אתה נמצא כאן: דף הבית » שיעורי מורינו הרב אשר וייס » פרשת חיי שרה – עבורי אחסנתא

פרשת חיי שרה – עבורי אחסנתא

"ותלד שרה אשת אדני בן לאדני אחרי זקנתה ויתן לו את כל אשר לו" (כ"ד ל"ו).

"שטר מתנה הראה לו" (רש"י שם).

"ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק" (כ"ה ה').

"ויתן אברהם וגו' – אמר ר' נחמיה ברכה דיאתיקי, שאמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם (לעיל י"ב ב') והיה ברכה, הברכות מסורות בידך לברך את מי שתרצה, ואברהם מסרם ליצחק" (רש"י שם).

והקשה רבינו אליהו מזרחי בפירושו ממה דאמרו בבבא בתרא (קל"ג ע"ב) דאסור להעביר נחלה אפילו מברא בישא לברא טבא (וכ"ה ברמב"ם פ"ו מנחלות הי"א ובחשן משפט סימן רפ"ב), והיאך העביר אברהם אבינו את הנחלה מישמעאל בנו ונתן הכל ליצחק.

ונראה ליישב בארבעה דרכים.

א

לכאורה יש ליישב בפשטות. דהנה מבואר בכתובות (נ"ג ע"א) דכל עיקר הטעם שאין להעביר נחלה מברא בישא לברא טבא אינו אלא משום דדלמא נפיק מיניה זרעא מעליא, וכיון שידע א"א ברוח קדשו דלא נפיק זרעא מעליא מישמעאל רשאי היה להעביר את נחלתו ליצחק.

ואין לדחות ממה דמבואר בברכות (י' ע"א) דהנביא ישעיהו הוכיח את חזקיהו המלך על שלא עסק בפריה ורביה, ואף שחזקיהו אמר שראה ברוח הקודש דנפיק מיניה זרעא דלא מעליא אמר לו הנביא "מאי דמיפקדת איבעי לך למעבד והקב"ה כטוב בעיניו יעשה". הרי שאין להתחשב ברוח הקודש, דאין הנידון דומה לראיה מחדא ותרי טעמי.

א. שאני פו"ר דהוי מצות עשה וחיוב גמור דרמי' עליה מדין דעבורי אחסנתא שאינו אלא מדיני הממונות, ואף שאין לבטל מצוה עשה עפ"י רוח הקודש וכמ"ש מאי דמיפקדת איבעי' לך למיעבד, אפשר דיש משקל לרוה"ק בהלכה דהעברת נחלה.

ב. במצוות פו"ר אין כל נפ"מ בין ברא בישא לברא טבא וע"י בן כלדהו מקיים מצות פו"ר. אבל בדין עבורי אחסנתא להדיא אמרו חז"ל דכל האיסור משום דלמא נפיק מיני' זרעא מעליא, וא"כ פשוט דאם יודע הוא ברוח קדשו שאין צפוי לצאת ממנו זרע כשר דמותר להעביר.

וכ"ז פשוט.

ונראה עוד דכל עיקר היסוד דאין לסמוך על רוח הקודש לקבוע הלכה אינו אלא משום דברי ר' יהושע בן חנניה בב"מ (נ"ט ע"ב) "אין משגיחין בבת קול שכבר ניתנה תורה בסיני", וא"כ כל עוד לא ניתנה תורה בסיני אף שא"א קיים כל התורה עד שלא ניתנה מ"מ רשאי היה לסמוך על רוח קדשו ולנהוג על פיו.

ב

ונראה עוד בזה, דהנה בפר' וירא (כ"א י' – י"ב) "ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק. וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודת בנו. ויאמר אלקים אל אברהם אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה כי ביצחק יקרא לך זרע".

הרי ששרה דרשה במפגיע כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק, והקב"ה הסכים על ידה וצוה את אברהם לשמוע בקול שרה אשתו.

ואף שיש מקום לטעון ולדחוק דהקב"ה לא צוה את אברהם אלא לשמוע בקול שרה ולגרש את האמה ואת בנה, אך אין הכרח שהסכים הקב"ה לדברי שרה במה שאמרה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני. אך באמת מסתבר טפי לומר שאין כאן הסכמה לחצאין ומצות הקב"ה לאברהם לשמוע בקול שרה בכללותן.

וא"כ לא אברהם העביר נחלה מישמעאל ליצחק אלא עפ"י הגבורה נהג כן.

אלא שעדיין לא יתיישב בדרך זו מה היתר היה לאברהם להפקיע נחלתו מבני קטורה. ולדרכנו הראשונה י"ל דאף בהם חזה אברהם אבינו ברוח קדשו דלא נפק מינייהו זרעא מעליא.

ודו"ק בכ"ז.

ג

אמנם יש מגדולי הזמן שחידשו דאף בישראל מומר או כל מחלל שבת בפרהסיא מותר להעביר נחלה ממנו לבנים השומרים דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. כ"כ בשו"ת אגרות משה (חו"מ ח"ב סימן נ' אות ג') ובשו"ת יביע אומר (ח"ח חו"מ סימן י'), ולשיטתם ק"ו בישמעאל שרשע היה ולא היה כלל בכלל ישראל.

ונבאר שורש הלכה זו.

הנה איתא במשנה (ב"ב שם) "הכותב את נכסיו לאחרים והניח את בניו – מה שעשה עשוי, אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו; רשב"ג אומר: אם לא היו בניו נוהגים כשורה – זכור לטוב".

ובגמ' שם נסתפקו אם פליגי חכמים ארשב"ג או לא. ובמסקנה אמרו "ת"ש דאמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא לא תיהוי בי עבורי אחסנתא ואפילו מברא בישא לברא טבא". וכן הוא ברמב"ם ובשו"ע כמבואר.

אמנם בב"ב שם לא נתפרש טעם הדברים. ודברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במק"א, ובכתובות (נ"ג ע"א) הוסיפו בטעם הלכה זו "דלא ידיעא מאי זרעא נפיק מיניה". וכן הוא ברי"ף וברא"ש בב"ב שם.

הרי לן דהאיסור להעביר נחלה מברא בישא ולברא טבא הוא משום שאין אתה יודע חשבונו של עולם ודלמא נפיק מיניה זרעא מעליא.

ולפי"ז כתבו האג"מ והיבי"א דעד כאן לא אמרו אלא בברא בישא שאינו מדקדק במצוות ואינו מכבד אביו כראוי וכדו', אבל במחלל שבת בפרהסיא או במומר דמילתא דלא שכיחא דנפיק מיניה זרעא מעליא מותר להעביר נחלה, עי"ש.

והנה באג"מ כתב את דבריו מן הסברא, אך ביבי"א הוכיח כן ממה שנפסקה הלכה (סימן רס"ו ס"ב) דמומר להכעיס ומחלל שבת בפרהסיא אין משיבין לו אבידתו, הרי דלא חיישינן ליה לזרעא מעליא, שהרי השבת אבידה בזרעא מעליא תליא כדחזינן בפסחים (מ"ט ע"ב) שנחלקו בעם הארץ אם משיבין לו אבידתו, די"א דאין מכריזין על אבידתו משום דלאו אחיך הוא ומ"ד דמכריזין משום "דזימנין דנפיק מיניה זרעא מעליא".

הרי לן דבעם הארץ חיישינן לזרעא מעליא, ובמומר ומחלל שבת לא חיישינן לזרעא מעליא.

וכבר הקדימם המהר"ם שיק בתשובותיו (חו"מ סימן מ"ג) דבמומר ומחלל שבת בפרהסיא אין איסור אעבורי אחסנתא דלא מסתבר לחוש בהם לזרעא מעליא, עי"ש.

ובעניי תמוה לי על גדולי עולם שחידשו מה שחידשו מסברא והעלימו עין ממקור מפורש בו מבואר שלא כדבריהם.

דהנה מבואר ביו"ד (סימן קנ"ט ס"ב) דמותר להלוות למומר שכפר בעיקר ברבית, והרמ"א שם הביא דעת הראשונים דאסור להלוותו ברבית, וכתב דטוב להחמיר.

ומקור הלכה זו הביא הבית יוסף מדברי הראשונים, דכל מומר להכעיס מותר להלוותו ברבית ולאו דוקא כשכפר בעיקר. אמנם התוס' בעבודה זרה (כ"ו ע"ב ד"ה אני שונה) כתבו דמומרים שבזמניהם הוי להכעיס ומטמעים בין הנכרים, ומשו"כ אין מחזירים אבידותיהם, וכך דקדק הב"ח מדברי הרא"ש דמותר להלוות ברבית למומר שיצא מן הכלל, ומשמע מדבריהם דלא בכל מומר אמרו כן אלא באלה שיצאו מכלל ישראל וניתקו כל קשר עם קהילות ישראל ונטמעו בין הגויים.

ונחלקו הב"י והב"ח בביאור הלכה זו.

לדעת הבית יוסף כל מומר שיצא מכלל ישראל ממילא דינו כמומר להכעיס ומותר להלוותו ברבית אף אם תחילת יציאתו מן הכלל לא היה להכעיס אלא לתיאבון או משאר סיבות.

אך הב"ח פירש דכל עוד לא יצא מן הכלל אף מומר להכעיס אין להלוותו ברבית ואין לזלזל בממונו שמא נפיק מיניה זרעא מעליא, ורק כשיצא מכלל ישראל ונטמע בין הנכרים שוב אין להניח דנפיק מיניה זרעא מעליא. וכ"כ הש"ך בסק"ד, וכך נקט עיקר בחות דעת שם (ביאורים סק"ג).

הרי לן להדיא שנחלקו גדולי רבותינו הפוסקים בהלכה זו, ולדעת הב"ח, הש"ך והחו"ד לעולם חיישינן דלמא נפיק מיניה זרעא מעליא אלא באלה שיצאו מכלל ישראל ונטמעים בין בני אל נכר.

אמנם אי בדידי תלי' הוי אמינא דיש לחלק בין דין לדין ואין לדמות מילתא למילתא, דסברא זו דלמא נפיק מיניה זרעא מעליא סברא כללית היא. דהעירו חכמים ברוח קדשם דאף במקום שאין לחוש לזכות האדם על ממונו יש וצריך לחוש לרווחת יוצאי חלציו אם יהיו צדיקים וישרים, ובשלש סוגיות מצינו סברא זו, בהשבה אבידה לע"ה, בממון מסור שאסור לאבדו (ב"ק קי"ט ע"ב) ולגבי עבורי אחסנתא. ויש מקום לחלק ולומר דאף אם נחמיר שלא ליטול רבית ממנו בקום ועשה, אפשר דלענין השבת אבידה נקל דאין מכריזין על אבידתו, ואף אם נקיל בהני תרתי, אפשר דלגבי אעבורי אחסנתא נקיל טפי כיון שבממונו מדובר ולא בממון זולתו.

סוף דבר אין כל הכרח לדמות מילתא למילתא בהלכה זו ולאו בחדא מחתא מחתינן לכולהו.

ודו"ק בכ"ז.

ד

ונראה עוד בזה דכל שאין כונתו להעביר נחלה מיורש ליורש כדי להפלות ביניהם ולהטיב עם זה ולהרע לזה, אלא מסיבות עניניות סבור האב שיש טעם וצורך לתת מתנה לאחד מבניו אין בזה כל איסור וחסרון. וכך גם באברהם שנתן את כל אשר לו ליצחק בנו "כדי שיקפצו לשלוח לו בתם" (רש"י בפרשתנו כ"ד י'), וכל כה"ג אין כל איסור דעבורי אחסנתא.

ונבאר הלכה זו בהרחבה.

הנה אמרו חכמים ב"ב קל"ג ע"ב שהמעביר נחלה אפילו מברא בישא לברא טבא אין רוח חכמים נוחה הימנו, והרמב"ם הביא הלכה זו (פ"ו מנחלות הי"א – י"ג) וכ"ה בשלחן ערוך חשן משפט (סימן רפ"ב) והלכה פשוטה היא בישראל מימי חז"ל. ובדברי הרשב"ם שם וכן בשו"ת הרא"ש כלל פ"ה סי' ג' כתבו דהוי איסור ועבירה ולא רק מדת חסידות,  עי"ש, ויש לתמוה ביסוד הלכה זו בתרתי, מגמ', וממנהג כל ישראל מדורות עולם.

דהנה בד' דרכים ביד האדם לחלק נחלתו כרצונו:

א. בנחלה דר' יוחנן בן ברוקה בב"ב ק"ל ע"א דהתורה נתנה לו רשות להנחיל לכל מי שירצה בין אלה שראויים ליורשו, וילפינן לה מדכתיב ביום הנחילו את בניו, ויש לתמוה דכיון דדאורייתא היא דילפינן לה מקרא איך נאמר שיש בזה פגם ועבירה.

ב. וכעי"ז יש לתמוה במתנת שכיב מרע שתיקנו חכמים דאין צריך קנין כדי שלא תטרף דעתו, ואם ת"ל דיש בזה חטא ועון לא היו חכמים מתקנים לאלומי מילתא ולחזק ידי עוברי עבירה.

וראיתי בספר משפט הצוואה ח"ב נספח ד', שהביא בשם ספר כרם חמר (להגר"א אנקאווא תרכ"ט) סימן פ"ד שהביא תקנה מגדולי פאס שבמרוקו שלא יכתבו שטר מתנת שכ"מ אלא בנוכחות החכם שיוכיח את השכ"מ על עבירה זו של אעבורי אחסנתא, ובעניי נלענ"ד שכמה רחוקים הדברים שתקנו שמתנת שכ"מ ככתובים וכמסורים כדי שלא תטרף דעתו, ואנו מוכיחים אותו על פניו, וכי יש טירוף הדעת גדול מזה, שמוכיחים אותו על פניו לפני מותו ועוד דהרי לא מצינו מימות המשנה עד לפני מאה שנה שצריך להוכיח כל שכ"מ שנותן מתנה על עבירה שבידו.

וכיוצא בדבר יש לתמוה למה תיקנו חכמים דמצוה לקיים דברי המת ועברו בזה על מסייע ידי עוברי עבירה, וכן בכל הצוואות המועילות כדין, שנהגו בבית ישראל מימות עולם, וכי בכל ענין עובר בחטא, ולמה לא כתבו הפוסקים בכל אלה שאסורים הם.

ועוד צע"ג דהלא מימות המהרי"ל (סימן פ"ח) נהגו בכל קהלות אשכנז לכתוב לבנות שטרי ירושות כדי לתת לבנות חלק עם הבנים בירושה וכ"ה בשו"ת המהרי"ק שרש יג ושורש ע"ח, ובשו"ת מהר"ם פדואה סימן מ"ה וסימן נ"א כבר מצינו "שטר חצי זכר" ומנהג זה מובא גם ברמ"א בחשן משפט סימן רפ"א סעיף ז' ובאבן העזר סימן צ' ס"א וסי' ק"ח ס"ג והיו שנהגו אף בשטר זכר שלם שעל פיו נתנו לבת כבן עיין נובי"ק חו"מ סימן קכ"ו ובקצות החושן סי' ל"ג סק"ג. ואף בקהלות ספרד שלא נהגו כן, מ"מ בדורות מאוחרים נהגו אף בהן לתת חלק מסויים ומוגדר לבנות וכמבואר בשו"ת ישכיל עבדי ח"ו חשן משפט סי' כ"ב, ובספר חוקות חיים להגר"ח פלאג'י סימן ע"ג כתב דבקהילות קושטא נהגו מימות מהר"י בסאן לתת לבת עשירית מן הירושה עי"ש, וכבר נתקשו רבים בכל המנהגים הללו דהלא יש בהם אעבורי אחסנתא.

ומשום כל זה נראה ברור, דאין כלל איסור אעבורי אחסנתא אלא כאשר משמעות הדברים הוא מניעת הנחלה מיורשיו, אם מחמת שנאה או מחמת כעס או משום שאינם נוהגים כשורה, הצד השוה שבהם שמגמת המנחיל למנוע נחלה מן היורשים הראויים, בזה אמרו אין רוח חכמים נוחה הימנו, אבל כאשר אין מגמתו לקפח ולמנוע נחלה, אלא ליתן לאחרים מטעמים המתיישבים על הלב, אין בזה כלל פגם, והוא שדיברו חכמים על עבורי אחסנתא דהיינו העברת נחלה, דכל מהות הפגם הוא שהוא מעביר נחלה מן הזכאי בה, וגם שתי העובדות שהובאו בסוגיא שם בב"ב (קל"ג ע"ב) הא דיוסף בן יועזר והא ד"מעשה באדם אחד", בשניהם מדובר במי שהיה לו בן שנהג שלא כשורה והעבירו את נחלתו לאחרים, ורק בכה"ג יש איסור העברת נחלה.

ועמדתי על יסוד זה מתוך דברי הרמב"ם בסוף פ"ו מנחלות דלאחר שכתב בהלכה י"א "כל הנותן נכסיו לאחרים והניח היורשין אע"פ שאין היורשין נוהגים כשורה אין רוח חכמים נוחה הימנו" כתב בהי"ג "צוו חכמים שלא ישנה אדם בין הבנים בחייו אפילו בדבר מועט שלא יבואו לידי תחרות וקנאה כאחי יוסף עם יוסף" ומקור הלכה זו בשבת (י' ע"ב) דלא יפלה אדם בן בין הבנים. ומשמע שגדר אחד לשני הלכות אלה וכ"כ הבית יוסף בסי' ר"נ, והרי פשוט כביעתא בכותחא דמותר לאדם לתת מתנה בחייו לאחד מבניו שאין לו די צרכו, או מסיבה אחרת כגון לרגל שמחה משפחתית וכדו', ואין איסור ופגם אלא כשהוא משנה בן בין הבנים באופן שרירותי וגורם קנאה ושנאה בין הבנים, וכך נראה גם לגבי האיסור להעביר נחלה דאין בזה איסור אלא כשמגמת פניו למעט לאחד מיורשיו ולהעביר ממנו נחלה.

וכך נראה גם מלשון הרמב"ם שם בהי"א "כל הנותן נכסיו לאחרים והניח את יורשיו" וכ"כ בשו"ע שם, ולכאורה צ"ב בלשון זה דלכאורה ייתור לשון הוא דהלא כל המעביר נחלה לאחרים ממילא הניח את יורשיו, ובשלמא לשיטת התשב"ץ (ח"ג סימן קמ"ז) והעיטור אות מ' (מתנת שכ"מ) דאין איסור אא"כ העביר כל הנחלה מיורשיו אפשר דזו כונתם שהניח את יורשיו ולא השאיר להם מאומה, אבל לדברי הרשב"ם בב"ב שם ורוב הפוסקים (כמ"ש בשו"ת חת"ס חו"מ סימן קנ"א) דיש איסור אף במקצת נכסים קשה, אלא נראה כנ"ל דאין איסור אלא משום ש"הניח את יורשיו", אבל כאשר אין כונתו ומגמתו להניח את יורשיו ולסלקם מנחלתו, אלא משום צורך מסויים שהוא רואה ליתן לאחרים אין בזה איסור כלל.

ולפי דרכנו מתיישב כל הנ"ל, שלא מצינו בכל הני דינא, מתנת שכ"מ, מצוה לקד"ה, מתנה מחיים, נחלה דריב"ב, שיש בהם איסור ולא ראו גדולי הדורות להזהיר בהם, דאין איסור זה נוהג אלא בענין מסוים, משא"כ לדברי האחרונים שאיסור כללי הוא בכל העברת נחלה אלא שיש אופנים שמותר, תמוהה סתימת הפוסקים ושתיקתם כנ"ל.

ומכיון שדברים אלה נראים בעניי ברורים ופשוטים, נצטערתי שלא מצאתי להם מקור בדברי רבותינו גדולי הדורות, אלא בשו"ת שואל ונשאל ח"ד חו"מ סימן ב' שהביא מספר בני יהודה למוהר"י עיאש דרק במי שמעביר נחלה מתוך איבה ושנאה או כדי שלא יירשנו ברא בישא עובר באיסור זה.

וכך יש ללמוד ממעשה רב של אביר הפוסקים הגאון המהרש"ם.

דהנה בהקדמה לספר תכלת מרדכי עה"ת נדפסה צוואת המהרש"ם ובו ציווה לחלק את רכושו ליוצ"ח הנצרכים עפ"י קביעת בנו הרב ר' צבי, אף שבתשובותיו ח"ז סי' י"ב נקט דיש איסור העברת נחלה אף במחלק בחייו, וע"כ אין איסור כאשר מגמת הדברים לסייע למי ששעתו דחוקה כנ"ל.

הגב על הנושא

לתחילת הדף