אתה נמצא כאן: דף הבית » שיעורי מורינו הרב אשר וייס » פרשת ויצא – בענין המבזבז אל יבזבז יותר מחומש

פרשת ויצא – בענין המבזבז אל יבזבז יותר מחומש

"כל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" (בראשית כ"ח כ"ב).

א

הנה הסמיכו חז"ל על פסוק זה את מה שתיקנו באושא דהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש וכמבואר בכתובות נ' ע"א. ויש לעיין מה היה הדין מעיקר דין תורה טרם תיקנו באושא מה שתיקנו. ונאמרו ג' דרכים ביסוד הדין ונבאר את הנלענ"ד:

א. בשו"ת חת"ס (יו"ד סימן רכ"ט) כתב דמה"ת חייב לבזבז כל ממונו וכל שיש לו פרנסת יומו חייב ליתן לעני כל שאר ממונו, וחכמים פטרו מלבזבז יותר מחומש. ולפי"ז הוי תקנת אושא בכלל מה שאמרו "יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשב ואל תעשה". וזה רחוק לכאורה דלא מסתבר דמה"ת חייב אדם ליתן כל אשר לו לעני והוא עצמו יעני. ועוד דאטו יוציא כל ממונו למצות אחת והלא כיוצ"ב שאלו (ב"ק ט' ע"ב) "אי איתרמי ליה תלתא מצותא, ליתיב לכוליה ביתא". ועוד דכתבתי במק"א (מנחת אשר פסחים סימן פ"ו) דמסתבר דלא עקרו חכמים דבר מה"ת אלא כשבאו לעשות סייג לתורה ולהפריש את האדם מן העבירה ולא במק"א.

ב. במרומי שדה להנצי"ב ב"ק (ט' ע"ב) כתב דיסוד תקנה זו דאל יבזבז יותר מחומש משום כבוד הבריות הוא שלא יעני וא"כ הוי כהא דכבוד הבריות דוחה ל"ת מה"ת בשוא"ת, וגם לשיטתו חייב מעיקר הדין לבזבז כל הונו וחכמים פטרוהו.

ג. בירושלמי (פ"ק דפאה ה"א, דף ג' ע"א) מבואר דהלכה היתה בידם ושכחוהו וחזרו ויסדוהו באושא עי"ש על הא דגמילות חסדים אין לו שיעור וז"ל "כך היתה הלכה בידם ושכחוה ועמדו השניים והסכימו ע"ד הראשונים". ויש מן האחרונים שהבינו דהוי הלכה למשה מסיני, כן כתב בשו"ת מהר"ם שיק יו"ד סימן ר"ל, וכ"כ שם בשנות אליהו.

אך באמת יש לתמוה לכאו' על אדוננו הגאון דלשון זה שבירושלמי מופיע ממש כלשונו גם בפ"ק דשבת בענין גזירת י"ח דבר (דף י"א ע"א) וכן מצינו עוד בירושלמי כתובות (נ' ע"ב) ושם בודאי אינו הלממ"ס אלא תקנ"ח בלבד, וע"ע ירושלמי (תרומות פ"ב ה"א) כל מקום שאמרו "באמת אמרו" הלממ"ס, ואעפ"כ כתבו הר"ש והרע"ב שם דלאו דוקא נקטו הלממ"ס עי"ש, וע"ע בהגהות ציון וירושלמי (כלאים ו' ע"ב) שהאריך להוכיח דאף שכתב שם הלממ"ס לאו דוקא הוא, עי"ש וצ"ע.

ולענ"ד נראה עיקר בהלכה זו, דבאמת פשוט דמה"ת אינו חייב לבזבז כל הונו על מצוה אחת דהלא הוא חייב בתרי"ג מצוות והוא צריך גם פרנסת ביתו [וכמו דפשוט לן דאינו חייב להקדיש כל זמנו למצוה אחת וכפי שהארכנו לבאר במק"א כן פשוט שאינו חייב להקדיש כל ממונו למצוה אחת] וכמו שאמרו בב"ק שם דמסברא ידענו דאינו חייב להוציא כל הונו על מצוות דא"כ אילו איתרמי לי' ג' מצוות ישלם כל ממונו ועיין עוד בערכין (כ"ח ע"א) דרשו מקרא דאסור להקדיש כל נכסיו, אלא צריך אדם לכלכל דרכיו ולפלס נתיבותיו באופן שיחלק זמנו, ממונו וכחו לקיים כל מצוות התורה. ונמסר הדבר לחכמים לקבוע שיעור בהוצאה על מצוות והם קבעוהו עפ"י אסכמתא מיעקב אבינו [ויש להאריך בענין אסמכתא אם הוי מה"ת או מדרבנן בעלמא ואכמ"ל] וכ"כ בשו"ת חת"ס (או"ח סי' קכ"ד) ובעה"ש (יו"ד רמ"ט ס"ה).

והנה הספורנו בסוף פר' ראה כתב "כמתנת ידו ולא כל מתנת ידו" ולא כפתאי אומות העולם אלא כמ"ש המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, ובשו"ת יהודה יעלה (או"ח סי' ר"ב) תמה עליו מהירושלמי הנ"ל דבתירוץ הראשון משמע דרק מדרבנן אל יבזבז וכ"כ הרא"ש והר"ש בריש פאה ולפי האמור יסוד הדין מה"ת הוא אלא שנמסר לחכמים לקבוע שיעורו.

והנה נראה שנחלקו הרמב"ם ותוס' אם תקנת אושא היתה רק על צדקה או על כל הוצאות המצוות דמלשון התוס' ב"ק (ט' ע"ב) משמע דרק בצדקה התקינו זאת אבל במצוות כתבו רק שאינו חייב לבזבז הון רב ואפילו שליש משמע שאינו חייב והביאו תקנת אושא רק לראי' ולדוגמא ומשמע מדבריהם דאין תקנה מסויימת בכל המצוות אלא דמעיקר דין תורה אינו חייב לבזבז הון רב, וכן משמע מהרמ"א (סי' תרנ"ו באו"ח סעיף א') שכתב רק דאינו חייב לבזבז הון רב וביו"ד (סי' רמ"ט סעיף א') לגבי צדקה כתב שלא להוציא יותר מחומש ודו"ק, אך מלשון הרמב"ם בסוף הל' ערכין (פ"ח הי"ג) משמע דגם במצוות אמרו אל יבזבז יותר מחומש עי"ש ודו"ק. ובאמת מצינו לשון הירושלמי (ריש פאה) באושא התקינו שיפריש חומש נכסיו למצוה, וכן אמרו שם בר' ישבב שבזבז כל הונו ואמר לו ר"ג שיבזבז רק חומש על המצוות אבל בבבלי משמע דתקנה זו על הצדקה נאמרה [אמנם בירושלמי נקטו לשון מצוה על צדקה בכ"מ וכהא דמצינו בפאה (ל"ז ע"ב) "ר' חנינא בר פפא הוה מפליג מצוה בליליא" וכ"ה בשקלים כ"ג ע"ב ובמגילה כ"ד ע"א עי"ש].

ועוד יש לדקדק בלשון הירושלמי דמשמע שם דהתקנה היתה שיפריש חומש למצוה בלשון חיוב דהיינו אף דמה"ת אי"צ להפריש שיעור מסויים תיקנו לחייבו להפריש חומש ולא פחות [ומלשון להפריש משמע כמ"ש בשאילת יעבץ (ח"א סוף סימן ג') שהתקנה היתה באופן שהוא מפריש לעניים אבל כשעני לפניו ומבקש לחם לאכול צריך לבזבז אף יותר מחומש עי"ש וע"ע לקמן אות ב') אבל בבבלי משמע שהתקנה היתה לקולא שלא יבזבז יותר מחומש, ויש לעיין בבהגר"א בירושלמי שם שכתב דאסור להוסיף על חומש ומשמע דנקט כן אף בשיטת הירושלמי, וצ"ע. [ולפי"ז צ"ל דגם ר"ג לא הוכיח את ר' ישבב משום שתיקנו שלא יבזבז אלא דממה שתיקנו שיפריש חומש משמע דאין זה מדת חכמים וחסידות שיבזבז כל ממונו ודו"ק].

ובירושלמי כתובות (כ"ט ע"א) איתא "נמנו באושא שיהא אדם מפריש חומש מנכסיו למצות עד איכן ר' ירמיה ורבי אבא בר כהנא חד אמר כדי תרומה ותרומת מעשר וחרנה אמר (משלי ג' ט') כבד את יי' מהונך כמראשית כל תבואתך". ונחלקו שם הקרבן העדה והפני משה. להבנת קרבן העדה כונת הירושלמי להביא מקור לשיעור חומש, ולהבנת הפני משה כונתו לשיעור צדקה לפני תקנת אושא, עי"ש היטב.

ועיין עוד בירושלמי קידושין (פ"א ה"ז) כבד את ה' מהונך אם יש לו חייב אם אין לו פטור עי"ש ודו"ק.

ב

והנה הקשו האח' דבצדקה יש גם ל"ת דלא תאמץ ולא תקפוץ ובלאו הלא צריך לבזבז כל ממונו כמ"ש הרשב"א (ב"ק ט' והרמ"א באו"ח סימן תרנ"ו ס"א וביו"ד קנ"ז סעיף א'), ויש ליישב בכמה דרכים: א. לפי מה שכתב בשו"ת תשובה מאהבה ח"ב בהגהות לסימן תרנ"ו ובנחלת יעקב פרשת ראה ושאילת יעבץ שם דבאמת אינו פטור אלא להפריש יותר מחומש לצדקה אבל כשעני לפניו חייב לבזבז בלא שיעור וא"כ לק"מ דליכא לאו אלא כשעני לפניו, אך מלשון הרמב"ם (פ"ז מהל' מתנות עניים ה"א) משמע דאפי' כשעני לפניו אינו חייב ליתן יותר מחומש אם אין ידו משגת דלא כדברי האחרונים הנ"ל. ב. החת"ס (בהגהות לסימן תרנ"ו) וכן הפמ"ג שם והחות יאיר (סי' קל"ט) כתבו דאין הדבר אמור אלא בקום ועשה ולא בשוא"ת ואינו חייב לבזבז כדי שלא לעבור על ל"ת בשב ואל תעשה וכן משמע ברשב"א ב"ק שם דרק בעשה בשוא"ת אמרו שאין חייב לבזבז עי"ש וכ"ה בלבוש שם (סימן תרנ"ו) ולפי"ז לק"מ, אך בריב"ש (סימן שפ"ז) מבואר דסבר דבל"ת חייב לבזבז אפי' בשוא"ת וכ"ה ברקנאטי הל' צדקה (סי' נ"א) במעשה בצלאל. ג. כתב מהרי"ל דיסקין (חלק א' סי' כ"ד) דהל"ת בצדקה טפל לעשה וכיון שאינו חייב לבזבז על העשה פטור אף על הל"ת, ונראה סברתו כעין סברת הרמב"ן קידושין (ל"ד ע"א) דלאו דמעקה טפל לעשה והפטור מן העשה פטור מן הלאו עי"ש. ד. באמרי בינה הלכות דיינים (סי' י"ט) כתב דגזה"כ "אפס לא יהיה בך אביון" דחייו קודמין ואי"צ לבזבז ושאני ל"ת דעלמא. ה. לפי הנצי"ב (ב"ק ט') י"ל דכבוד הבריות דוחה ל"ת בשאו"ת. ו. ונראה עיקר בזה דאינו עובר בלא תקפוץ ולא תאמץ כיון שנותן לפי דעתו ויכולתו, ואינו קופץ ידו ומאמץ לבו לגמרי, וצ"ע בזה.

ג

הקשו עוד האחרונים מקידושין (כ"ט ע"ב) הוא לפדות ובנו לפדות איזה מהן קודם הרי דאף שאין בידו אלא ה' סלעים חייב לבזבזן על מצות פדיון הבן, ובביאור הלכה (סי' תרנ"ו) כתב דע"כ מיירי בגמ' שם שאין לו אלא ה' סלעים, וכונתו דאל"כ אין גובין ממשועבדים במקום שיש בני חרי וכ"כ באהבת חסד (פרק כ') ובחזו"א (או"ח קמ"ט ג'), [ויש לפלפל דאפשר דכיון שאינו חייב יותר מחומש שוב גובין ממשעבדי, כשאין די בחומש נכסיו וכעין שי' הרשב"א בב"ק (ח' ע"א) דכשיש ב"ח אצל יתומים קטנים גובין ממשעבדי אך באמת נראה לחלק ואכ"מ להאריך ודו"ק]. וגם בקושי' זו נאמרו כמה דרכים ונפרטם בקיצור:

א. כתב הביה"ל שם דעני שאני דממילא הוא מוטל על הציבור ולפיכך אינו פטור מלבזבז. אך לכאורה מסתבר טפי לומר בכה"ג דלא פלוג ולא מסתבר כלל לחלק בין עני לעשיר. ב. רק לבזבז יותר מן הערך אינו חייב יותר מחומש, כ"כ שם בביה"ל וחלקת יואב בקונטרס בדיני אונס ענף ז' אבל לפי ערך המצוה חייב לבזבז כל הונו. אך זה נגד משמעות כל הפוסקים וכמ"ש שם בביה"ל. ג. החזו"א שם כתב דאפשר דכשהיה לו בהרווחה כבר נתחייב להפריש חומש ואינו נפטר מזה אחר שהעני עי"ש, והדברים מחודשים מאוד. ד. נראה פשוט דפה"ב שאני דהוי חוב ממוני ושיעבוד נכסי, וכ"כ גם החזו"א שם אלא שהוקשה לו מהאיבעי' שם הוא לפדות ולעלות לרגל (ותי' בדוחק דכיון דאם רצה לעלות לירושלים לראות את נופה ויופיה מותר מותר גם למצוה וצ"ע בזה), ונראה דכיון דממ"נ הוא חייב להוציאן לפה"ב שוב שורת הדין דאם עליה לרגל קודמת יוציאן לעלות. ה. אפשר דבאמת אינו חייב להוציא לעלות לרגל והשאלה אם הוא רוצה איזה יקדים, אמנם באמת הדבר תלוי במחלוקת שבין רעק"א והגרמ"ז בשו"ת רעק"א (סי' ס"ח) אם מותר לו להקדים כבוד אביו שאינו מחוייב בו (כגון שאין לו לאב מים) לכבוד אב שהוא מחוייב בו עי"ש, וה"נ יש לעיין אם מותר לו להקדים עליה לרגל שאינו חייב להוציא בה כל ממונו לפה"ב שחייב להוציא עליה ודו"ק. וכעי"ז כתבתי בספרי למס' שבת (סי' ל"ב) עי"ש באות ה'. ו. אפשר דאינו חייב להוציא כדי לקנות החפצא דמצוה וממילא אינו יכול לקיים המצוה והוי אונס אבל כשהמצוה היא עצם הנתינה חייב. דו"ק נא בכל הדברים הללו כי קצרתי בהם מאוד וכתבתי ברמיזא בעלמא.

העיר הגר"ח מבריסק למה חייב אדם לפרוע חובו ביותר מחומש הלא פריעת בע"ח מצוה ואינו חייב לבזבז יותר מחומש על המצוות, ולכאורה נראה דמשום לאו דלא תעשוק שיש בכובש ש"ש ובהמנעות מפריעת חוב חייב לבזבז יותר, אך זה תלוי אם חייב לבזבז כל ממונו על לאו בשאו"ת שנחלקו בזה האחרונים כנ"ל, ועוד יש לדחות דהסמ"ע בחו"מ (סי' של"ט ס"ק א') כתב דליכא לאו אלא במחליט לא לפרוע אבל במי שדוחה פרעון חובו ליכא בו לאו אלא מצוה דהן צדק, ובעיקר הדבר נראה כנ"ל דבשיעבוד ממוני ליכא כלל דין זה, דאל יבזבז יותר מחומש, וז"פ.

ד

הקשה בשו"ת מוצל מאש (סי' מ"ה) איך יכול להשביע חבירו שבועת עד אחד או שבועת מודה במקצת והלא עובר בלפני עור כשמכשילו בשבועת שקר ובלאו הלא צריך לבזבז כל ממונו וא"כ יהיה על התובע להפסיד ממון תביעתו כדי שלא להכשיל חבירו, ואפשר דאינו עובר כלל בלפנ"ע דחבירו הלא נשבע מרצונו וזה תלוי בו, אך נראה עיקר בזה דלעולם אינו חייב להפסיד בדין מחשש איסור לפנ"ע, דהלא זה מצות התורה והלכתה שיעשה צדק ומשפט בין איש לאיש ולעולם אין האדם חייב להפסיד ממונו וזכויותיו כדי שלא להכשיל חבירו או לצערו, וכעי"ז נתבאר לקמן (בפרשת וישב סי' נ') דאי"צ להמנע מלתבוע חבירו בדין כדי שלא להלבין פניו, ודו"ק בזה.

ועוד נראה דכך הוא דין התורה דיש דין ויש דיין ובסדרי הדין ובכל הנצרך והחיוני לעשיית הדין והמשפט אין איסור לא בהלבנת פנים ולא בלפני עור, וכך גזרה תורה כדי להעמיד את הדין על תילו, וז"פ.

ועוד נראה דכל מהות חיוב שבועה אינה הכשלה אלא אדרבה הפרשה מן החטא בתקוה שיפרוש מעון שביעת שקר ויוציא גזילה מתחת ידו, ודו"ק בכ"ז כי קצרתי.

ה

יש להעיר במה שאמרו בפסחים (מ"ט ע"ב) לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת ת"ח, והרי אמרו שלא יבזבז יותר מחומש, ונראה דבדבר שהרבה גופי תורה ויסודות הדת ודורות ישרים תלויים בו לא אמרו שלא יבזבז.

אך נראה עיקר דלא אמרו כן אלא בדרך הפלגה וכעין מ"ש בשבת (קכ"ט ע"ב) לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקנה מנעלים לרגליו, ואפשר דמטעם זה כתב בטוש"ע (אהע"ז סימן ב' ס"ו) דישתדל לישא בת ת"ח ושינה מלשון חז"ל ולא כתב דימכור כל אשר יש לו.

ו

תמוה לכאורה דהרמב"ם לא כתב הלכה זו שלא יבזבז יותר מחומש ולא כתב בפ"ז ממתנות עניים הלכה ה' אלא דמצוה מן המובחר ליתן חומש ולא כתב דאסור ליתן יותר, ויתירה מזו כתב בפיה"מ ריש פאה דמדת חסידות היא ליתן יותר מחומש וקשה דהרי אמרו דלא יבזבז יותר מחומש, ועוד יש לתמוה דמדברי הרמב"ם בסוף הל' ערכין משמע דבאמת יש קפידא שלא יוציא יותר מחומש ולמה לא כתב כן גם בהלכות מתנ"ע כשהוא מבאר דיני צדקה.

ולכאורה נראה לפי מה ששמתי אל לב בהבדלי הסגנון שבין הבבלי והירושלמי לעיל באות א' דהרמב"ם הוציא שיטתו מדברי הבבלי והירושלמי גם יחד, וס"ל דכשעני לפניו מותר ליתן יותר מחומש ויש בזה אף מדת חסידות ובכה"ג מיירי הירושלמי ולפיכך לא אמרו שם שלא יבזבז, וכשאין עני לפניו חייב להפריש חומש ובכה"ג אמרו שלא יבזבז ובכה"ג מיירי הבבלי [ובשו"ת שבות יעקב (חלק ב' סי' פ"ה) כתב בדעת הרמב"ם דכשאין עני לפניו אינו חייב להפריש כלל חומש, ובאמת לא כתב הרמב"ם דין זה בהל' מתנ"ע אך בפיה"מ שם כתב להדיא דחייב] והנראה עיקר בדעת הרמב"ם דס"ל דהלכה זו שלא יבזבז יותר מחומש אינו הלכה גמורה אלא מעין הנהגה ראויה, ויש בה יוצא מן הכלל וכמ"ש החו"י (סי' קפ"ו) דעשיר מצווה להוציא יותר מחומש וכ"כ בשאילת יעב"ץ (ח"א סי' ג') בדעת הרמב"ם דמדת חסידות להוציא יותר, וכיון דהלכה זו מדרכי המדות והמוסר לא כתבו הרמב"ם בהל' מתנ"ע אלא בסוף הל' ערכין וכדרכו בהרבה מקומות שמסיים בדברי מוסר וחסידות כדמצינו בסוף הלכות מקואות מעילה ולולב וכו'. ובאחרונים כתבו דכשעני לפניו חייב לבזבז אף יותר מחומש אך בדברי הרמב"ם במתנ"ע מבואר דלא כדבריהם אלא כדברינו, כנ"ל.

ומקור לדברי הרמב"ם דיש מדת חסידות בבזבוז יותר מחומש יש מתענית (כ"ז ע"א) במעשה דר' אלעזר איש בירתא שנתן לעני את הממון שהכין לנדונית בתו שהאחרונים נתקשו במה שבזבז יותר מחומש ועיין גבורת ארי שם, ונראה דהרמב"ם הוכיח מזה שיטתו. וראיתי שוב שנחלקו בד"ז שני גדולי הדור, האגרות משה (יו"ד סימן קמ"ג) והמנחת יצחק (ח"ה סי' ל"ד), עיין בדבריהם.

הגב על הנושא

לתחילת הדף