אתה נמצא כאן: דף הבית » שיעורי מורינו הרב אשר וייס » פרשת בשלח – שלש סעודות וזמניהן

פרשת בשלח – שלש סעודות וזמניהן

"ויאמר משה אכלהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאהו בשדה" (ט"ז כ"ה).

"תנו רבנן כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת שלש. רבי חידקא אומר ארבע. א"ר יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו, 'ויאמר משה אכלהו היום…' רבי חידקא סבר הני תלתא היום לבר מאורתא, ורבנן סברי בהדי דאורתא" (שבת קי"ז ע"ב).

אם הוי מהתורה

הנה מפשטות הסוגיה נראה דשלש סעודות בשבת מה"ת הם שהרי דרשו מקרא מלא דכתיב ג' פעמים היום כנגד ג' סעודות. ואכן כך כתב הלבוש בסימן רצ"א סעיף א' "ויהא זהיר מאד לקיים סעודה שלישית, והיא מן התורה ג"כ, שכן דרשו מדכתיב תלתא זימני היום וכו'"

אך דעת רוב הפוסקים דמצות ש"ס מדרבנן ואסמכוהו אקרא וכ"כ במשנ"ב (שם סק"א). אך מ"מ מצוה גדולה היא וכמבואר בטור ובשו"ע (רצ"א ס"א) "יהא זהיר מאוד לקיים סעודה שלישית".

והנה במק"א דנתי במה שנחלקו הראשונים באסמכתא אם הוי ככל דרבנן או שמא חמור טפי מדברי סופרים ובאמת כל אסמכתא מבטאת את רצון הקב"ה בתורתו (עיין מנחת אשר מועדים ח"א סימן ז'), אך נראה לכאורה דמצוה זו לכו"ע חמור מכל דרבנן שהרי לכאורה משמע מדברי חז"ל שכך אמר משה רבינו לישראל.

ולכאורה נראה דהוי תקנת משה רבינו ומשה רעיא מהימנא הוא זה שהסמיך הלכה זו על ציווי הקב"ה, או דהוי כשאר הלממ"ס, וצ"ע.

וראה מש"כ בערוך השלחן (רצ"א ס"א) "ויהא זהיר מאד לקיים סעודה שלישית ואמרו חז"ל (קי"ח ע"ב) דכל המקיים סעודה ג' נצול משלש פורעניות מחבלו של משיח ומדינה של גיהנם וממלחמת גוג ומגוג וא"ר יוסי יהא חלקי עם מקיימי ג' סעודות בשבת והלבוש כתב שהם מן התורה כדכתיב תלתא היום ע"ש ואם אפשר שאינן ממש מן התורה מ"מ וודאי מתקנת משה רבינו הם שכן קיבל מסיני והם מרמזים נגד ג' אבות נגד תורה נביאים וכתובים ובשעה שניתן להם המן ניתן להם על ג' סעודות כדאיתא במכילתא שהביא כאן הטור ודברים גדולים ונוראים תלוים בג' סעודות אלו ומבוארים בזוהר בכמה מקומות".

זמן הסעודה השלישית

הנה נחלקו הפוסקים בזמן הראוי לאכול את הסעודה השלישית, ולכאורה יש ארבע מחלוקות בדבר:

א. רבותינו הראשונים במס' שבת שם הביאו את שיטת בעל הלכות גדולות דאין מצוה בזמנים מסויימים וחלוקים ואין המצוה אלא בשלש סעודות בלבד. ומה שאמרו שם (קי"ז ע"ב) נפלה דליקה בלילי שבת מצילין שלש סעודות, בשחרית מצילין שתי סעודות, במנחה מצילין סעודה אחת. וכן מה שאמרו שם (קי"ח ע"א) קערות שאכל מהן ערבית מדיחן לאכול בהן שחרית, שחרית לאכול מהן צהריים וכו', אין זה אלא משום שכך מנהג העולם, אבל לדינא אף אם מפסיק באמצע בסעודתו ומברך בהמ"ז ואח"כ חוזר לגמור סעודתו קיים מצות ג"ס. כ"כ בשמו הרמב"ן, הרשב"א והר"ן, עי"ש.

ב. בשו"ת הרא"ש (כלל כ"ב ס"ד) אף שהסכים לשיטת הבה"ג דיכול להפסיק באמצע הסעודה ולברך ושוב להמשיך וקיים בזה מצות ש"ס ואין בזה חשש ברכה שא"צ, וכתב שכך נהגו רבותיו וכך נוהג הוא אחריהם, מאידך כתב דאין יוצא ידי חובת סעודה לשישית אלא מן המנחה ולמעלה. והוכיח משתי הסוגיות הנ"ל דאינו יוצא יד"ח אלא מזמן המנחה ולמעלה, עי"ש.

ג. כתב הרמב"ם בהלכות שבת (פ"ל ה"י) "כך היה מנהג הצדיקים הראשונים מתפלל אדם בשבת שחרית ומוסף בבית הכנסת ויבוא לביתו ויסעוד סעודה שניה וילך לבית המדרש יקרא וישמע עד המנחה ויתפלל מנחה ואחר כך יקבע סעודה שלישית על היין ויאכל וישתה עד מוצאי שבת".

ויש לעיין בשיטתו האם זה דין בסעודה שלישית דזה זמנה לאחר תפלת המנחה, או שמא אין זה אלא משום שאסור לאכול סמוך לתפלת המנחה. וכך משמע מדברי הטור שם דכיון שהגיע זמן תפלת המנחה אסור לאכול עד שיתפלל.

ד. כתב הטור שם בשם ר"ת שהנהיג שלא לאכול בשבת בין מנחה לערבית שאמרו חז"ל במדרש "כל השותה מים בשבת בין השמשות כאילו גוזל המתים". ולשיטתו צריך לאכול ס"ג דוקא לפני תפלת מנחה, עי"ש. ושיטה זו הובאה בתוס' בפסחים (ק"ה ע"א ד"ה והנ"מ) "שר"ת כעס על רבינו משולם שהנהיג לאכול בין מנחה למעריב", עי"ש.

ובשו"ע (רצ"א ס"ב) פסק המחבר "זמנה משיגיע זמן מנחה דהיינו משש שעות ומחצה ולמעלה, ואם עשאה קודם לכן לא קיים מצות סעודה שלישית". הרי שפסק כשיטת הרא"ש, אך לא התייחס כלל למה שנחלקו הרמב"ם ור"ת אם מתפלל ואח"כ סועד או סועד ואח"כ מתפלל.

והרמ"א הביא שם את שתי הדעות וכתב שנוהגין כשיטת הרמב"ם שזמנה בין תפלת מנחה למעריב, עי"ש.

והנה בהביאו את שיטת הרמב"ם כתב הרמ"א "וי"א דיותר טוב להתפלל מנחה תחלה". ומבואר דס"ל דאין זה אלא לכתחלה, ועוד משמע מלשונו דאין זה דין בעצם סעודה שלישית, אלא מדיני התפלה, וזה שכתב דיותר טוב להתפלל תחלה. וכ"כ במשנ"ב שם סק"י "דאסור לאכול עד שיתפלל, והדעה הראשונה ס"ל דסעודה קטנה שרי כמ"ש בסימן רל"ב. וכ"כ בס"ק י"א, דאף שנוהגין להתפלל לפני הסעודה אם קשה לו יכול לאכול לפני מנחה אף לכתחלה אם זה קודם זמן מנחה קטנה. ובשעה"צ סק"ה ביאר דכיון דקיי"ל בסימן רל"ב דסעודה קטנה מותר אפילו סמוך לזמן מנחה קטנה לית לן בה, עי"ש.

ולכאורה תימה לפי"ז בשיטת הרמב"ם דהלא אף לשיטתו מותר לאכול סעודה קטנה מזמן מנחה ולמעלה ואין איסור אלא סמוך למנחה קטנה.

והנראה לכאורה בדעת הרמב"ם דבאמת אין זה מעיקר הדין שהרי לא כתב הרמב"ם אלא דכך נהגו צדיקים ראשונים, הרי דאין זה אלא מנהג צדיקים. וראוי לנהוג כמנהגם.

ונראה דעיקר מנהגם משום שנהגו לקבוע בית מדרש לאחר סעודת שחרית וכולם באו לקרוא ולשמוע דברי תורה עד סמוך למנחה קטנה וכיון שכן התפללו מנחה ואכלו עד מוצאי שבת. כך נראה ברור מתוך דברי הרמב"ן.

ובאמת פשוט דאין בזה אלא שתי דעות בלבד. שיטות הבה"ג והרא"ש שנחלקו אם צריך לאכול סעודה שלישית דוקא מן המנחה ולמעלה או שאין כלל זמן קבוע לסעודה. והרמב"ם ור"ת לא השתיתו דבריהם בזה על דין שלש סעודות כלל, אלא מטעמים אחרים שנו מה ששנו.

שיטת הרמב"ם פשוטה דכיון שנהגו לקבוע בית מדרש מיד לאחר סעודת שחרית והלכו לבתי כנסיות ובתי מדרשות לקרוא ולשמוע עד זמן מנחה קטנה ממילא צריך להתפלל לפני הסעודה דאסור ליכנס לסעודה סמוך למנחה קטנה.

וגם שיטת ר"ת לא קשורה כלל לעיקר דין ס"ג אלא שחשש למה שאמרו במדרש שאסור לשתות מים בשבת בין השמשות ומשו"כ יש להקדים סעודה שלישית לפני תפילת המנחה.

זמן שאר הסעודות

הנה יש לעיין בסעודה הראשונה משלש הסעודות אם צריך לאוכלה דוקא בליל שבת או שמא גם זה אינו אלא מנהג העולם.

ולהדיא כתבו התוס' בפסחים (ק"א ע"א ד"ה ובקידושא) דיכול לאכול שלש סעודות ביום ואין צריך לאכול דוקא בלילה, וכ"ה ברמ"א סימן רצ"א ס"א. ולכאורה דבריהם מתיישבים לשיטת הבה"ג דאין זמנים חלוקים לשלש הסעודות בשבת, דלא תיקנו אלא שלש סעודות אבל אין קפידא בזמן אכילתן, אך לדעת התוס' (שבת קי"ח ע"א ד"ה במנחה) דנקטו כשיטת הרא"ש דזמן ס"ג דוקא לאחר זמן מנחה צ"ע, למה קבעו זמן לסעודה שלישית דוקא מן המנחה ולמעלה ולא קבעו זמן לסעודה הראשונה, ולכאורה סתרו התוס' את שיטתם בהלכה זו.

ועוד יש לעיין לגבי הסעודה השניה אם יש קפידא שתהיה דוקא שחרית דהיינו לפני חצות או שמא יכול לאכול סעודה זו גם אחר חצות היום.

ולכאורה יש להוכיח שאין בזה קפידא, שהרי כתבו הטור והשו"ע בסימן רפ"ח דאין להתענות בשבת עד אחר חצות משום דאסור להתענות בשבת, הרי לן דאין בזה איסור אלא מצד האיסור לענות נפש בשבת, ואם טעם טעימה כלשהי לא עבר באיסור. הרי דמצד מצות שלש סעודות בשבת אין בזה קפידא, אף שהטור בסימן רצ"א הרי פסק כשיטת אביו הרא"ש דסעודה שלישית חייב לאכול אחר חצות ואם אכל לפני חצות לא קיים מצות סעודה שלישית, וכ"ה בשו"ע שם, ולכאורה הדברים תימה, למה לא מצינו בזה קפידא אלא בסעודה שלישית.

והנה כתב בערוך השלחן (סימן רפ"ח סעיף א' – ב') דכשם שסעודה שלישית צריכה להיות דוקא לאחר חצות היום, כך סעודה שניה צריכה להיות דוקא לפני חצות, ותמה שלא מצא כן בדברי הפוסקים, אך כתב דכך פשוט בעיניו וכך נהג להקפיד. ובאמת כבר קדמו הב"ח בסימן של"ד ודקדק כך מדברי רש"י (שבת קי"ז ע"ב) לגבי סוגיה דדליקה שנפלה בבית, אך באמת אין כל הכרח לזה בדברי רש"י, עי"ש.

אך כבר ביארתי לעיל דמדברי הטור והשו"ע בסימן רפ"ח מבואר להדיא שלא כדבריהם, ובאמת צריך ביאור והסבר, למה לא תיקנו זמן מסויים ומוגדר לא בסעודה ראשונה ולא בסעודה שניה אלא בסעודה שלישית בלבד.

ונראה בזה עפ"י המבואר במסכת סוכה (כ"ז ע"א) דבימיהם נהגו לסעוד שתי סעודות בכל יום, סעודה אחת ביום וסעודה אחת בלילה. ונראה לפי"ז דעיקר התקנה דש"ס היתה להוסיף סעודה נוספת לכבוד שבת, וכיון שמאז ומקדם נהגו לעשות סעודה אחת בלילה וסעודה בבוקר דלא מסתבר שהתענו מעלות השחר עד לאחר חצות, ועוד דחז"ל הלא הפליגו בשבח פת שחרית, ופשוט שנהגו לאכול סעודה בשחרית, ותיקנו חז"ל להוסיף סעודה נוספת מחצות ואילך. ומשו"כ לא מצינו קפידא בשתי הסעודות הראשונות, דעיקר התקנה לא היתה אלא להוסיף סעודה לכבוד שבת. ובסעודה זו קבעו זמן מן המנחה ולמעלה, ודו"ק בזה כי נכון ופשוט הוא.

אמנם מדברי הרמב"ם משמע דבאמת יש זמן לכל שלש הסעודות, דהלא כך כתב שם (פ"ל ה"ט מהלכות שבת) "חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת אחת ערבית ואחת שחרית ואחת במנחה". הרי לן דמעיקר חיוב שלש סעודות גם זמנן, וזה עיקר חיובן, אחת ערבית אחת שחרית והשלישית במנחה. ופלא שערוך השלחן דכל רז לא אניס ליה לא שם אל לבו דבדברי הרמב"ם מפורש כדבריו.

ואפשר שהרמב"ם הלך לפי דרכו דעיקר חיוב שלש סעודות משום עונג שבת כמבואר בדבריו שם (הלכה ז'), ממילא ס"ל דמצוה לקובען לפי מנהג בני האדם ודרכן כל הימים, דבהכי מתענגים באכילתן, ודו"ק.

ומ"מ נראה מבואר בדברי הרמב"ם דאכן קבעו חכמים זמן מוגדר וקבוע לכל אחת משלש הסעודות בשבת. אך כבר נתבאר לעיל דלא כתב הרמב"ם אלא מנהג הצדיקים הראשונים ואין כל הכרח בדבריו דכך עיקר מצות סעודות השבת, ודו"ק בזה.

אם מותר להתחיל סעודה שלישית לאחר השקיעה

והנה יש לעיין אם מותר להתחיל סעודה שלישית לאחר השקיעה. וברבים מחצרות החסידים נהגו להקל בזה קצת, ויש לבאר הלכתא דא. ומתוך עיון בפוסקים נראה דשלש מחלוקות בדבר, ונבאר.

הנה כתב בשלחן ערוך (רצ"ט ס"א) "אסור לאכול שום דבר או אפילו לשתות יין או שאר משקים חוץ ממים משתחשך עד שיבדיל".

אך המשנה ברורה שם (ס"ק א') כתב דאם לא אכל סעודה שלישית ודאי יש להקל שיטול ידיו ויאכל אף לאחר השקיעה. ובשעה"צ ס"ק ד' כתב דהעולם נהגו להקל בזה.

אמנם בשלחן ערוך הרב שם (סעיף ב') כתב "ויש מתירין אפילו להתחיל בבין השמשות בין לאכול בין לשתות ואין איסור אלא בודאי לילה שאז הוא זמן הראוי להבדלה וכן נתפשט המנהג בסעודות גדולות שמתחילין בביה"ש ואין למחות בידם כיון שיש להם על מה שיסמכוא אבל העיקר כסברא הראשונה". הרי שנקט לחומרא דאף אם התחיל כבר כיון שהתחיל באיסור פוסק.

ויש מתירין אף לכתחלה, כמו שכתב באשל אברהם שם "כתבתי במקום אחר שכדי שלא לבטל סעודה שלישית בשבת קודש נוהגים להקל להתחיל בבין השמשות וכו'".

הרי לן שלש דעות, לדעת השוע"ה אין מקום להקל אף בדיעבד, לדעת המשנ"ב בדיעבד יש להקל, לדעת האשל אברהם מותר אף לכתחלה.

ועיין בשמירת שבת כהלכתה פרק נ"ו הערה י"ח בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל דאסור ליטול ידיים לסעודה שלישית משום דהוי חצי שעה לפני זמן חיוב הבדלה, ואף דלענין תפילת ערבית מהני מה שיש לו זמן קבוע שבו הוא מתפלל וכן מה שמעמיד לעצמו מי שיזכירנו, לענין הבדלה לא מהני. ובספר שלחן שלמה סימן רצ"ט הובא שכך כתב הגרש"ז לשואל שאם אכל מזונות לאחר חצות היום לא יקל להתחיל סעודה שלישית בין השמשות, עי"ש.

ולכאורה נראה טפי דכיון דלעולם מבדיל לאחר תפלת ערבית, וכיון דלא חיישינן שיבטל תפלת ערבית אין גם חשש שיבטל מצות הבדלה כיון שלעולם מבדיל לאחר מעריב. ועוד דכל עוד לא התפלל ערבית הו"ל כאילו עדיין לא הגיע זמן הבדלה על הכוס, כך נראה למעשה.

ספק עשה אם דוחה ספק לא תעשה

והנה מלבד מה שדעת המשנ"ב דיש להקל בזה כדי שלא יבטל מצות סעודה שלישית, עוד כתב בזה סברא מחודשת שם בשעה"צ ס"ק ד', דיבוא ספק עשה דרבנן ויבטל ספק איסור דרבנן, וכונתו לספק מצות סעודה שלישית דאם יום הוא מצוה יש עליו ואם לילה הוא כבר עבר זמנו ובטל מצותו, ואם יום הוא אכתי לא אתי זמן תפלת ערבית ורק אם לילה הוא אסור לאכול כיון שכבר מחוייב הוא להתפלל ולהבדיל.

ולכאורה יש לעיין בזה דהלא כיון דמצות סעודה שלישית מדרבנן, כמבואר לעיל (אות א') והרי ספק דרבנן לקולא, ולכאורה פטור הוא מסעודה שלישית בבין השמשות, וכיון שפטור הוא איך ידחה אף ספק איסור.

והרי כתב המשנ"ב בסימן תרנ"ב ס"ק ב' דאם לא נטל לולב עד בין השמשות פטור הוא ממצות לולב דספק דרבנן לקולא.

אמנם במק"א דנתי בכל עיקר דין עשה דוחה ל"ת אם החיוב דוחה את הל"ת, או המצוה דוחה את הל"ת, אף שאין בו חיוב כלל. והרי בפירוש הראב"ד בריש תורת כהנים חידש דאף אשה מותרת ללבוש כלאיים בציצית אף שפטורה ממצות ציצית, כיון דעכ"פ יש לה מצוה. ויש לומר כן גם בספק מצוה דרבנן, דאף דספק דרבנן לקולא ואין בו חיוב, מ"מ יש כאן ספק מצוה ובדין הוא שידחה ספק איסור דרבנן.

ויש להעיר עוד מדברי המשנ"ב סימן רע"א ס"ק ל"ט בשם הפרי מגדים דמי שלא קידש בשבת עד בין השמשות דאפוקי יומא, אם כבר התפלל ויצא ידי חובתו מן התורה בקידוש שבתפלה, יקדש על הכוס בין השמשות בלי שם ומלכות, אבל אם לא התפלל יקדש בברכה וישתה מן הכוס ויאכל כדי שיהיה קידוש במקום סעודה. ובשעה"צ ס"ק מ"ז הקשה דהלא אסור לטעום בין השמשות לפני שיבדיל וכתב דע"כ מיירי כשנזכר באמצע סעודה שלישית. ושוב כתב דאפשר שקידוש שעיקרו מה"ת דוחה איסור טעימה דרבנן.

ומשמע מדבריו דרק משום דקידוש עיקרו מן התורה חמור טפי, ולא בדרבנן בעלמא. אמנם אפשר שלא כתב כן אלא לרוחא דמילתא.

הנה הרבה יש להאריך בזה בעומק הסוגיות בגדרי עשה דוחה לא תעשה ולא נתפניתי אלא למה שנוגע בסוגיא דשלש סעודות, ועוד חזון למועד.

מה צריך לאכול בסעודה שלישית

הן ידוע שנחלקו הראשונים בסעודה שלישית אם צריך דוקא פת או שיוצא יד"ח אף אם לא אכל פת. וארבעה מחלוקות בדבר. י"א שצריך דוקא פת. וי"א שיוצא יד"ח אף במיני מזונות. וי"א שדי לו בבשר ודגים וכדומה מינים שמלפתים בהם את הפת. וי"א שאף בפירות יוצא ידי חובתו.

וכל ארבעת השיטות הובאו בשו"ע סימן רצ"א סעיף ה', ובסו"ד כתב המחבר "וסברא ראשונה עיקר שצריך לעשותה בפת אא"כ הוא שבע ביותר".

ובשוע"ה שם סעיף ז' כתב "ואין לסמוך כלל על כל זה (שמקילים שלא בפת) אלא א"כ אפשר כלל בענין אחר כגון שהוא שבע ביותר ואי אפשר לו לאכול פת בלא שיצער את עצמו".

ודבריו צ"ע שהרי אם יש צער בדבר פטור הוא לגמרי מסעודה שלישית כמבואר שם בסעיף א' בשו"ע "ואם א"א לו כלל שיאכל אינו חייב לצער את עצמו". ועי"ש במשנ"ב סק"ג "דהסעודה לעונג ניתנה ולא לצער". ובאמת פשוט דלא רק בסעודה שלישית פטור הוא אם מצטער אלא בכל שלשת הסעודות, שהרי מטעם זה מותר להתענות תענית חלום בשבת וכן בכל דוני שמצטער באכילתו כמבואר בסימן רפ"ח, ומה חידוש יש דהמצטער באכילת פת פטור מלאכול פת בס"ג.

ונראה יותר דאף אם אין בזה צער מוחשי אלא כל שהוא שבע ביותר ואינו חפץ באכילת הפת יכול לצאת יד"ח בשאר מינים.

וחידוש גדול יש בשו"ע הרב סימן קפ"ח סעיף י' שם העיד אחי הגרש"ז מהרי"ל שאחיו הגדול חזר בו בסוף ימיו ופסק שיוצאים יד"ח אף לכתחילה במיני מזונות בס"ג כיון שגם בברכות מעין שלש מזכירין קדושת יום השבת עי"ש.

ולא הבנתי, דמה ענין למה שמזכירין קדושת השבת והלא לא נחלקו אלא אם צריך דין סעודה ואין סעודה אלא בפת ודעת השו"ע ורוב הפוסקים דכיון שצריך לאכול שלש סעודות בשבת דין אחד לכולם ובכולם צריך סעודות בפת, וצ"ע.

 

 

 

מאמר הבטחון

הבוטח בה' חסד יסובבנהו

 הנה ידוע שאמירת פרשת המן סגולה היא לפרנסה, ונראה דיסוד סגולה זו, במדת הבטחון, דמפרשה זו עלינו ללמוד דאין השפע והפרנסה אלא מידו הגדולה הרחבה והמלאה ית"ש, וכשם שאבותינו במדבר לא אכלו אלא לחם מן השמים כן אין לנו אלא מה שהיושב במרומים משפיע לנו בטובו הגדול ברכות שמים מעל, וכשם שבמן כתיב "ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר" (שמות ט"ז י"ח), כך בפרנסתו של אדם, לא לחכמים לחם, ואין פרנסתו של אדם לפי טרחו וכוחו אלא כפי מה שנאצל לו מר"ה עד ר"ה בגזירת שמים, ואין עליו לעשות אלא השתדלות בדרך הטבע, אך ידוע ידע שכל פרנסתו מידו הגדולה ית"ש.

וכפי מדת בטחונו של אדם השפע הנשפע עליו ומדת ההשתדלות הנדרשת ממנו. חסידים מספרים על הצה"ק רבי זושא מהאניפולי שפעם אחת ישבו הוא והחבריא קדישא ימים מספר בעבודת הקודש ולא בא אוכל לפיהם עד שהפצירו בו תלמידיו שיבקש מפלוני אלמוני העשיר שגר בשכנות שיחוס על נפש רעבה ויתן מפתו לדל. הצדיק ניגש לפתח ביתו של פלוני ונגע בידית הדלת וחזר לבית המדרש, לתמיהת תלמידיו ענה שלפי דעתו יצא בכך ידי חובת ההשתדלות אף שאפילו לא הקיש בדלת ולא ידע פלוני כלל שהצדיק עמד מאחורי דלתו, לאחר כמה דקות נכנס פלוני אלמוני לבית המדרש וכל טוב הארץ בידו, וראו החסידים בעליל דלפי מעלתו הנשגבה של הצדיק די היה לו בהשתדלות מועטת זו.

וראה דבר נפלא בתורת רבינו הגר"א בענין ההשתדלות בענין הפרנסה, דהנ הבנדה (ע' ע"ב) שאלו מה יעשה אדם ויתעשר, ואמר ר"י ב"ח "ירבה בסחורה וישא ויתן באמונה ויבקש ממי שהעושר שלו". ובהגהות הגר"א מחק מ"ש ירבה בסחורה. הרי לן דאין צריך כלל להרבות בסחורה ע"מ להתעשר, דאין הדבר תלוי אלא באמונה ובתפלה בלבד.

ובשו"ע או"ח סט"ו ס"ה איתא דכדאי לומר פרשת המן בכל יום, וידוע שהיא סגולה גדולה ופרנסה, אך כבר כתב שם המג"א וכ"ה במשנ"ב סקי"ג דאין הסגולה בעצם האמירה אלא בכונת הלב והתבוננות באמונה ובהשגחה, עי"ש.

הנועם אלימלך בפרשת בהר הביא בשם אחיו הגדול הר"ר זושא זצ"ל (וזו הפעם היחידה שהוא מביא ד"ת בשמו) דבפרשת בהר איתא "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית… וציויתי את ברכתי לכם" וכו' (ויקרא כ"ה כ' – כ"א) דכל עוד לא ישאלו כלל 'מה נאכל' יתברכו מברכות שמים בשפע אין קץ מכח מדת הבטחון ויהיה אוכל קמעא ומתברך במעיו ולא יצטרכו לטרחת הקצירה והאיסוף וכדו', אבל אם יהיו מקטני אמנה וידאגו ויאמרו "מה נאכל מעתה" ובכך ינעלו ארובות שמים ויתמעטו אוצרות השפע, אעפ"כ "וציויתי את ברכתי"… הקב"ה ברחמיו וחסדיו ישפיע ברכה מחודשת אבל אז יצטרכו לטרוח בעבודה רבה, והדברים נפלאים.

בספר תורת אבות כתב בשם הצדיק מלכוביץ שהר"ר זושא שמע פירוש זה מאליהו הנביא, אך כבר אמרו חז"ל דחכם עדיף מנביא וכבר מצינו דומה לפירוש נפלא זה בדברי אחד הראשונים, בספורנו שם וז"ל "ואכלתם לשובע, שיהיו הפירות רבי המזון כענין שהיה בעומר (היינו המן) שהיה מספיק לגדול כמו לקטן כאמרם אוכל קמעא ומתברך במעיו… וכי תאמרו מה נאכל, כאשר יסופק זה אצלכם ולא תבטחו שיהיה המעט מספיק באיכותו, וציויתי את ברכתי… ועשת את תבואתה, בענין שישבע העין מראות ותראו שיספיק הכמות" עי"ש.

ובספר כתונת פסים לבעל התולדות יעקב יוסף הביא בפרשת שמיני בשם הרמב"ם דאילו היינו שלמים בבטחוננו בהקב"ה היינו זוכים אף בזמן הזה למן מן השמים, אמנם לא ידענו בדברים אלה איה מקום כבודם בדברי הרמב"ם, מ"מ מקור מקומם טהור בגודל כח הבטחון.

ודברי התולדות יעקב יוסף משלימים זה את זה ובספרו עה"ת בפרשת מקץ הביא בשם הבעש"ט בביאור הפסוק "הבוטח בה' חסד יסובבנו" (תהלים ל"ב י') שאדם הבוטח בה' בטחון מושלם מלאכי מעלה שומרים עליו בכל צעד ושעל וכל המזיקים שבעולם אינם יכולים להזיקו, ועיין ב"כתר שם טוב" מהבעש"ט "מי שיש לו מדת הבטחון בהי"ת באמת אפילו אם נגזר עליו ח"ו כמה גזירות רעות אי אפשר למדת הדין לשלוט עליו, והוא בדוק, ובאמת דבר זה מבואר בכתוב (תהלים קכ"א א') שיר המעלות הבוטחים בה' כהר ציון לא ימוט לעולם ישב".

אמנם החזו"א בספרו אמונה ובטחון (פרק ב') כתב שכשאדם עומד בעת צרה ואומר "ה' יעזור", והוא בטוח שלא יאונה לו כל רע טועה הוא כי מהיכן הבטחון שה' יעזור, הרי יש דין ויש דיין, הקב"ה לא עוזר לכל אחד, אדם צריך להיות בחרדה גדולה "אולי יחוס עם עני ואביון אולי ירחם" ואיך יכול הוא להיות בטוח שהקב"ה יעזור. לשיטת החזו"א גדר הבטחון זה ה"הלכה למעשה" של אמונה, כי האמונה רעיון מופשט היא והבטחון הוא המבחן של האמונה, שאדם יכיר ש"אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" (תדא"ר ח'), בטחון מבטל את מושג הסבירות, ואפילו גוסס ביד הקב"ה לרפואתו, אבל מנין הבטחון שהקב"ה אכן יעזור אם אין האדם ראוי לכך.

אך לענ"ד אין מחלוקת ביסוד ענין זה, הרי ידועים דברי הגר"ח מואלוז'ין בנפש החיים (שער ג' פרק י"ב) ומחיבת הקודש נעתיק לשונו הזהב "ענין גדול וסגולה נפלאה להסיר ולבטל מעליו כל דינים ורצונות אחרים שלא יוכלו לשלוט בו ולא יעשו שום רושם כלל, כשהאדם קובע בלבו לאמר הלא השם הוא האלקים האמיתי, ואין עוד מלבדו יתברך שום כח בעולם ובכל העולמות כלל, והכל מלא רק אחדותו הפשוט יתברך שמו ומבטל בלבו בטול גמור ואינו משגיח כלל על שום כח ורצון בעולם, ומשעבד ומדבק טוהר מחשבתו רק לאדון יחיד ברוך הוא, כן יספיק הוא יתברך בידו שממילא יתבטלו מעליו כל הכוחות והרצונות שבעולם שלא יוכלו לפעול לו שום דבר כלל". הרי לן בדברי מאור העולם, בנפלאות הבטחון ועוצם כוחו, ומסתבר  שהחזו"א לא בא לחלוק על הגר"ח מואלוז'ין שדלה והשקה מתורת רבו הגר"א.

ובאמת מצינו גם בתורתו של רבינו הגר"א כדברים הנ"ל דמסגולת הבטחון להגן על הבוטח. עיין בפירושו שבספר נחום (א' ז') "טוב ה' למעוז ביום צרה וידע חוסי בו", וביאר הגר"א דמעוז היינו מי שעוז לו בזכותו או בזכות אבותיו, וחוסי בו כונתו למי שאינו תלוי בזכותו רק חוסה בשמו הגדול. ושוב כתב שם "לחוסי בו עצמו יתברך הוא יודע ומשגיח ומגן שלא יביא עליהם צרה כלל ולכן לא הזכיר אצל חוסי בו ביום צרה". הרי לן שהקב"ה מגן ומושיע לחוסי בו שלא יבוא להם צרה כלל, אף למי שאין לו לתלות בזכותו.

ועיין עוד בבהגר"א במשלי (י"ד ט"ז) דהכסיל עובר במקום סכנה ובוטח בהקב"ה שלא ינזק והוא בטחון הכסילים דמי הכריחו ללכת במקום סכנה, עי"ש. ומשמע דאילו היה מוכרח ללכת במקום סכנה היה בטחונו בטחון ראוי.

ובאמת אף החזו"א בקונטרס על בטחון (תחילת פרק ב' וסוף פרק ז') כתב, "יש עוד במידת הבטחון כי על הבוטח שורה רוח הקודש ומתלווה עמו רוח עוז המבשרהו כי אמנם יעזרהו ה' כמו שאמר דוד המלך ע"ה אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח" (תהלים כ"ז ג').

ונראה בזה ביסוד ענין נשגב זה.

הנה בודאי שהבוטח בה' חסד יסובבנו אבל ענין זה "מתחלף לפי מעלת הבוטח ורוב קדשו" כלשון החזו"א, וגדולי החסידות וכן מרנא הגר"א שכתבו שאדם שבוטח בה' נשמר מכל רע הם דברו מאנשים שעומדים במבחן העליון, צדיקים שבטחו בהקב"ה בכל נימי לבם ונפשם והתהלכו בצלו מתוך קרבת אלקים נשגבה וקדושה במדרגות גבוהות.

ובתהלים קט"ז פסוק י' "שומר פתאים ה'" כתב הרד"ק "כי הפתי שאין יודע תחבולה להנצל מרעתו הא-ל שומרו כשמשים עליו בטחונו". הרי שהבוטח בה' אף כשאינו בעל זכויות ה' שומרו.

וכ"ה ברמב"ן בפ"א מספר האמונה ובטחון "עוד אמר בטח בה' ועשה טוב כלומר אעפ"י שאין בידך מעשים ותדע בעצמך שאתה רשע עם כל זה בטח בה' כי הוא בעל הרחמים וירחם עליך". ומבואר בדבריו דמהות הבטחון אינה שהקב"ה יכול להושיע בלבד, אלא "בטח בה' כי הוא בעל הרחמים וירחם עליך", ודו"ק.

אמנם באמת נחלקו בזה בדקות הענין, דלפי החזו"א תלוי מדרגה זו "במעלת הבוטח ורוב קדשו" ולדעת מאורי החסידות אין הדבר תלוי אלא ב"גודל בטחונו בה'".

ובדברי הגר"א מצינו בשני סגנונות אלה.

בחידושי אגדות להגר"א ב"ק צ"ב ע"ב איתא דהשגחת השי"ת על האדם תלויה בעוצם בטחונו בה', ומשמע שם דהכל תלוי רק בגודל בטחונו. אך בפירושו לישעיהו (י' כ') כתב "ונשען על ה' קדוש ישראל' באמת ר"ל שישענו על ה' בזה שמקדשים ישראל אותו תמיד באמת כי בטחון היא המעלה היותר גדולה היינו כשהוא בצדקתו אבל לא על דרך משאחז"ל רשעים היו אלא שתלו בטחונם בה'". ומשמע שהדבר תלוי במעלת הבוטח. ויש ליישב בדקות הענין.

ובאמת מצינו כבר מקורות רבים לדרך זה דמדת הבטחון מגינה על הבוטח להצילו מכל נזק ומכל נגע אף שאינו ראוי לכך, עיין בספר העיקרים מאמר ד' פרק מ"ו "והבוטח בה' חסד יסובבנהו – כלומר אף אם אינו ראוי מצד עצמו מדרך הבטחון להמשיך חסד חנם על הבוטחים בה'", ודבריו מפורשים בילקוט (תהלים ל"ב י') "רבים מכאובים לרשע, והבוטח בה' חסד יסובננהו, ר' אליעזר ור' תנחום בשם ר' ירמיה אפילו רשע ובוטח בה' חסד יסובבנו", הרי דאין הדבר תלוי "במעלת הבוטח" בלבד אלא בגודל בטחונו בה', ועיין עוד במד"ר ויחי (פרשה צ"ה) "אמר ר' יצחק הכל בקיווי"… ובפירוש עץ יוסף שם" כלומר אפילו האדם אינו כדאי זוכה לכל המתנות בזכות הקיווי האמונה והבטחון וע"ז אמר לישועתך קיותי ה'", ויש עוד להאריך בזה בדוקין שבעיון ואכמ"ל.

מי יתן ויהיה חלקנו עם המאמינים בה' ובמשה עבדו ויקויים בנו "הבוטח בה' חסד יסובבנו".

תגובות (1)

  • חיים

    עיין במחבר בשו"ע הלכות מגילה לגבי אבל בשבת, לדעת המחבר בשם הרוקח, יורד למנחה בשבת ונשאר לשמוע קריאת המגילה, ואומר המשנה ברורה שדעת המחבר הינה להתפלל מנחה אחרי סעודה שלישית, אך למנהג בני אשכנז עליו לחזור לביתו לאכול סעודה שלישית.

    הגב

הגב על הנושא

לתחילת הדף