אתה נמצא כאן: דף הבית » שיעורי מורינו הרב אשר וייס » פרשת בא – דבר שאין מתכוין ופסיק רישא

פרשת בא – דבר שאין מתכוין ופסיק רישא

"וביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם" (י"ב ט"ז).

"דתניא: רבי שמעון אומר: גורר אדם מטה כסא וספסל, ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ" (שבת כ"ב ע"א).

הנה מצינו במקומות רבים בש"ס שיטת ר"ש דדשא"מ מותר, אך לא מצינו לא בבבלי ולא בירושלמי ואף לא בדברי רבותינו הראשונים טעם הדברים, על מה ולמה קבע ר"ש הלכה זו.

והפני יהושע בשבת (מ"ב ע"א ד"ה בגמרא) כתב בזה שתי דרכים:

א. דשא"מ מותר משום דלא הוי מלאכת מחשבת, ובשאר איסורי תורה ילפינן ק"ו משבת, ומה אם שבת החמורה דשא"מ מותר ק"ו בשאר איסורים דקילי.

ב. ילפינן מכלאים דכתיב ביה לא תלבש, ולא יעלה עליך, וביבמות (ד' ע"ב) אמרו דהעלאה דומיא דלבישה, ומוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכונו. וברש"י שם דמוכרי כסות מוכרין כדרכן כיון שאינם מתכונים להנות, ומכאן ילפינן דדשא"מ מותר, עי"ש.

ולענ"ד שתי הדרכים תמוהים ולאו דרך המלך הם, ואבאר.

א. אם כל הדין דשא"מ אינו אלא משום דלא הוי מלאכת מחשבת למה מותר לכתחילה, והלא כל הני דלא הוי מלאכת מחשבת כגון משאצל"ג, מקלקל, מלאכה שאינה מתקיימת ועוד כולם אסורים מדרבנן אף שפטורים מה"ת, ומאי שנא דשא"מ דמותר לכתחילה.

ועוד דאם ילפינן כל התורה ק"ו משבת, הוי לן לפטור בשאר איסורי תורה גם את המקלקל ומלאכה שאינה צריכה לגופה וכדומה. ומאי שנא דשא"מ מכל שאר הפטורים דילפינן ממלאכת מחשבת.

ועוד בו שלישיה, הלא גם במצוות עשה המתעסק לא יצא יד"ח (עיין ברכות י"ג ע"א ור"ה כ"ח ע"ב) אף דאין ללמוד ק"ו ממלאכת שבת, וע"כ טעם אחר יש בזה.

ב. ובמה שכתב דילפינן מכלאי בגדים והסתמך על דברי רש"י שם, לענ"ד לא עלה כזאת על דעת רש"י ואין כונתו לדין דשא"מ כלל, דהנה איתא התם, "הני מצרך צריכי, דאי כתב רחמנא לא יעלה עליך, הוה אמינא כל דרך העלאה אסר רחמנא, ואפילו מוכרי כסות, כתב רחמנא לא תלבש שעטנז, דומיא דלבישה דאית ביה הנאה". וברש"י שם "ואפי' מוכרי כסות – שאין מתכוונים להנאת חימום". ולפי הבנת הפ"י קמ"ל דכיון שאינם מתכוים להנאת חימום הוי דבר שאינו מתכוין ומותר ומכאן למדו לכל התורה כולה.

אך לענ"ד אין כונת הגמ' אלא דקמ"ל דכיון שאינם מתכונים להנאת לבישה ואין זה לבישת הנאה דאין לבישה זה לשם הנאת חימום ומותר, וכלשון הגמ' "דאי כתב רחמנא לא יעלה עליך, הוה אמינא כל דרך העלאה אסר רחמנא, ואפילו מוכרי כסות, כתב רחמנא לא תלבש שעטנז, דומיא דלבישה דאית ביה הנאה".

וכונתם פשוטה וברורה דכל שאינו מתכוין להנאה ואין הלבישה לבישת הנאה אין בו איסור כלאים, אך אין זה משום דבר שאינו מתכוין דבאמת מתכוין הוא ללבוש אלא שאינו מתכוין להנות ואין כאן הנאת לבישה ומשו"כ אין בו איסור.

ועיין שם שרשב"א שכתב ע"ד רש"י "אי כתב רחמנא לא יעלה הו"א כל העלאה אסר רחמנא ואפי' מוכרי כסות. פירש"י אף על פי שאינו מתכוין להנאת חימום. ואינו מחוור דאי בנהנה אף על פי שאינו מתכוין פלוגתא דאביי ורבא היא בפרק כל שעה בדאפשר ולא קא מיכוין ומייתי נמי התם ברייתא דקתני מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים ואוקימנא כר' שמעון ואי דבר שאין מתכוין מהכא נפקא ליתי לה התם, ועוד דהכא אנן לר' יהודה קאמרינן ור' יהודה הא אמר דבר שאין מתכוין אסור, אלא הכא בשאינו נהנה כלל כגון בימות החמה ועומד בחמה שאינו נהנה אלא מצטער הא נהנה אף על פי שאינו מתכוין פלוגתא דר"ש ור' יהודה היא. הרמב"ן נ"ר".

הרי לן מדברי הרשב"א דאין זה ענין להתירא דדשא"מ, ולכאורה צריך ליישב אף את דברי רש"י בד"ז. (ויש להאריך בזה בשבת [כ"ט ע"ב ומ"ו ע"א] ואכמ"ל). וראיתי שוב שלהדיא כתב הריטב"א (שם) דאף לדעת רש"י לאו מהכא יליף ר"ש דדשא"מ מותר, ושמחתי שכיותי לדעת גדולי הראשונים.

אמנם לכאורה מצינו בדברי הריטב"א כעין דרכו הראשונה של הפנ"י, דהלא כתב הריטב"א ביומא (ל"ד ע"ב) "אלא ודאי דשבת הוא בנין אב לכל התורה", עי"ש.

הרי דשבת הוי בנין אב לכל התורה בהלכה זו דדשא"מ מותר, אך באמת תמוה לומר כן וכמו שנתבאר לעיל. ומשו"כ נראה פשוט וברור דרוח אחרת היתה בקרב רבינו הריטב"א וכפי שיבואר לקמן. ונקדים לבאר עיקר דין דשא"מ.

ב

והנראה עיקר בזה דשתיקת הגמרא והראשונים מפרשי הש"ס מעידה כמאה עדים דלא מדרשא ולא מהלכתא אמר ר"ש דשא"מ מותר אלא מסברא פשוטה ויסודית, וסברא זו היתה פשוטה בעיניהם כ"כ שלא ראו צורך לפרשה ולבארה.

וסברת רבי שמעון דאין כלל משמעות למעשי האדם אלא כאשר נעשו בדעת ובתבונה, דזה מותר האדם מן הבהמה, וכל מעשה שעשה האדם ללא כונה כאילו לא נעשה על ידו כלל.

וכך כתב מהר"ל בתפארת ישראל (פרק מ"א) "דבר זה מבואר לכל, כי כל פועל במקרה אינו נקרא פועל שהרי אמרו דבר שאינו מתכוין מותר בשבת וכמו שאמרו גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין, וכל זה מפני שלא יתייחס אל האדם שעשה פעל כאשר פועל במקרה".

(בשיח השדה להגאון מקוז'יגלוג (שער הכללים שער ב') הביא את דברי המהר"ל ורצה להביא סמך לשיטתו מדברי רש"י בראשית פרק ד' פסוק כ"ג "שמען קולי – להשמע לי, וכי איש אשר הרגתיו לפצעי הוא נהרג, וכי אני פצעתיו מזיד שיהא הפצע קרוי על שמי, וילד אשר הרגתי לחבורתי נהרג, כלומר על ידי חבורתי, בתמיה, והלא שוגג אני ולא מזיד, לא זהו פצעי ולא זהו חבורתי", ודפח"ח).

ובחזון איש (או"ח סימן נ' אות א') כתב "העדר הכונה מבטל את המעשה ואף אם יעשה חריץ אין זו מלאכה דידיה אלא כנעשה מאליו".

וכ"ה באתוון דאורייתא להגר"י ענגיל (כלל כ"ד), וכתב בזה ביאור נחמד בדברי התוס' ביבמות (צ"ו ע"ב) במעשה בבית הכנסת שבטבריה שנחלקו בו גדולי התנאים בהלכות טומאת כלים עד שקרעו ספר תורה בחמתן, ובגמ' אמרו "קרעו ס"ד, אלא אימא שנקרע ספר תורה בחמתן, ובתוס' כתבו "קרעו משמע בכונה". הרי לן דכל שעשו שלא בכונה הוי כנעשה מאליו וכאילו מעצמו נקרע הספר תורה, עי"ש.

וכעי"ז בשורש הדברים מצינו בדברי הרא"ש בחולין (פ"ב סימן ח') לגבי סכין שנפלה מידו, "אבל אם נפלה סכין מידו בלא כוונה הוי כמו שאם היתה מונחת על הקורה והפילתה הרוח דלא קרינן ביה וזבחת ואכלת כיון שלא נתכוין לשום דבר".

וסברא גדולה ופשוטה זו היתה כל כך פשוטה בעיני רבותינו הראשונים עד שלא ראו צורך לפרשה.

וכיוצא בזה מצינו בש"ס בתחום אחר, במה שנחלקו אמוראי בכ"מ (ר"ה כ"ח ע"א, ברכות י"ג ע"א, פסחים קי"ד ע"ב ועוד) אם מצוות צריכות כונה. וגם בסוגיא זו לא נתפרש לא בגמרא ולא בדברי רבותינו הראשונים מה שורש הסברא למ"ד מצוות צריכות כונה, ויש מן האחרונים שנקטו דאין זה אלא מדרבנן אבל מה"ת מודי כו"ע דאין צריכות כונה (עיין פמ"ג [א"א סי' ס' אות ג'] ובפתיחה כוללת [ח"ג אות ה'], קול אליהו ח"א סימן ל"ד והגרש"ק בטוב טעם ודעת תליתאה סימן קכ"ז), ולענ"ד זה תימה גדולה.

אלא נראה גם בזה דנחלקו אמוראי בכל מהות גדרי המצוות ולמ"ד צריכות כונה כל העושה מעשה מצוה ללא כונת מצוה אין בזה מצוה כלל, דכל גדר המצוה אינו אלא עבודת אלקים וכל שעושה ללא כונה אין בו עבודה, ואין בו שם מצוה כלל. וגם סברא זו פשוטה בתכלית (אף שיש מאן דס"ל דמצוות אין צריכות כונה), ולא ראו הראשונים צורך לפרשה ולבארה.

ולאחר כל הנ"ל נראה פשוט בכונת הריטב"א, היפוך דברי הפנ"י, דהלא הריטב"א בא לדחות את דברי הראשונים דר' יהודה ס"ל דדשא"מ בשבת אינו אסור אלא מדרבנן משום דלא הוי מלאכת מחשבת ורק בשאר איסורי תורה ס"ל דאסור מה"ת, ותמה הריטב"א דאת"ל דיש מקום לחלק בין שבת לשאר עבירות שבתורה מנין לנו דר' שמעון ס"ל בשאר איסורי תורה דשא"מ מותר והלא שמא אין ר"ש מתיר דשא"מ אלא בשבת משום דלא הוי מלאכת מחשבת אבל בשאר איסורי תורה אסור, דהלא לא מצינו שר"ש התיר להדיא דשא"מ אלא בשבת בלבד לגבי גרירת כסא מטה וספסל. וע"כ דשבת הוי בנין אב לכל איסורי תורה וכולן נלמדו ממה דאמר ר' שמעון בשבת, משום דגם מה שהתיר ר"ש בשבת דשא"מ לא משום מלאכת מחשבת הוא אלא משום סברא אחרת ואין בין שבת לשאר דיני תורה.

ודו"ק בכ"ז כי הדברים ברורים.

אך באמת נחלקו הראשונים בשיטת רבי יהודה בדשא"מ בשבת, דעת רש"י (שבת קכ"א ע"ב) והתוס' ביומא (ל"ד ע"ב) דבשבת לכו"ע מותר מה"ת דאין זה מלאכת מחשבת, אך דעת רש"י (ביומא שם) וכ"ד הרשב"א והר"ן (כתובות ו' ע"ב) דאף בשבת ס"ל לרבי יהודה דדבר שאינו מתכוין אסור מה"ת, וכשם שס"ל בכל תחומי תורה דאף דשא"מ מתייחס לאדם כמו"כ הוי בכלל מלאכת מחשבת, עי"ש.

ג

פסיק רישא

ויש לעיין לפי כל המבואר במה דאביי ורבא אמרי תרוייהו מודה ר"ש בפסיק רישא ולא ימות. מה שורש הסברא דפסיק רישא שאני מכל דשא"מ ואסור מה"ת.

ונראה דיש לפרש דין זה בשתי דרכים:

א. בפסיק רישא מסתבר לומר אנן סהדי דקמכוין. ואף אם אומר הוא שלא מתכוין יש ותולים אנו שודאי נתכוין וכמו שכתבתי במק"א (מנחת אשר פסחים סימן פ"א ומנחת אשר מועדים ח"א סימן נ"ה אות ו') דגם לגבי כונה במצוות יש ומהני כונה עמומה ונסתרת שבלב האדם, ואף כשאומר לא נתכוונתי אנו אומרים דמסתמא כיון ויצא יד"ח, וכך ביארו התוס' ביומא (ל"ה ע"א) את מה שאמרו בשבת (ק"ג ע"א) דאסור ללקט עשבים מחצירו בארעא דידיה אף כאשר כונתו לעשבים "כיון שנהנה אנן סהדי שהוא מתכוין לייפות" עי"ש.

ב. באמת הוי דשא"מ, אלא דאעפ"כ חייב, משום דעצם ההכרח הוא הסיבה שחייב על עשיית המלאכה האסורה. ונראה לפי המבואר לעיל דמלאכה שנעשית שלא בכונה אינה מתייחסת לעושה, דגם הכרח מייחס את המעשה לעושה ולא רק הכונה, דכל שהתוצאה מוכרחת ע"י המעשה הוי כדבר אחד ואין להפריד בין המעשה לתוצאה וכשני צדדים של מטבע אחד הם.

ונראה דבשני דרכים אלה נחלקו הראשונים לגבי שיטת הערוך דפסי"ר דלא ניחא ליה מותר. דעת הערוך דיסוד החיוב בפסי"ר משום דאנן סהדי דודאי כיוון, ולפיכך מסתבר לחלק בין היכא דניח"ל להיכא דלא ניח"ל, אבל אם עצם ההכרח הוא שנותן תוקף למעשה האדם ומייחסת אותה לעושה לא מסתבר לחלק בין ניח"ל ללא ניח"ל, וזה דעת החולקים על הערוך.

ולהדיא כתב הרא"ש במס' שבת (פט"ז סימן ח') "ולפירוש הערוך דרבי שמעון לא מיחייב בפסי"ר אלא היכא דניחא ליה באותו מלאכה דאיכא למימר אנן סהדי דקמכוין וכו'". הרי לן דשיטת הערוך מבוססת על ההנחה דבפסיק רישא אנן סהדי דקמכוין ולפיכך לא אמרו דחייב אלא היכא דניחא ליה דכל דניחא ליה יש להניח דודאי קמכוין.

וקצת כעין זה מצינו בדברי המאירי בהקדמתו לפירושו על הש"ס בבואו לבאר את השיטה דבמצה וכל המצוות שיש בהם הנאה מצוות אין צריכות כונה וכמו שאמרו לגבי עבירות שבתורה "המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה" (סנהדרין ס"ב ע"ב), ומצוות שאין בהן הנאה רק בהם אמרו מצוות צריכות כונה, ורבים תמהים להבין מה פשר סברא זו דמה ענין הנאת אכילה לכונת המצוה.

וכתב המאירי (ד"ה והדעת השנית) "וזה שמתוך הנאתו ממנה אי אפשר שלא ימשך בה ואחר שימשך בענין בכונת עשיית המצוה עם דעתו על אותו זמן שהוא זמן המצוה קרוב לנמנע שלא יתעורר מעט על זה בכונתו, ובדמיון זה אמרו בתלמוד המערב בענין היה עובר אחורי בית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגלה אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא אמרו שם על זה שלא כיון כונה מוחלטת לשם המצוה להדיא עד שאינו מרגיש אם כיון אם לאו אנו דנין מן הסתם שאי אפשר אחר שנמשך להתעכב שם עם דעתו זמן המצוה ושהוא צריך לצאת ממנה שלא יתעורר על זה מעט".

הרי לן דגם בהלכות הכונה במצוות, דמתוך שאדם נהנה מן המעשה תלינן שודאי נתיישב בדעתו והתכוין בה כונה עמומה ולא אדעתיה, ונראה כעי"ז בגדר פסיק רישא דהיכא דניח"ל מסתבר טפי לומר אנן סהדי דקמכוין, כמבואר.

והערוך כתב בדרכו לבאר את מה שאמרו זבחים (צ"א ע"ב) דמותר לזלף יין ע"ג המזבח לר"ש דדשא"מ מותר, ולכאורה הוי פסי"ר, ומכאן דאינו חייב אא"כ ניח"ל.

אבל רש"י כתב שם בד"א "וא"ת פסיק רישא ולא ימות הוא, אפשר דמזליף ליה בטיפין דקות מאד הלכך אי נמי מכבה בטיפים גסות דבר שאין מתכוין הוא", ודברי רש"י אין להם פשר אלא לדרכנו השניה דכל שיכול לעשות בדרך שאין בו איסור, שוב אין המעשה והתוצאה דבר אחד ואין זה פסי"ר.

ודו"ק בכ"ז כי הדברים עמוקים.

ד

עוד חידוש גדול כתב הפני יהושע בשבת (מ"א ע"א ד"ה ולולי פרש"י) דלא פטר רבי שמעון דבר שאין מתכוין אלא כאשר ניכר מתוך מעשיו שאינו מכוין למלאכה, אבל אם אין חוסר מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו לכו"ע אסור. ובביאור הדברים כתב "דלא אתי המחשבה ומבטל המעשה כדמשמע בכולה תלמודא ומהאי טעמא דברים שבלב אינם דברים".

ולענ"ד אין הנידון דומה לראיה, דעד כאן לא אמרו דברים שבלב אינם דברים אלא בענינים שבין אדם לחבירו ובדברים הנוגעים לאחרים כגון מקח וממכר, קידושין וגירושין, אבל מה זה ענין לכונת המעשה בעניני איסור והיתר ומצות התורה.

ועוד דאף דאין מחשבה מבטלת מעשה, העדר מחשבה ודאי מבטל מעשה, דמעשה שנעשה ללא כונה כאילו לא נעשה כלל כמבואר.

ובכל עיקר סוגיא זו דדשא"מ עיין עוד במנחת אשר לפסחים (סימן כ"ט) ושבת (סימן פ"ד).

הגב על הנושא

לתחילת הדף