אתה נמצא כאן: דף הבית » שיעורי מורינו הרב אשר וייס » פרשת כי תשא – בענייני פיקוח נפש בשבת

פרשת כי תשא – בענייני פיקוח נפש בשבת

"ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת" (ל"א ט"ז).

א

במקור ההלכה דפקוח נפש דוחה כל התורה כולה

"ר' שמעון בן מנסיא אומר ושמרו בני ישראל את השבת אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, א"ר יהודה אמר שמואל אי הואי התם הוא אמינא דידי עדיפא מדידהו וחי בהם ולא שימות בהם, אמר רבא לכולהו אית להו פירכא בר מדשמואל דלית ליה פירכא וכו' אשכחן ודאי ספק מנא לן ודשמואל ודאי לית ליה פירכא" (יומא פ"ה ע"ב).

הרי לן מסקנת הסוגיה דילפינן דפקו"נ דוחה שבת ממה דכתיב "וחי בהם" – ולא שימות בהם. אך נראה דאף למסקנת ההלכה גם דרשה זו ד"כדי שישמור שבתות הרבה" תקפה, דאלולי שהיה זה הלכתא פסיקתא לא היה הרי"ף מביא דרשא זו, ואכן כתבו הרי"ף במס' שבת בסוף פרק שואל, הרי דגם סברא זו נפסקה להלכה. וגם הרמב"ם הביא דרשה זו בפ"ב ה"ד מממרים וז"ל "ויש לבי"ד לעקור אף דברים אלו (גזירות קדמונים) לפי שעה וכו' כשם שרופא חותך ידו או רגלו של זה כדי שיחיה כולו, כך בי"ד מורין בזמן מן הזמנים לעבור על מקצת מצוות לפי שעה כדי שיתקיימו כולן כדרך שאמרו חכמים הראשונים חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה", הרי לן גם מדברי הרמב"ם שסברא זו תורת אמת היא ולא נדחתה מן ההלכה, אף שהרמב"ם לא הביא דרשה זו בדיני פקו"נ אלא בדרך משל ומליצה בהלכות ממרים.

ויש בדרשה זו כמה נפ"מ להלכה כפי שיבואר לקמן, אלא דמסברא זו לא ידענו אלא ודאי פקו"נ ולא ספיקו ומשו"ה צריכין לדרשה ד"וחי בהם" כמבואר בגמ' ביומא.

ומצינו כמה חידושי הלכה שנתחדשו ע"י גדולי הדורות מכח סברא זו דחלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה.

א. כתב הר"ן ביומא (ג' ע"ב מדפי הרי"ף) דמחללין שבת כדי להציל את העובר, והביא כן מהלכות גדולות ואף דאין העובר נפש שהרי מחתכין אותו אברים אברים כדי להציל את אמו כמבואר במשנה (פ"ז מאהלות מ"ו) ואין ישראל חייבין על העוברין (סנהדרין נ"ט), מ"מ מותר לחלל את השבת להצילן, דגם בעובר אמרינן חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. (ויש לתמוה על הפמ"ג במש"ז שכ"ח סק"א שנסתפק אם מחללין שבת להצלת העובר ולא שת לבו לדברי הרא"ש והר"ן שם במסכת יומא שכבר דנו בשאלה זו ממש).

ב. כתבו התוס' בב"מ (קי"ד ע"ב) דאליהו נטמא לבן הצרפית כדי להחיותו אף שכהן היה ואסור להטמא למת משום דפקו"נ דוחה כל התורה, והלא פשוט דקרא דוחי בהם לחיים נאמר ולא למתים אלא נראה פשוט דרק מטעם חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה הותר לעבור איסור כדי להחיות את המת.

ג. בנדרים (ל"א ע"ב) אמרו דמשה רבינו לא נתרשל במצות מילה אלא שאמר "אמול ואצא סכנה היא וכו'" והקשה בשיט"מ שם ד"וחי בהם" לא נאמר לב"נ ולכאורה הם מצווים למסור נפשם על כל מצוותיהם ותירץ "חלל עליו מצוה אחת כדי שישמור מצוות הרבה" וכונתו כעין סברא זו דיש לבטל מצוה אחת כדי שיקיים מצוות רבות.

ד. באו"ח (סי' ש"ו סעיף י"ד) מבואר דמי ששמע שתפסו את בתו לשמד מותר לו לשים לדרך פעמיו ולחלל את השבת להצילה, ומקור הלכה זו בשו"ת הרשב"א ומובא בב"י, והפוסקים דנו בזה דכי אמרינן לאדם חטא כדי שיזכה חבירו, ובמג"א (שם ס"ק כ"ט) כתב דחלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, ופשוט דמקרא ד"וחי בהם" א"א ללמוד הלכה זו דלא מדובר בחיים ומות אלא בהצלה משמד רוחני, ורק משום דאמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה אף זה בכלל.

אך באמת נראה מתוך דקדוק לשונו דכל כונת המג"א רק דהוי מצוה רבה להצילה מן השמד כדי שתשמור שבתות הרבה, ובכה"ג אמרינן חטא כדי שיזכה חבירו, עי"ש.

ה. אך בשו"ת נחלת שבעה (סימן פ"ג) אכן כתב בזה דברים מפורשים דאכן יש לחלל שבת אף במלאכה דאורייתא כדי שתשמור שבתות הרבה, ואין לדחות דהני מילי בהצלה ממות לחיים אבל לא בהצלה משמד רוחני, דהלא אמרו חז"ל גדול המחטיאו יותר מן ההורגו, ומסתבר אפוא דגם בהצלת בתו משמד אמרינן חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה.

ושלשה גדולי עולם חלקו עליו.

באליהו רבה סוף ש"ו דחה דבריו, והובאו דבריו גם בברכי יוסף, אך מ"מ לגבי איסור דרבנן כתב דיש להקל.

ובשו"ת שבות יעקב (ח"א סימן ט"ז) דחה דבריו בתוקף מכמה טעמים, ובתו"ד כתב דאין לדמות שמד רוחני למיתה, עי"ש. ועוד כתב לתמוה איך מלאו לבו לחלוק על הרשב"א והב"י ללא כל ראיה, דהלא מכל דבריהם למדנו שלא עלה על לבם להקל משום סברא זו אלא משום הסוגיה בעירובין דניח"ל לחבר ליעבד וכו'.

ונראה להוסיף בזה כסברת השבו"י, מדברי הרמב"ם בהלכות מילה (פ"א הי"ח) בהביאו את ההלכה דאין מלין תינוק במקום סכנה, וז"ל "ואפשר למול לאחר זמן ואי אפשר להחזיר נפש אחת מישראל לעולם".

הרי שהוסיף מדיליה טעם ותבלין בהלכה זו משום דאי אפשר להשיב נפש אדם שמת, ולפי דרכו נראה דאין ללמוד מדין פקו"נ שדוחה שבת שה"ה בשמד רוחני שהרי אפשר שבת זו תחזור בתשובה שלימה וכל שגגות יהפכו לזכויות, וז"פ.

ו. בשו"ת בית יצחק אהע"ז (ח"א סי' ל"ט) פסק לגבי ילד שוטה דמותר להכניסו למוסד מיוחד לרפאותו ולהחכימו אף אם יאכילוהו נבילות דחלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, ועד כאן לא כתב החת"ס בשו"ת (ח"א או"ח סי' פ"ג) דמוטב שיהיה שוטה כל ימיו ולא יהא רשע שעה אחת לפני המקום אלא במוסד טיפולי אבל במוסד רפואי שיש בו סיכוי לרפאותו ולהוציאו מידי שטותו מותר, עי"ש.

ז. הגרש"ק בחכמת שלמה או"ח (סי' שכ"ח סעיף מ"ו) כתב לחדש דמותר לחלל שבת כדי להציל מאור עיניו של אדם אף במלאכה דאורייתא, משום דס"ל לר' יהודה דסומא פטור מן המצוות אף דהלכה כחכמים דחייב בכל מצוות התורה, מ"מ הרבינו ירוחם פסק דהלכה דפטור מכל המצוות ואף שזה נגד דעת רוב הפוסקים בפקוח נפש אין הולכין אחר הרוב, וכיון דלשיטתו סומא פטור ממצוות, אמרינן חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, עי"ש.

אמנם יש לתמוה על דבריו במש"כ דכיון דיש מי שפוסק כר"י אין הולכין בפקו"נ אחר הרוב, דמה ענין זה אצל זה והלא כיון שנפסקה הלכה כחכמים חייב בכל המצוות ולא שייך כלל זה דאין הולכין בפקו"נ אחר הרוב ברוב דעות במחלוקת הפוסקים וז"פ. ועוד דאף אם יהא פטור הלא פשוט דרק בסכנת חיים והצלת נפשות ניתנה הלכה דאין הולכין אחר הרוב ולא בהצלה רוחנית, ועוד דסומא חייב בכל הל"ת שבתורה ופטור רק ממ"ע כמ"ש התוס' בכ"מ בש"ס (ומש"כ הגרש"ק דחייב לחלל את השבת בשביל מצות ת"ת דת"ת כנגד כולם תמוה כמובן למעיין), אך ביותר תמה אני, הלא סומא יכול לקיים את כל המצוות כאינו מצווה ועושה ומקבל שכר מצוה, ומהי"ת לחלל שבת בשביל יתרת המעלה של מצווה ועושה והלא מעיקרא סבר ר' יוסף גדול מי שאינו מצווה ועושה, סוף דבר דברי החכ"ש תמוהים ובודאי שאינם להלכה.

ח. והנה כל המקורות הנ"ל הצד השוה שבהם שגדולי הדורות כתבו להקל עפ"י סברא זו, אך מצינו גם חד מתקיפי קמאי שכתב להחמיר עפ"י סברא זו.

הבית מאיר (או"ח סימן ש"ל) כתב דאין לחלל שבת כדי להציל מחלל שבת מן הסכנה. אך לא משום דין מומר כתב כן, אלא משום דכל הדין דפקו"נ דוחה שבת לא למדו אלא משום שאמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, וכיון שלא ישמור זה שבתות הרבה אין היתר לחלל עליו שבת אחת.

ובשמו של הגרעק"א הביא שם שתמה עליו דכיון דלפי מסקנת הסוגיה למדנו הלכה זו מ"וחי בהם", וא"כ מהי"ת לומר שהלכה זו נאמרה רק במי שישמור שבתות הרבה.

וחזר הב"מ להסביר שיטתו דאף דשמואל הביא מקור אחר להלכה זו דפקו"נ דוחה כה"ת כולה, מ"מ לא מסתבר שחולק להלכה על ר"ש בן מנסיא.

אך לכאורה תמוהים דבריו גם מגמרא וגם בסברא.

ונפתח בסברא. הלא בהכרח נגזרת הסברא ונגזרים פרטי ההלכה מן המקור של הלכה זו המסויימת, וכיון דילפינן מ"וחי בהם" מה סברא יש לחלק בין שומר שבת לאשר לא שמרו (אא"כ נדון מדין מומר לחלל שבתות).

ב. לכאורה יש לתמוה על שני גדולי עולם אלה שלא הביאו ראיה ממשנה מפורשת במכשירין (פ"ב מ"ז) דתינוק הנמצא בעיר שרובה נכרים מותר להאכילו נבילות דאזלינן בתר רוב אך אם נפל עליו הגל מפנין אותו, דאין הולכין בפקו"נ אחר הרוב.

הרי לן דאף שאיש זה פטור מלשמור שבת מ"מ מחללין שבת להצלתו, וכ"ה ביומא (פ"ד ע"ב) ובכתובות (ט"ו ע"ב).

אך מ"מ מבואר מסוגיא זו כשיטת הגרעק"א.

ומ"מ חזינן דיש הלכות שנתחדשו מכח סברא זו דחלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה כמבואר.

ב

והנה ביומא שם אמרו דמדרשה דחלל עליו שבת אחת לא נדע אלא ודאי פקו"נ ולא ספק ומשו"כ למדו מ"וחי בהם" דאפי' ספק, עי"ש. וביארנו לפ"ז את לשון התוס' בב"מ (קי"ד ע"ב) דאליהו בטוח היה שיחיה את בן הצרפית ופקו"נ דוחה כל התורה, ותמוה לכאורה למה כתבו שבטוח היה שיחייהו דהלא אף ספק פקו"נ דוחה כה"ת, ולהנ"ל ניחא דכיון דרק משום שישמור שבתות הרבה מותר לחלל את השבת כדי להחיות את המת אין זה אלא בודאי ולא בספק.

אך לפי"ז יתחדש דאסור לחלל שבת בשביל הצלת עובר אלא ביכול להציל בודאי ולא בספק הצלה, אך נראה פשוט להלכה דאין הדבר כן אלא מותר לחלל את השבת בכל עניני הצלת העובר, אלא נראה בזה כמ"ש בשו"ע הרב (בסי' ש"ו בקו"א) דלאחר שלמדנו מ"וחי בהם" דספק פקו"נ דוחה שבת בא זה ולימד על זה וממילא ידעינן דאף במה שהותר לחלל שבת כדי שישמור שבתות הרבה לא רק בודאי נאמר אלא אף בספק וממילא הדין כן לגבי הצלת העובר וכן לגבי הצלת אדם משמד וכל הנ"ל דאף משום ספק הצלה מותר לחלל את השבת.

והנה החת"ס בשו"ת או"ח סימן פ"ה ויו"ד סימן של"ח כתב לחדש דאף דכל התורה דחויה אצל פקו"נ שבת הותרה לגבה דבשבת יש דרשה יתירה "חלל עליו שבת אחת וכו' עי"ש. ומלבד מה שלא ידעתי למה משמעות סברא זו היא הותרה משא"כ וחי בהם דמשמע דחיה, ביותר יש לתמוה דבגמ' יומא שם רצו ללמוד מקרא זו (דושמרו – חלל עליו שבת אחת וכו') דפקו"נ דוחה כל התורה ולא הקשו אלא "אשכחן ודאי ספק מנ"ל" אבל לא עלה על דעתם לומר דקרא זה מיירי רק בשבת ולא בשאר מצוות שבתורה, אלא ע"כ דאין לחלק כלל בין זה לזה לענין הצלת נפשות. ועיין עוד בלשון הרמב"ם בריש פ"ב משבת דשבת דחויה היא אצל פקו"נ כמו כל התורה הרי דדין אחד לשבת ולכל התורה כולה ואין לחלק כלל בין זל"ז, וצע"ג בדברי רבן של ישראל החת"ס, (ומה שכתב להוכיח מהרא"ש בשם המהר"ם מרוטנבורג בפ"ח מיומא באמת לא בא מהר"ם לחלק בין שבת לשאר איסורים אלא בין מאכ"א דהוי איסור חפצא לכל שאר איסורים דהוי בגברא עי"ש ודו"ק).

ג

כתב האור החיים בפסוק זה דאין לחלל שבת אלא בשביל חולה שיוכל לחיות ולהגיע לשבת הבאה אבל אם לא יחיה עד השבת הבאה אלא ימות באמצע השבוע אין מחללין עליו את השבת להצילו וזה כונת הכתוב ושמרו בנ"י את השבת לעשות את השבת כמו שאמרו כדי שישמור שבתות הרבה עי"ש, ונלאו כל חכמי לב לפרש דבריו התמוהים לכאורה מסוגיא מפורשת ביומא (פ"ה ע"א) דמחללין את השבת גם בשביל חיי שעה וכך כתבו הרמב"ם (בפ"ב משבת הי"ח) והשו"ע (שכ"ט ס"ד), ולא הבחינו בין חיי שעה מעט או רב אלא אף חיי שעה כלשהו דוחה את השבת, ודרכים רבות נאמרו באחרונים בישוב דבריו ונביא קצתם.

א. בספר אוהב ישראל להרה"ק מאפטא כתב דאף דחיי שעה דוחה שבת אין זה אלא בחיי שעה דשבת כגון חשיב"ס שימות בשבת בשעה אחת וע"י שנחלל עליו את השבת ימות בסוף שעתיים ונמצא שהוסיפו לו חיי שעה דשבת אבל אסור לחלל את השבת ע"מ להוסיף לו חיות בחול עי"ש.

לסברא זו כיון הרש"ש שם ביומא פ"ד ע"ב ד"ה ולא ספק ודייק כן מדברי רש"י עי"ש אך סברא זו תמוהה מאד וקשה לקבלה, ועיין במנחת אלעזר (ח"א סי' ט') שנתקשה בה (ועי"ש שהביא מספר אחד סיפור שלמדן אחד בא לפני בעל האוהב ישראל ותירץ את דבריו (בדרך זרה ועקלקלה) והאוהב ישראל נשקו על ראשו, ואעפ"כ אמר לו שבהוצאה שניה של ספרו ישמיט דבר זה והמנח"א דחה סיפור זה מכל וכל דהלא האוהב ישראל נסתלק בשנת תקפ"ה וספרו הק' נדפס לראשונה בשנת תרכ"א).

ב. בספר מאיר עיני חכמים להאדמו"ר הק' מאוסטרובצא ח"א סי' קכ"ח כתב לפרש דברי האוה"ח עפ"י מה שנחלקו הפוסקים אם שבת הותרה אצל פקו"נ או דחויה (ונחלקו בזה הרמב"ן והמ"מ בפרק ב' מהלכות שבת ועיין שו"ת הרמ"א סי' ע"ו מש"כ בזה ואכמ"ל), וחידש המאע"ח דמקרא ד"וחי בהם" ידעינן רק גדר דחויה אבל מקרא ד"ושמרו" למדנו גדר הותרה, וזה כונת האוה"ח דאם יכול להגיע לשבת נוספת הותרה שבת אצל פקו"נ אבל אם ימות באמצע השבוע אין השבת אלא דחויה ולא הותרה.

ויסוד דרך זה בהנחה דמה דילפינן מ"ושמרו" הותרה, ומה דילפינן מ"וחי בהם" דחויה, וכבר כתב החת"ס בשו"ת (או"ח סי' פ"ח ויו"ד סי' של"ח) לחלק בין שבת דהותרה אצל פקו"נ מ"ושמרו" לכל התורה דהוי רק דחויה מ"וחי בהם", אך כבר כתבתי לעיל לתמוה על חילוק זה, דבאמת פשוט דמה שלמדנו מ"ושמרו" לא לענין שבת בלבד נאמר אלא לכל התורה כולה נאמר, והלא ר' שמעון בן מנסיא יליף מקרא זה דפקו"נ דוחה כה"ת, ומהי"ת לחדש למסקנת ההלכה דקרא דשמרו קאי אשבת וקרא דחי בהם קאי על כל התורה.

ומה שהביא החת"ס מדברי הרא"ש ביומא בשם המהר"ם מרוטנבורג באמת מבואר להדיא בדברי הרא"ש שאין כונתו לחלק בין שבת לשאר איסורי תורה אלא לחלק בין מאכ"א דהוי חפצא דאיסורא לכל שאר איסורי תורה ושבת בכללן דהוי איסורי גברא, וראיתי בשו"ת ישועות מלכו (או"ח סי' י"ח) שהביא כדברי החת"ס בשם האחרונים וכתב שזה דבר רחוק ונסתר מדברי הראשונים עי"ש.

אמנם הגאון מאוסטרובצא לא בא לחלק בין שבת לשאר איסורי תורה אלא בין דרשת וחי בהם דהוי דחויה לדרשת ושמרו דהוי הותרה, ועפי"ז פירש את דברי האוה"ח כמבואר.

ג. בליקוטי השפת אמת בפרשתנו כתב דדברי האוה"ח מחודשים ואפשר דתלמיד טועה כתבם, ועוד כתב דמקרא ד"וחי בהם" לא למדנו אלא שמותר לחלל את השבת לפקו"נ אבל אין הכרח שהחולה חייב לעשות כן ואפשר שמותר לו להחמיר על עצמו שלא לחלל את השבת או לא לאכול מאכ"א, וכמו שמצינו שיטת התוס' והרא"ש (ע"ז כ"ז) דאף במקום שההלכה יעבור ואל יהרג מותר לו לאדם להחמיר על עצמו ולמסור נפשו להריגה ואפשר דה"ה בפקו"נ, אך מקרא דושמרו למדנו דאסור להחמיר על עצמו, ופירש בכך את דברי האוה"ח הק' דאם יחיה עד שבת אחרת אסור לו להחמיר על עצמו דחלל עליו שבת אחת אמרה תורה וחייב לעשות כן, אבל אם לא יחיה עד שבת אחרת אף דחיי שעה דוחין שבת מ"מ מותר לו להחמיר על עצמו.

והאמת יורה דרכו דכל הדרכים האלה רחוקים גם מהלכה וגם מסברא וגם אינם מתיישבים בלשון האוה"ח, ויש ללמוד מהם על ההערצה הגדולה של גדולי הדורות לבעל האוה"ח עד כמה טרחו לבאר וליישב דבריו, וידוע מש"כ בשו"ת דברי חיים (יו"ד ח"ב סי' ק"ה) שכל דבריו נכתבו ברוח הקודש.

אמנם ברור ופשוט שדבריו בפירושו על התורה לא נכתבו להלכה כלל וכמו שכתב בעצמו בהקדמתו לספרו הק' שאין דבריו שבספר זה נאמרים להלכה (ועיין בפירוש המזרחי על רש"י בפרשת משפטים שאף רש"י לא כיון דבריו להלכה בפירושו על התורה אלא בא לפרש פשוטו של מקרא עי"ש).

ומשום כך נראה ברור כמ"ש המנ"ח במוסך השבת (מלאכת הוצאה) וכ"כ במנחת אלעזר שם דפירוש זה שבאוה"ח נאמר אליבא דר"ש בן מנסיא דמקור הלכה דפקו"נ דוחה שבת משום דחלל עליו שבת אחת ולשיטתו אין פקו"נ דוחה שבת אלא בשביל שבת אחרת, אבל לשמואל דילפינן מ"וחי בהם" גם חיי שעה דוחה שבת, וא"כ אין להקשות על דבריו מההלכה דחיי שעה דוחה שבת שנאמרה להלכה.

אך באמת לול"ד נראה פשוט דאף לר"ש בן מנסיא מחללין את השבת בשביל חיי שעה, שהרי ביומא שם דייקו הלכה זו מן המשנה ולא מצינו בו חולק, ועוד דהרי ר"ש בן מנסיא יליף מפסוק זה דפקו"נ דוחה כל התורה ולא רק את השבת, וכי נימא שאסור להאכילו נבילות אא"כ יוכל לחיות עד השבת, ומה ענין נבילה אצל שבת, ושמא נאמר דאסור להאכילו ביוה"כ אא"כ יוכל לחיות עד ליוה"כ הבא וכדו', ועוד דאם באנו לדקדק בלשון חז"ל אולי נימא דאסור לחלל עליו את השבת אא"כ יוכל לחיות שתי שבתות דכך אמרו חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, ומיעוט רבים שנים. אלא נראה לכאורה פשוט דלאו דוקא אמרו כדי שישמור שבתות הרבה ולעולם דוחין שבת וכל התורה בשביל חיים כל שהם ואף לחיי שעה של שוטה מחללין את השבת, ועיין מה שכתב המאירי ביומא שם דמחללין שבת בשביל חיי שעה משום שבשעה מועטת יכול לשוב בתשובה, וודאי שכל דבריו לא נאמרו אלא לרוחא דמילתא דגם על חיי שעה דחרש ושוטה מחללין את השבת, כללו של דבר וחי בהם אמרה תורה ולא שימות בהם ורק אלקים חיים החותך חיים לכל חי יודע את סוד החיים וכך גזרה חכמתו ית"ש דחיי האדם דוחין כל מצוות התורה ודברי האו"ח נאמרו בדרך דרוש ולא בדרך הלכה כלל.

ד

עשר דרגות בדין חולה בשבת

הנה עשר דרגות שונות יש בדיני חולה בשבת, אם נצרף את כל השיטות והאפשרויות, החלוקות בהלכותיהן ודקדוקיהן, ונבאר.

א. חולה שיש בו סכנה שמחללין שבת כדי לפקח נפשו. ונחלקו השו"ע והרמ"א בסימן שכ"ח סי"ב אם צריך לעשות ע"י גוי או לא. דעת המחבר שאין עושין לא ע"י גוי ולא ע"י קטן אלא מחלל שבת כדרכו ע"י גדולי ישראל. ודעת הרמ"א שאם אין עיכוב בדבר יש לחלל שבת ע"י גוי או בשינוי, עי"ש. ובמק"א דנתי לבאר דאין מחלוקת זו תלויה בהכרח אם שבת הותרה או דחויה אצל פקו"נ אלא טעם אחר יש בה, ויסוד הפלוגתא באיזה מדה חששו רבנן חשש רחוק שמא ילמדו להתרשל בפיקו"נ או שמא תהא שבת קלה בעיניהם לחללה ועיין במנחת אשר שמות סי' ל"ג ואכמ"ל.

ב. ידוע מה שחידש הגרי"ז מבריסק דיש שני דינים בחולה שיש בו סכנה.

חולה שסכנת מות מרחפת עליו מחמת חוליו, ולגביו כתב המגיד משנה (פ"ב משבת הי"ב) שעושים לו כל צרכיו אפילו במה שאין בו סכנה. ומרן הגר"ח מבריסק היה פוסק לפי"ז דחולה שיש בו סכנה אוכל כדרכו ביום הכיפורים ואינו צריך לאכול לשיעורים דגם אכילה כדרך העולם הוי בכלל "כל צרכיו".

ומה שמבואר בסימן תרי"ח סעיף ז' דחשיב"ס אוכל לשיעורים אין זה אלא בחולה שאין בו סכנה מיידית אלא בחולה "שאם לא יאכל אפשר שיכבד עליו החולי ויסתכן" (לשון השו"ע שם סעיף א') דכיון שאין לפנינו חולה שיב"ס אלא שצריך להאכילו כדי שלא יסתכן בעתיד כל כה"ג צריך לאכול לשיעורים, משום שכל כה"ג אין לעשות לצרכו אלא מה שנצרך למנוע ממנו סכנה.

אך דבריו תמוהים לענ"ד, דאם נכונים הדברים למה לא כתב המחבר מה דין חולה שיש בו סכנה ביוה"כ, והלא תימה גדולה היא שכתב דין חולה שאב"ס שעלול להסתכן אם לא יאכל ולא כתב עיקר דין חשיב"ס. ועוד דכל דיני חשיב"ס על פרטיהן ודקדוקיהן כתובים בסימן זה שבהלכות יוה"כ ואין נראה כלל שיש בסעיף זה שני הגדרות שונות לשני חולים שונים, והלא לשון זה שדקדק בו הגרי"ז כתוב בסעיף א' ודין שיעורים כתוב בסעיף ז'. ומשו"כ נראה ברור דכונת השו"ע פשוטה דגם חשיב"ס אינו מת מיד כשלא יאכל, אלא שאם לא יאכל אפשר שיכבד עליו החולי ויסתכן, דהצום מחליש את הגוף וכשלא יאכל תגבר הסכנה, ולעולם מיירי בכל חשיב"ס, וז"פ.

וכבר ביארתי במק"א (עיין מנחת אשר שמות סימן ל"ג אות ב') דשאני צרכי החולה של המגיד משנה מאכילת החולה ביוה"כ שלפעמים אין בו צורך כלל לאכול יותר מכשיעור ואכמ"ל.

ג. יולדת שדינה כחשיב"ס, אך לגבי יולדת מבואר להדיא בשבת קכ"ח ע"ב ובשו"ע סימן ש"ל ס"א דכל היכא דאיכא לשנויי משנינן. ובמגיד משנה פ"ב מהלכות שבת הי"א כתב בשם הרמב"ן שלמד מדין יולדת לכל חשיב"ס שיש לעשות ע"י שינוי במקום האפשר. אך המ"מ כתב לדייק מדברי הרמב"ם דבחשיב"ס אין צריך לעשות שינוי, וכתב לבאר "והטעם בזה נראה מפני שכאב היולדת וחבליה הם כדבר טבעי לה ואין אחת מאלף מתה מחמת לידה, ולפיכך החמירו לשנות במקום שאפשר ולא החמירו בחולים".

וכך מוכח בדעת השו"ע דבסי' שכ"ח נקט דאין צריך לשנות בחשיב"ס ובסי' ש"ל כתב דביולדת צריך לעשות ע"י שינוי, וז"פ.

הרי לן דעת הרמב"ם, המ"מ והמחבר דשאני יולדת משאר חשיב"ס, ואף שדינה כחשיב"ס שמחללין שבת לצרכה אף במלאכה דאורייתא מ"מ כיון שסכנה רחוקה היא צריך לשנות.

ד. וגם בדין יולדת חידש הגרי"ז (בחי' הגרי"ז סוף מסכת יומא) דיש בה שני דינים. כשכורעת ללדת והיא צועקת בחבליה עדיין אינה חולה שיב"ס, אך מ"מ עצם הלידה יש בה סכנה ומחללין שבת לכל הצריך לה בלידתה, אך כיון שאין היולדת מוגדרת עדיין כחשיב"ס צריך לשנות. וזה כונת הרמב"ם בפ"ב הלכה י"א. אך בהלכה י"ג כתב הרמב"ם דמשעה שהדם שותת עד לאחר ג' ימים מן הלידה הוי חשיב"ס, ולדעת הגרי"ז בזמן זה לא צריך לשנות.

ודברי הגרי"ז הם דלא כסברת המ"מ הנ"ל, וגם אינם מתיישבים בשו"ע סימן ש"ל שכלל שתי ההלכות הנ"ל שברמב"ם בחדא מחתא, עיין היטב בלשונו. אך בדעת הרמב"ם כתב הגרי"ז כדרכו, ויסוד דבריו דומים למה שכתב לגבי גדרי חשיב"ס, דיש דין חולה שיש בו סכנה, ויש חולה או יולדת שמחללין שבת כדי שלא תבא עליו סכנה. ויש לעיין לפי"ז לשיטת הגרי"ז בחולה שעדיין לא הוי חשיב"ס אך אם לא יבשלו לו אפשר שיכבד עליו חליו ויסתכן דלכאורה לשיטתו מודי כו"ע דצריך לעשות ע"י שינוי כמו ביולדת בכורעת לילד, ולא משמע כן מסתימת השו"ע והפוסקים, ודו"ק בכ"ז.

ה. סכנת אבר, שהקילו בה יותר משאר חולה שאין בו סכנה, ורק בסכנת אבר התירו שבות ולא בשאר חשאב"ס כמבואר בסימן שכ"ח סעיף י"ז.

ו. חולה שאין בו סכנה התירו לו לעסוק ברפואה ולא גזרו לגביו גזירת שחיקת סממנים אבל לא התירו את שאר השבותים לצרכו, אלא שבות דאמירה לנכרי שהיא קלה משאר השבותין משום דהוי שבות שאין בה מעשה (כמבואר בעירובין ס"ח ע"א). וכל זה מבואר בשו"ע שם.

ז. חולה באבר אחד שהתירו אצלו שבות דשבות, אבל לא התירו אצלו אף לא אמירה לנכרי במלאכה דאורייתא, ומה שהתירו שבות ע"י גוי משום דמ"מ הוי שבות דשבות במקום מצוה, כך מבואר במשנה ברורה סימן שכ"ח ס"ק נ"ב. ועיין בסימן ש"ז ס"ה דהתירו שבות דשבות במקצת חולי, ונתחדשה הלכה דחולה באבר אחד הוי כעין מקצת חולי, ודו"ק.

ח. מיחוש בעלמא שאסרו עליו לעסוק ברפואה שמא ישחוק סממנים, ואף שבות דשבות לא התירו לו כמבואר במשנ"ב שם ס"ק ג'.

ט –י. בריא העוסק ברפואה שנחלקו בו הב"י והמגן אברהם בסימן שכ"ח סעיף ל"ז ובמג"א ס"ק מ"ג אם מותר לו לקחת תרופות, דלדעת השו"ע לא גזרו משום שחיקת סממנים בבריא ולדעת המג"א אין היתר אא"כ אוכל מאכלי חולים לרעבו או לצמאו.

וחידש בזה האגרות משה דגם לדעת המג"א אין איסור אלא בבריא חלש במזגו ולוקח תרופות להתחזק אבל בריא גמור לכו"ע אין בו איסור. והארכתי בזה במק"א לגבי שאלת לקיחת ויטמינים בשבת, ואכמ"ל/

אמנם נתקשיתי בעיקר הלכה זו.

דבשני מקומות מצינו שהקילו בשבותים במקום צער.

בשבת (ק"ז ע"א) התירו לכתחילה להפיס מורסא ולהוציא קוץ מבשרו במחט דכיון דהוי מלשאצל"ג התירו במקום צער (עי"ש בתוס' ד"ה ומהאי). וכן בכתובות (ס' ע"א) אמרו שגונח יונק בשבת דהתירו כלאח"י משום צער.

וצ"ע אם בכל אלה יש גדר חולי או שמא אין בזה דין חולי כלל אלא שהתירו שבותים אלה משום צער.

ואם התירו משום צער יש בזה חידוש גדול, וכי נלמוד מתוך הלכות אלה שיש להתיר מלשאצל"ג משום צער, ובשלמא לגבי כלאח"י, הלא דעת הר"ן בכתובות שם דכלאח"י קל אף מאמל"נ. אך מלשאצל"ג חמור מכל השבותים כולן, ותימה גדולה לומר דיש להתיר משאצל"ג במקום צער.

ואילו היה אפשר לומר דשאני צער בלתי נסבל היה מקום להבין דהלא אמרו (כתובות ל"ג ע"ב) "אילו נגדוהו לחנניה מישאל ועזריה הוי פלחי לצלמא", הרי דיסורים קשים ממות ואפשר דמשו"כ הקילו במקום צער בלתי נסבל. אך צ"ע על מה ולמה הקילו כ"כ להתיר משאצל"ג דוקא בהני, שלכאורה לא עדיפי מכל חשאב"ס שבדרך כלל החולי כרוך גם בצער, ועדיין צ"ע בכ"ז.

הגב על הנושא

לתחילת הדף