אתה נמצא כאן: דף הבית » שיעורי מורינו הרב אשר וייס » פרשת בלק – צער בעלי חיים

פרשת בלק – צער בעלי חיים

"ויגל ה' את עיני בלעם וירא את מלאך ה' נצב בדרך וחרבו שלופה בידו ויקד וישתחו לאפיו ויאמר אליו מלאך ה' על מה הכית את אתנך זה שלוש רגלים" (כ"ב ל"א – ל"ב).

"ואמנם אמרם צער בעלי חיים דאורייתא מאמרו על מה הכית את אתנך וכו', הוא על דרך ההשלמה לנו, שלא נלמד מדת האכזריות ולא נכאיב לבטלה ללא תועלת, אבל נכון אל החמלה והרחמנות, ואפילו באי זה בעלי חיים שיזדמן, אלא לעת הצורך, כי תאוה נפשך לאכול בשר, לא שנשחט ע"ד האכזריות או השחוק" (מורה נבוכים ח"ג פרק י"ז).

"שהרי צער בעלי חיים דאורייתא כתיב בענין בלעם 'על מה הכית את אתונך'" (ספר חסידים אות תרס"ו).

א

הרי לן מדברי שני אבות העולם, ראש חכמי ספרד, וראש חסידי אשכנז, דהמקור למה שאמרו צער בע"ח דאורייתא למדנו מפרשה זו, ממלאך ה' שנשלח מן השמים ותובע את בלעם על הכאת האתון.

ובאמת סוגיא זו עמומה דאף שאמרו חכמים בבבא מציעא ל"ב ע"ב צער בעלי חיים דאורייתא, וכך נפסקה הלכה בחשן משפט סימן רע"ב סעיף ט' ברמ"א, לא פירשו מנא לן, ומה טעם איסור זה.

ובשו"ת הרדב"ז סימן אלף תקמ"ב כתב דאף שאמרו צער בעלי חיים דאורייתא אין בו לא לאו ולא עשה, וכבר ביארתי במק"א דלכאורה יפלא דאם אין בו לא לאו ולא עשה מה זה שאמרו דהוי דאורייתא. וע"כ דאף שאין בו מצוה מוגדרת, מ"מ רצון התורה יש בו, ומלבד תרי"ג מצוות שבתורה נצטווינו לעשות רצון ה', ורצון זה למדנו מתוך דברי התורה הזאת בשתי דרכים, יש שנלמד את רצונו ית"ש מתוך מצוותיו שהנחילנו, דמתוך מצוות התורה נלמד מוסר דעת ורצון ה', ויש שלמדנו רצון ה' מתוך פרשיות שבתורה וסיפור דברים שכתוב בה. (עיין במנחת אשר דברים סימן נ"א).

וכאשר נתבונן בי"ג המקורות שמצינו בדברי רבותינו הראשונים והאחרונים בסוגיא זו דצער בעלי חיים, נמצא דאכן יש שלמדו ענין זה מתוך מצוות התורה ויש שלמדוהו מתוך סיפור דברים שבתורת ה'.

א. הנה לדעת הרמב"ם וספר חסידים הנ"ל שלמדו ענין זה מתוך פרשת בלעם, מקור הלכה זו לא במצוה ממצוות התורה, אלא מתוך דבריו של המלאך בהוכיחו את בלעם, אבל מצינו שיש מקורות בדברי הראשונים שלפיהם למדנו ענין זה מתוך מצוות התורה, ונפרט:

ב. כתב רש"י בשבת (קכ"ח ע"ב) "צער בעלי חיים דאורייתא שנאמר 'עזוב תעזוב עמו' ואיכא מאן דדריש טעמא דקרא משום צער בעלי חיים באלו מציאות" וכבר עמדו על דבריו דבאמת לא מצינו שם דילפינן מפריקה דצער בעלי חיים דאורייתא, ונראה דמסברא חידש דשיטה זו ע"כ ס"ל דדרשינן טעמא דקרא וילפינן להלכתא דא ממצות הפריקה עי"ש.

ג. בשיטה מקובצת שם כתב בשם הראב"ד, וכ"כ המאירי שם דילפינן ליה מלאו דלא תחסום שור בדישו, דנצטוינו לא לצער את השור ע"י מניעת אכילה בשעת הדייש, עי"ש.

ד. כתב בספר החינוך במצוה רצ"ד בשורש המצוה דאותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, "לקבוע בנפשנו מדת החמלה ולהרחיק מדת האכזריות שהיא מדה רעה, ולכן אע"פ שהתיר לנו מיני בעלי החיים למחייתנו ציונו לבל נהרוג אותו ואת בנו ביחד", ועיין עוד כעי"ז בתוס' מגילה כ"ה ע"א מפיוט הקליר.

ה. במצות שילוח הקן האריך החינוך מאד במצוה תקמ"ה והביא שם את דברי הרמב"ם (מו"נ ג' מ"ח) והרמב"ן (דברים כ"ב ו') ותמצית הדברים, לדעת הרמב"ם שורש מצוות אלה של שילוח הקן והלאו דאותו ואת בנו משום שגם הבהמות רחמניים הם על זרעם ונצטוינו לחוס על צערם, ולדעת הרמב"ן והחינוך אין זה משום עצם צער הבהמות והעופות אלא שאנו נקבע בנפשנו את מדת הרחמים והחמלה, עי"ש בעומק הדברים.

ומ"מ נראה דלדברי שניהם אפשר שיש במצוות אלה מקור למה שאמרו צער בעלי חיים דאורייתא, וזה פשוט.

ו. במצות "לא תחרוש בשור וחמור יחדיו", כתב החינוך (מצוה תק"נ) דברים מפורשים "ואומר כי מטעמי מצוה זו ענין צער בעלי חיים שהוא אסור מה"ת, וידוע שיש למיני הבהמות והעופות דאגה גדולה לשכון עם שאינו מינם….אם הקפידה תורה על הצער שיש בזה לבעלי חיים שאינם בני שכל כל שכן בבני אדם אשר להם נפש משכלת לדעת יוצרם".

ובאמת כבר פירשו מפרשי התורה לאו זה בשני דרכים.

האבן עזרא (דברים כ"ב י') כתב דכיון דכח השור גדול מכח החמור יש בזה צער לחמור. ובעל הטורים כתב דכיון דהשור מעלה גרה והחמור אינו מעלה גרה יש צער לחמור לחרוש עם השור. הצד השוה בדבריהם דמשום צער בע"ח ניתן לאו זה.

ז. וגם באיסור אבר מן החי כתב בספר החינוך (מצוה תנ"ב) משום שיש בו אכזריות גדול ונצטוינו להתרחק ממדה זו, וכן הוא במו"נ שם.

ח. ועוד כתב בספר החינוך (מצוה תנ"א) במצות השחיטה "ועוד נאמר בטעם השחיטה מן הצואר כדי שלא נצער בעלי החיים יותר מדי, כי התירה לאדם לתועלתו ליזון מהם ולכל צרכיו לא לצערן חנם, וכבר דברו חכמים הרבה באיסור צער בעלי חיים אם הוא איסור דאורייתא, והעלו לפי הדומה שאסור מדאורייתא.

וכך כתב הרמב"ן בפירושו עה"ת (בראשית א' כ"ט) "ועם כל זה לא נתן להם הרשות בנפש ואסר להם אבר מן החי. והוסיף לנו במצות לאסור כל דם, מפני שהוא מעמד לנפש, כדכתיב (ויקרא י"ז י"ד) כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא ואמר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו כי נפש כל בשר דמו הוא, כי התיר הגוף בחי שאינו מדבר אחר המיתה, לא הנפש עצמה. וזה טעם השחיטה, ומה שאמרו (ב"מ ל"ב ע"ב) צער בעלי חיים דאורייתא".

והנה בכל אלה חזינן דיש שלמדו דין צער בעלי חיים ממצות עשה כגון פריקה ושלוח הקן ויש שלמדו מל"ת כגון כלאים, אותו ואת בנו, וחסימה, הצד השוה שבכולם שלמדו ממצוות ה' אך מצינו עוד מקורות שבהם למדנו מפרשיות שונות, ונפרט.

ט. בספר יום תרועה בראש השנה כ"ז כתב שלמדנו מדכתיב (במדבר כ' ח') "והשקית את העדה ואת בעירם", הרי שהקב"ה צוה למשה להוציא מים מן הסלע להשקות לעם ולבהמותיהם, ומכאן שצער בעלי חיים דאורייתא.

י. ועיין עוד בספר החרדים (פי"ד) שכתב דמצוה זו מקורה במה שאמרו, (שבת קל"ג ע"ב) זה אלי ואנוהו, הוי דומה לו, מה הוא רחום אף אתה רחום וכו', הרי שנצטוינו להיות רחמנים על הבריות ולנהוג כפי מדותיו ית"ש.

י"א. ובהגהות החת"ס בב"מ שם כתב דלמדנו צער בעלי חיים מה"ת מדכתיב ורחמיו על כל מעשיו (תהלים קמ"ה ט'), ובאמת כבר אמרו בבבא מציעא (פ"ה ע"א) בהפלגת מדת הרחמים של רבינו הקדוש על החולדות שאמר לאמתיה "שבקינהו ורחמיו על כל מעשיו כתיב" עי"ש.

אך לכאורה תימה לומר דמכאן שצער בעלי חיים מה"ת דהלא פסוק זה בתהלים הוא ואינו אלא דברי קבלה ולא דברי תורה.

ונראה דבאמת דברי החת"ס ודברי החרדים לא שני טעמים שונים הם, אלא שנים שהם אחד, דמה"ת נצטוינו לדבוק בדרכיו ית"ש כמבואר בשבת שם, (ובסוטה דף י"ד עי"ש), ומנלן שהקב"ה מרחם על החיות והבהמות, מדכתיב ורחמיו על כל מעשיו, וכמבואר גם בב"מ שם, ונמצא שדברי גדולי עולם משלימים אלה את אלה. ובאמת כבר מצינו כעי"ז בדברי הרמב"ם בסוף הלכות עבדים (פ"ט ה"ח) "וכן במדותיו של הקב"ה שציונו להדמות בהם הוא אומר ורחמיו על כל מעשיו".

י"ב. והנה בברכות דף מ' ע"א דרשו חז"ל מדכתיב "ונתתי עשב בשדך" ואח"כ "ואכלת ושבעת" דאסור לאדם לאכול לפני שנותן לבהמתו, ובשו"ת שאילת יעב"ץ חלק א' סימן י"ז כתב בתשובה לשאלה במי שיש לו חתול בתוך ביתו אם מצווה להאכילה לפני שהוא אוכל, וכתב דהלכה זו משום צער בעלי חיים הוא ומשו"כ אין לחלק בה בין בהמה לחיה עי"ש.

י"ג. מלבד כל המקורות הנ"ל, מצינו עוד בשיט"מ שם שכתב בשם הריטב"א דצער בעלי חיים הלכה למשה מסיני היא, וכ"ה ברבינו פרץ שם, ולדבריהם לא השתיתו הלכה זו על מקור מסוים בכתובים אלא שבא להם בקבלה הלממ"ס עי"ש.

הרי לן י"ג מקורות ושיטות בשורש איסור זה דצער בעלי חיים.

ב

אם בני נח מצווים בצער בעלי חיים

הנה יש לעיין אם בני נח מצווים בצער בע"ח. וכבר דנו האחרונים בשאלה זו.

בפרי מגדים (או"ח סימן תס"ח משב"ז ס"ק ב') נקט דאין ב"נ מצווים על צער בעלי חיים ולפיכך לא דן אלא אם מותר לישראל לומר לנכרי לעשות צער בעלי חיים, דאם צער בעלי חיים דרבנן הוי שבות דשבות. ובכל דבריו לא העלה על דעתו דיש בזה איסור על הגוי והישראל עובר בלפני עור ל"ת מכשול, עי"ש. וכ"כ הגה"ק מבוטשאטש באשל אברהם (או"ח סימן ש"ה) דאין הגוי מצווה בצער בעלי חיים שהרי אין זה משבע מצוותיהם, עי"ש.

ולכאורה שאלה זו תלויה במקור שממנו למדו איסור זה. דאם למדו איסור זה ממצות הפריקה או מלאו דחסימה וכן אם מקור האיסור מאיסור החרישה בשור וחמור או מלאו דאותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד ואף אם מקור האיסור היא המצוה ללכת בדרכי ה', כל המצוות הללו לישראל ניתנו ולא לב"נ וא"כ מסתבר דאף מה שלמדו רצון התורה ממצוות אלה בני ישראל מצווין בו ולא ב"נ.

אך לשיטת הרמב"ם וספר חסידים דמפרשת בלעם למדו איסור זה, פשוט דגם ב"נ מצווים בו. וכך גם לפי הרמב"ן על התורה דמאיסור אבר מן החי למדו הלכה זו והרי איסור זה גם לב"נ נאמר.

נמצא דשאלה זו תלוי במה שנחלקו הראשונים במקור איסור צער בעלי חיים. 

ג

צער בעלי חיים לצרכי האדם

הנה כתבו כל גדולי הדורות, הראשונים והאחרונים דאף אם צער בעלי חיים דאורייתא, כל שיש בו צורך לאדם אין בו איסור כלל, ונביא את דברי הפוסקים בזה, ונוסיף את הנלענ"ד בשורש הדברים.

כתב הרמ"א באהע"ז סימן ה' סעיף י"ד "כל דבר הצריך לרפואה או לשאר דברים לית ביה משום איסור צער בעלי חיים ולכן מותר למרוט נוצות מאוזות חיות וליכא למיחש משום צער בעלי חיים ומ"מ העולם נמנעים דהוי אכזריות" ומקור הלכה זו בתרומת הדשן סימן ק"ה עי"ש.

ויש לעיין בעיקר הלכה זו, האם יש גבול מסוים לצורך האדם, כעין מה שמצינו במק"א גדר הפסד מרובה, או צורך גדול וכדו' או שמא אף צורך כלשהו יש בו להתיר צער בעלי חיים.

וראיתי בספר עזר מקודש שם שכתב לגבי מריטת נוצות של אווזי פיטום כדי שיתפטמו יותר, "מכל מקום כיון שהותר לצורך כלדהו של אדם למלאות רצונו בצד מה וכמו שכתבתי במקום אחר, כן יש לומר אולי בזה, כיון שעכ"פ הנשים מסופקות אולי יש תועלת". וכך כתב בדעת קדושים יו"ד סימן כ"ד דכל צורך מתיר איסור צער בעלי חיים אף במה שאין בו טעם נכון, עי"ש.

ובאמת מבואר בשאלת התרומת הדשן שם אם מותר למרוט נוצות האוזים, או לחתוך לשון הציפור כדי שידבר או לחתוך אוזן וזנב הכלב כדי ליפותו, והשיב שכל זה מותר כיון שהוא לתועלת וצורך האדם אף שבכל אלה אין צורך חשוב וממשי, אלא שכתב דראוי להמנע מכל אלה משום מדת האכזריות.

ובשו"ת שבות יעקב ח"ג סימן ע"א נשאל אם מותר לערוך ניסויים רפואיים על בעלי חיים והביא את דברי התה"ד והרמ"א והוכיח בראיות שמותר לצער אף צער גדול משום ריוח כלדהו עי"ש.

ומשו"כ יש לתמוה על מה שכתב בשו"ת בנין ציון ח"א סימן ק"ח דעד כאן לא הותרה צער בעלי חיים אלא לצורך רפואה אבל לא למנוע הפסד ממוני וכדו' והדברים תימה דהלא כל מקור דברי הרמ"א מתרוה"ד הם והלא להדיא כתב להתיר אף לצורך כלדהו וכדברי בעל הדע"ק, ואף הרמ"א שם כתב דכל דבר הצריך לרפואה או לשאר דברים".

אך באמת נראה דנחלקו הראשונים בזה דהנה בעבודה זרה י"א ע"א בהא דעוקרין על המלכים כתבו התוד"ה עוקרין "וא"ת אמאי לא פריך והאיכא צער בעלי חיים כדפריך לקמן (דף י"ג) גבי נושא ונותן בשוק של עבודת כוכבים דבשלמא משום בל תשחית ליכא דכיון דלכבודו של מלך עושין כן אין כאן השחתה אלא הוי כמו תכריכין של מאה מנה אלא צער בעלי חיים איך הותר וי"ל דשאני כבוד המלך שהוא כבוד לכל ישראל ואתי כבוד רבים ודחי צער בעלי חיים".

ומבואר מדבריהם דלא כל צורך דוחה איסור צער בעלי חיים אלא כבוד המלך שהוא כבוד לכל ישראל, ולהדיא חילקו בין בל תשחית שנדחית מפני כל צורכי האדם "דאין כאן השחתה" משא"כ איסור צער בעלי חיים שאינו נדחה אלא בשביל כבוד המלך, אך בפסקי התוס' שם כתוב "צער בעלי חיים אינו אסור אלא כשמצערה בלי ריוח", הרי דכל ריוח ותועלת שהיא דוחה צער בעלי חיים.

ויש לעיין בדברי התוס' בב"מ ל"ב ע"ב שכתבו לדמות צער בעלי חיים לבל תשחית ובשניהם כתבו "ומשום כבוד מלך ונשיא עדיף כמו בל תשחית דנדחה מפני כבודם" עי"ש, דמחד גיסא דימו ב"ת לצער בעלי חיים, אך מ"מ משמע דלא הותרה צער בעלי חיים בשביל צורך כלדהו אלא בשביל כבוד המלך בלבד.

ובשו"ת נובי"ת יו"ד סימן י' נשאל אם מותר להשתתף במסעות ציד שבהם הורגים חיות לשם הנאה ושעשוע, וכתב דמצד בל תשחית וצער בעלי חיים אין לאסור כיון שעושה להנאתו ולצורכו כמ"ש התוס' בעבודה זרה, ובאמת לא רק שאין הדברים כתובים בתוס' בעבו"ז אלא אדרבה דברי התוס' שם סותרים את מש"כ הנוב"י דמדבריהם מבואר דלא נדחה איסור צער בעלי חיים אלא בשביל כבוד המלך שהוא כבוד כל ישראל כנ"ל, אך מ"מ יש לדברי הנוב"י בית אב בדברי תרומת הדשן ובדברי פסקי התוס' כמבואר לעיל.

אך באמת נראה לדייק מדברי הרמב"ם במורה נבוכים שם דשחוק בעלמא אינו נחשב צורך כלל ויש בו איסור גמור שהרי כתב דאין איסור בשעת הצורך "כי תאוה נפשך לאכול בשר, לא שנשחט ע"ד האכזריות או השחוק", הרי דשחוק דומיא דאכזריות ואין בו היתר כלל ודו"ק בזה.

אמנם באמת נראה בזה דאין בהכרח סתירה בין דברי התוס' בעבו"ז למה שנקטו הפוסקים דכל צורך שהוא יש בו להתיר צער בעלי חיים, ושני דינים יש בהלכה זו, ויסוד הדבר דיש לחלק בין שימוש טבעי בבע"ח להנאת האדם דאין בו איסור כלל דהתורה התירה צער בעלי חיים להנאת האדם כגון שחיטת בהמה ועוף, ורכיבה על הסוס והגמל, וחרישה ע"י שור, ושימוש בבהמות משא וכדו', וכל אלה הותרה להדיא בתורת ה' ואין איסור כלל בהם והדומה להם. וכ"כ האחרונים לגבי ניסויים רפואיים וכל צרכי האדם הטבעיים.

אבל בהא דעוקרין על המלכים אין כאן שימוש טבעי דאין האדם מפיק הנאה מצער הבהמה וטרחה, אלא אדרבה כונתו להשמיד את הבהמה ולהפסידה, ואין לאדם בזה הנאה כלל, ובזה חידשו התוס' דמ"מ מותר משום כבוד המלך, והתוס' בעבו"ז הוסיפו דלא הותרה אלא בשביל כבוד המלך שהוא כבוד כל ישראל, דאין בזה גדר הותרה אלא גדר דחויה כיון שאין זה שימוש והנאה, ודו"ק בזה.

ומשו"כ יש לדחות את מש"כ בשו"ת בית יצחק (יו"ד ח"ב סימן קל"א) דהמרדכי חולק על תרוה"ד מדכתב במס' עבו"ז (סימן תשצ"ז) דמה שאמרו במי שהקדיש בהמה בזמה"ז דנועל דלת בפניה עד שתמות מאליה כדי שלא יבואו בו לידי תקלה, משום דצער בעלי חיים מדרבנן, ומדלא כתב דמותר לצורך האדם בהכרח שהוא חולק על כלל זה. ולפי המבואר אין זה ראיה כלל, דשאני השחתה והמתה כדי שלא יכשלו משימוש, וז"פ.

וא"כ נראה דשלש חלוקות בדבר, בהנאה טבעית ומוחשית היתר גמור הוא, בהשחתה ממש אין האיסור נדחה אלא משום כבוד המלך, ובהנאה טפילה אף שמותר מ"מ יש להמנע משום מדת האכזריות כמ"ש התה"ד והרמ"א.

ועיין בב"מ ל"ב ע"ב שם אמרו "אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא" ואף דצער בעלי חיים דאורייתא "כדי לכוף את יצרו עדיף" ולמדנו מזה דבר גדול דגם תועלת רוחנית "לכוף את יצרו" צורך גמור הוא לדחות צער בעלי חיים, וע"ע בר"ן שם דזקן ואינו לפי כבודו פטור דאף משום כבודו נדחה צער בעלי חיים כמו לכל צרכיו, ודו"ק בזה.

וכיון דאתינא להכי נראה דבאמת יש לשקול לעולם את משקל הצורך מול גודל הצער, ואף התרוה"ד שכתב להתיר כל שיש בו צורך האדם, מ"מ כתב דנהגו להמנע בזה משום דהוי מדת אכזריות, כיון שמדובר בצורך קלוש שכל כולו שטות והבל כגון חתיכת אוזן הכלב כדי ליפותו וחיתוך לשון הציפור שתדבר, דמדת אכזריות היא לצער בע"ח משום שטות ורעות רוח אבל בצורך גמור ומוחשי אין כל פגם וחסרון, ומאידך כבר כתב הר"ן בב"מ שם דבצער קטן לא חששו כלל אלא לצער גדול עי"ש.

ומשום כ"ז נראה דלעולם הוי מחשב צער הבע"ח כנגד תועלת האדם ואין בזה כלל גמור אלא טוהר לבב ויושר הדעת המה ינחוני לדון בכל ענין לגופו, ודו"ק בכ"ז.

הגב על הנושא

לתחילת הדף