין אדם מניח ביתו ויוצא לבית אחרים.

וראיתי בחיי אדם כלל קמ"ז ס"ו שצריך לשער אם היה יוצא לחדר אחר אך אין המבחן זה מבורר כנ"ל, ובאשל אברהם (סימן תרל"ט) כתב דכשיעור שהיה עוזב את ביתו והולך לחדר קטן נוח פחות פטור הוא מן הסוכה עי"ש. ומ"מ קשה לקבוע בזה שיעור מוגדר, אך ברור דלא כל אי נוחות הוי בכלל מצטער דלעולם נוח יותר בבית מלשבת בסוכה כחום היום.

ע"כ נראה למעשה דאין להקל ראש במצות סוכה ואין לצאת מן הסוכה אלא בצער גמור כל אחד לפי הרגשת לבו.

ד

צער נפשי האם פוטר מסוכה

הנה דנתי לעיל באות א' בענין מי שנוחר ומפריע לשאר בני הבית לישון, ובאות ב' דנתי בענין אורח שבא לבר מצוה, עי"ש.

ויש מקום לעיין בשאלות אלה, ובהרבה שאלות אחרות, האם צער נפשי פוטר מן הסוכה, דהלא אדם זה שנוחר בודאי יצטער צער גדול שבגינו יאלצו כל בני הבית לישון בבית והרגשה זו תכביד עליו בהיותו בדד בסוכה, וכן הבא לבר מצוה הנערך באולם בהיתר גמור והוא יוצא לסוכה לאכול, בודאי יצטער שאינו מכבד את בעלי השמחה, וצ"ע אם בצער נפשי דינו כמצטער להפטר מן הסוכה.

ומצינו כעי"ז בתרומת הדשן סימן צ"ג דאם כבה הנר בסוכתו אין צריך לילך לסוכת חבירו "דאין ערב לו לאדם אלא בשלו" והוי כמצטער שפטור מן הסוכה (ועיין במשנ"ב סימן תר"מ ס"ק כ"ב – כ"ג בזה), הרי דגם צער נפשי שאינו גופני ומוחשי פוטר מן הסוכה, ועיין עוד בסימן תר"מ במשנ"ב ס"ק ל"א דאף דאבל חייב בסוכה מ"מ אם המת היה חביב עליו ואינו יכול להסיר הצער מלבו ומשו"כ ישיבת הסוכה קשה עליו דעת המג"א שפטור מן הסוכה, וגם מהלכה זו למדנו דגם צער נפשי פוטר מן הסוכה.

ומ"מ נראה דלא פסיקא לן גדר זה וענין זה עמום כ"כ עד שראוי לומר הבו דלא לוסיף עלה, ועדיין צ"ע בזה.

ה

בטירחא הפוטרת מסוכה

הנה מבואר בכמה מקומות בשו"ע דלא רק המצטער בעת ישיבתו בסוכה פטור ממנה, אלא אף צער וטרחא כדי להגיע לסוכה יש בה כדי לפטרו מלישב בסוכה. בסי' תרל"ט סעיף ו'-ז' שם מבואר דמי שאכל בסוכה וירדו גשמים ונכנס לביתו לאכול ולישון כשפסקו הגשמים אין מטריחין אותו לחזור לסוכה. וטעם הלכה זו משום דהוי כמצטער שפטור מן הסוכה עי"ש. ועוד מבואר ברמ"א בסימן תר"מ ס"ד דמי שכבה נרו בסוכה "אין צריך ללכת לסוכת חבירו אם יש טורח גדול בדבר" וגם שם ביאר המשנ"ב ס"ק כ"ג דהוי כמצטער, ועיין עוד שם בבאר היטב.

אמנם פשוט דחלוקים הם ביסודם המצטער לישב בסוכה למצטער להגיע לסוכה, ורק במצטער מחמת ישיבתו בסוכה אמרינן דנקרא הדיוט וברכתו לבטלה, אבל המצטער מחמת טרחא להגיע לסוכה ואעפ"כ מתאמץ להגיע פשוט דחסיד הוא ולא הדיוט, וגם יברך ופשוט דלא הוי ברכה לבטלה, וכ"כ בביאור הלכה סוס"י תרל"ט ועי"ש מש"כ בשם הבכורי יעקב.

אמנם במג"א בסי' תרל"ט סק"א דן במי ששט בנהר כדי להגיע לסוכה אם יכול לברך שהרי עבר בשבות ולכאורה אין זה מברך אלא מנאץ וכתב "במקום מצוה ואונס ושעת הדחק יש לסמוך על הרשב"ם ורבינו ישעיהו שהתירו להפליג בספינה" (וכמבואר בבית יוסף סי' של"ט), ושוב תמה המג"א "ומ"מ צ"ע דהא אין מחוייב לילך לסוכת חבירו כמ"ש בסי' תר"מ ס"ד בהגה" ובמחצית השקל שם כתב לפרש דבריו, דאף אם אין חשש ברכה לבטלה משום שעבר בשבות דאין שטין משום דיש לסמוך על המתירין, מ"מ מטעם אחר אינו יכול לברך משום דפטור מלילך לסוכת חבירו וממילא הוי הדיוט וברכתו לבטלה עי"ש.

וכבר תמה הגרעק"א (סוכה כ"ח ע"ב) על המג"א דמה ענין זה אצל זה והלא כשהגיע לסוכת חבירו כבר אינו מצטער כלל וכך גם כשעבר בנהר ויושב בסוכה שמעבר השני כבר אינו מצטער אלא שטורח וצער היה לו עד שהגיע ובכה"ג למה לא יברך עי"ש. ובאמת תימה גדולה היא עד שצ"ע על המג"א (וגם על הבה"ל בסוף הסימן שלא ציין לדברי המג"א האלה), ועוד פלא בעיני על גדולי האחרונים הפמ"ג בא"א והגרב"פ בהגהותיו שם שכתבו ליישב תמיהת המג"א דמיירי בליל ראשון של חג שגם המצטער חייב לישב בו בסוכה, ולא תמהו על המג"א כתמיהתו הגדולה של הגרעק"א.

ואי בדידי תליא הוי אמינא פירוש אחר בדברי המג"א דלא כמחצית השקל, דבאמת פשוט דמי שטורח מעבר לחיובו להגיע לסוכה יכול לברך עליה ואינו הדיוט אלא חסיד, אלא שכונת המג"א להקשות דהלא באמת אין הלכה כרשב"ם ורבינו ישעיהו שהקילו בספינה מטעמים שונים וכמבואר בבית יוסף בסי' של"ט עי"ש, אלא שהמג"א כתב דבמקום מצוה ושעה"ד יש לסמוך עליהם בדיעבד, ובזה תמה דכיון דפטור מלילך לסוכת חבירו אין כאן מקום מצוה ושעה"ד, כיון שאף בלעדי האיסור דאין שטין פטור הוא מלילך לסוכת חבירו, ודו"ק בזה.

ו

טרחא והוצאת ממון לסלק הצער

הנה יש לעיין האם ובאיזה מדה צריך האדם להשתדל, לטרוח, ולהוציא הוצאות כדי לסלק את סיבת הצער כדי שיתחייב במצות סוכה ויוכל לקיימה כדין, כגון במקום שמצויין יתושים וזבובים המצערים את היושב בסוכה, האם מוטל עליו לרשת את חלונות הסוכה ברשתות כדי למנוע כניסת מזיקים אלה לסוכה, וכן לקנות מתקן מיוחד הדוחה אותם.

ובארצות הקרות באמריקה ובאירופה נהגו רוב אחב"י לישון בבית ולא שמענו מי שמחייב לחמם את הסוכה במכשירי חימום שונים.

וכמו"כ יש לעיין במקום שהגשמים מצויין בסוכות, האם עליו לעשות מתקן מיוחד שאפשר לכסות בו את הסוכה ולמנוע חדירת הגשם, שהרי בסימן תרכ"ט סעיף י"ט הביא המחבר את שתי השיטות בענין זה ואף שנראה עיקר דעתו כשיטה הראשונה שהסוכה פסולה, מ"מ כתב המשנ"ב בס"ק נ"ח דראוי להחמיר גם כי"א שהוא שיטת ר"ת שהסוכה כשרה לישב בה בלי ברכה, ויש לשאול א"כ האם על האדם לטרוח ולהוציא הוצאות ע"מ לעשות גגון לסוכה לכסותה ולישב בה בשעת הגשמים.

אמנם בזה ודאי מסתבר שאינו חייב דהלא אף אם יעשה כן אין כאן אלא ספק, ובודאי אינו חייב להוציא הוצאות במקום הפטור להחמיר בספק מצוה, אך באופן שיכול הוא לסלק את הצער הפוטרתו ולקיים מצוה בודאי יש לעיין כנ"ל.

ונראה לכאורה ראיה דאינו חייב לטרוח ולהוציא הוצאות כדי להתחייב, דהנה בסוכה כ"ה ע"ב מבואר דחתן פטור מן הסוכה, וכ"ה בשו"ע בסימן תר"מ ס"ו, ובטעם הלכה זו נאמרו בגמ' שני טעמים אביי אמר משום ייחוד, וביאר רש"י שדרכם היה לעשות סוכות על הגג ואין שם אנשים רבים ויש חשש שהחתן ירד לעשות צרכיו והכלה תתייחד עם אדם אחר. רבא אמר משום צער חתן ופרש"י "שהמקום צר ופתוח שאין לה אלא שלש דפנות ובוש לשחק עם הכלה". ולכאורה תמוה דלמה לא יחוייב החתן לעשות סוכה עם ד' דפנות כדי למנוע צערו ושלא יבוש מפני אדם, וכמו"כ יחוייב לעשות סוכה בחצר ולא בגג כדי למנוע חשש ייחוד, והנראה מזה דאין האדם חייב לטרוח ולהוציא הוצאות כדי לסלק סיבת הצער והפטור, אלא אם לפי הסוכה המקובלת לפי המקום והזמן פטור הוא משום מצטער, פטור הוא מן הסוכה.

ושוב הראוני את מה שכתב בשו"ת מהר"ח אור זרוע סימן קצ"ד שהקשה במה שפטרו חתן מן הסוכה משום צער ופירש דצער לו שלא ישבו כל בני החופה בסוכתו, והקשה "יעשה סוכה מרווחת כחדר שעושה בו החופה", וכתב ליישב "אלא התורה לא חייבה לעשות סוכה כמין בית להציל מן הגשמים ומן החמה ולרוחב כל בני החופה ושיהא נח לחולה לישן כמו בבית, שהרי מגרנך ומיקבך כתיב דהיינו פסולת גורן ויקב ובאלו אי אפשר לסכך להציל מן הגשמים".

ב. ובענין הוצאות יתירות לבנות סוכה בכלל, יש לדון לפי"ד החת"ס בהגהות לשו"ע סימן תרנ"ו דאין נפ"מ בין מצות עשה ללאו אלא בין קו"ע ולשוא"ת וכל שמבטל מצות התורה בקו"ע אף אם אין כאן אלא מצות עשה חייב לבזבז כל ממונו, ולפי"ז נראה לכאורה דאין לבטל מצות סוכה אף אם צריך להוציא לשם כך את כל ממונו, דהלא מבטל הוא מצוה זו בקו"ע באכילתו ובשינתו חוץ לסוכה וכ"כ הפני יהושע בסוכה דף כ"ה, אמנם הגרעק"א שם נקט דכיון דאין החטא בעצם האכילה אלא במה שאינו אוכל בסוכה הוי שוא"ת, אך כבר גיליתי דעתי במק"א (מנח"א במדבר סימן כ"ח) דנראה כדברי הפנ"י ואכמ"ל.

ג. ויש לעיין במי שעשה גגון קבוע לכסות את הסוכה בשעת ירידת גשמים, ואפשר ע"י מתקן מסוים לסגור את הגגון מתוך הסוכה, אם הסוכה כשרה אף לשיטת ר"ת, דכבר כתב החזו"א באו"ח סימן ק"נ אות ט"ו דאף לשיטתו פשוט דאם עשה תקרה ע"ג סוכתו פסולה דנפק מתורת ארעי והוי בית, ואפשר דה"ה בגגון קבוע אף שהוא נפתח ונסגר, אך נראה יותר דכיון שגג זה נפתח ונסגר מעל הסוכה והוא מיועד לכך הסוכה כשרה. וכך מבואר גם במחצית השקל סימן תר"מ סק"ט דאם עשה דלתות מע"ג הסוכה לשעת הגשם כשרים הם לשיטת ר"ת עי"ש.

ז

הנה כתב בערוך השלחן (סימן תרל"ט סעיף כ"ב) לגבי סוכות שיש עליהן כיסוי לשעת ירידת הגשמים וכעין גג שפורסין מעל הסכך, ולאחר שפסקו הגשמים חוזרים ומסירים את הכיסוי. ובדרך כלל כשאך מתחילים הגשמים סוגרים גג זה וממשיכים בסעודה.

והעיר הערה"ש דלכאורה אין לכסות את הסוכה עד שתסרח המקפה ואין היתר לאכול חוץ לסוכה בתחילת ירידת הגשמים.

וכתב דשמא עדיף לכסות את הגג מיד, דאם ימתינו עד שתסרח המקפה יספג הרבה מים בסכך ויוסיף לטפטף זמן רב לאחר שיפסיקו הגשמים ונמצא שיתבטלו מישיבת סוכה זמן ניכר, וא"כ שמא י"ל דעדיף לבטל מצוה זו זמן מועט ולא יבטלו זמן רב לאחר פסיקת הגשמים. וכדרך שאמרו מוטב לחלל עליו שבת אחת וישמור שבתות הרבה, כך מוטב לבטל ישיבת סוכה זמן מועט ולא יבטלוה זמן הרבה, עי"ש.

ולולי דבריו היה נראה פשוט דאסור לפנות את הסוכה ולאכול חוצה לה אלא בתנאי שנקבע ע"י חז"ל. ואף אם ירטב הסכך וימנע ממנו לישב בסוכה זמן ניכר לאחר שיפסיקו הגשמים, הלא פטור יהיה באותה שעה משום דין מצטער, ומהי"ת יפנה את סוכתו ויאכל בבית באיסור.

ומשו"כ נראה דאין זה דומה כלל למה שאמרו חז"ל חלל עליו שבת אחת ע"מ שישמור שבתות הרבה.

אמנם זה פשיטא דבתחילת ירידת הגשמים מותר לו לכסות אותה ולהמנע מלאכול חוץ לסוכה ואף שמבטל הוא מצות סוכה במה שנמנע מלישב בה, מ"מ כיון שאינו קובע סעודה חוצה לה אין בזה חטא, וכל כה"ג עדיף לכסות סוכתו כדי שיוכל לישב בה מיד כשיפסקו הגשמים, ודו"ק בכ"ז.

ח

בדבר שאלתו שסוכתו למטה בחצר וביתו בקומה שלישית, ובדרך כלל צריך הוא ללכת לבית הכסא להטיל מים כמה פעמים באמצע הלילה, וצער גדול הוא לו לעלות באמצע הלילה שלש קומות עד לביתו, האם פטור הוא מן הסוכה.

מילתא דפשיטא שפטור הוא, דאף זה בכלל מטצער שפטור מן הסוכה. ואף שאין לו צער בעצם ישיבתו בסוכה, ואין זה דומה לקור וחום ויתושים וזבובים, או גשמים היורדים עליו, שבכל אלה מצטער הוא משום עצם ישיבתו בסוכה, משא"כ בני"ד שאין צערו אלא לעלות לביתו ע"מ לעשות צרכיו, מ"מ אף זה הוי בכלל מצטער.

וכיוצא בזה מצינו במי שנכנס לישון או לאכול בביתו כשירדו גשמים, שאינו מחוייב לעקור שולחנו ולקום ממיטתו ולחזור לסוכה כשפסקו הגשמים משום דהוי כמצטער שפטור מן הסוכה, כיון שצער הוא לו להגיע לסוכה לאחר שכבר הוציא משם כל כלי תשמישו וכלי המטה, הכרים והכסתות. וה"ה בני"ד שצער הוא לו כל שעה לעלות ולרדת.

וכ"ז פשוט.

הגב על הנושא

לתחילת הדף