אתה נמצא כאן: דף הבית » שיעורי מורינו הרב אשר וייס » פרשת לך לך – ביסוד מצות מילה וגדרה

פרשת לך לך – ביסוד מצות מילה וגדרה

"זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר…והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם" (י"ז י' י"ג).

הנה כבר האריכו האחרונים במצות מילה אם עיקרה בעצם המעשה דהיינו החיתוך  והפריעה, או בתוצאות המעשה דהיינו שיהיה מהול וחתום באות ברית קודש.

וכבר מילתי אמורה דבאמת מצינו בזה ג' דרכי הבנה: א. ההבנה המקובלת והפשוטה דמעשה המילה היא המצוה דהיינו הסרת הערלה ופריעת הקרום התחתון. ב. תוצאות המעשה, דהיינו שיהיה מהול וחתום. ג. שלא יהיה ערל. דהנה אף אם נניח דאין  המצוה בעצם המעשה יש לעיין בשני דרכים האם המדובר בתוצאה שלילית דהיינו שלא  יהיה ערל אלא מחוסר ערלה, או שמא יש במילה תוצאה חיובית, דעל ידי המילה נחתם  המהול בברית קודש שאות היא בין הקב"ה לזרע אברהם.

וידועים דברי הבית הלוי (ח"ב סי' מ"ז) דעיקר מצות מילה בתוצאה וכדכתיב "והיתה  בריתי בבשרכם לברית עולם", והבית הלוי ביאר בדרכו את מה שנחלקו הרמב"ם והטור  בפירש אם חוזר על ציצין שאין מעכבין בימות החול, דהרמב"ם ס"ל דאינו חוזר דכיון  שכבר גמר את מצות המילה כבר אי אפשר להשלים את הידור המצוה והוי מעוות לא  יוכל לתקון אך הטור נקט "דמצות מילה נמשכת על האדם כל ימי חייו וכמו בציצית  למ"ד כלי קופסא חייבין בציצית דמשעה שמטיל בה ציצית מקיים המצווה כל זמן  שמונח הבגד בקופסא כמו כן במילה". ועי"ש שהאריך בזה.

ומדברי הבית הלוי משמע לכאורה דעיקר מצות מילה נמשכת באופן חיובי וכמו שמצווה  האדם שיהיו ציצית על כסותו כך מצווה שתהיה המילה על בשרו וכלשון הפסוק שהביא "והיתה בריתי בבשרכם", אך בשו"ת פרי יצחק (ח"ב סי' ל') מצינו תשובה שכתב הגר"י  פטרבורגר לבית הלוי ובו הוא דוחה את דבריו ונוקט דעיקר מצות מילה אינו אלא שלא יהיה ערל, ועוד הדגיש דגדר המצוה אינו במעשה המילה (כדרך א' הנ"ל) ולא שיהיה  "מהול" (כדרך ב' הנ"ל) אלא גדרו דביום השמיני לא יהיה ערל אלא יהיה מחוסר ערלה  עי"ש.

והנה בתחילת דבריו הביא הפרי יצחק ראיה לדברי הבית הלוי ממנחות (מ"ג ע"ב) שם אמרו "חביבין ישראל שסיבבן הקב"ה במצוות תפילין על ראשו ועל זרועו מזוזה  בפתח  ביתו וציצית בכנפי כסותו והיינו דכתיב 'שבע ביום הללתיך', פעם אחת נכנס דוד לבית  המרחץ ואמר אוי לי שאני ערום מן המצוות, כיון שנזכר במילתו נתקררה דעתו", ולולי שיש מצוה נמשכת במילה שהאדם מקיים בכל שעה למה נתקררה דעתו במילתו אלא ע"כ דמצוה זו מתקיימת על ידו בכל שעה ושעה. ושוב כשחזר בו הפרי יצחק כתב לפרש ענין זה, שנתקררה דעתו של דוד שיש זכר על בשרו שהוא עבד ה', ואין זה ענין לקיום המצוה אלא לאות וסימן השורה על האדם המכריז שהוא עבד ה', עי"ש.

אך בעיקר דבריו, יש לעיין דאם כל מצוה זו אינה אלא שלא יהיה ערל מה שייך בזה זריזין מקדימין למצוות דלכאורה לא מצינו גדר זה אלא במצוה חיובית שענינה עבודת אלקים ולא במצוה שלילית שכל ענינה בתוצאתה, ולא בעצם המעשה. אך באמת נראה דבכל דרך שנגדיר את המצוה הנשגבה הזו, יסוד עצום הוא בעבודת ה' וראוי לומר בה זריזין מקדימין, ודו"ק בזה.

ובאמת כבר נחלקו הראשונים בדרכים אלו, דהנה במה שהקשו הראשונים בקדושין (כ"ט ע"א) ובמגילה (כ' ע"ב) למה צריך קרא לפטור אשה ממילת הבן והלא מצות עשה שהזמ"ג היא, מצינו כמה תירוצים בדברי רבותינו הראשונים ועיקרי הדרכים הנ"ל נכללים בדבריהם. הרמב"ן והריטב"א תירצו בדרך אחד, והנחת היסוד שבדבריהם דאכן מצות מילת הבן הוי זמן גרמא כיון שאין היא נוהגת בלילה ומ"מ הו"א שנשים חייבות כמו בית דין, אך בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סי' י"א) כתב דכיון דעיקר מצות מילה  בתוצאה היא שיהא נימול באמת הוי מצוה שאין הזמן גרמא דמצוה זו שיהא נימול  נמשכת היא ואין זמן גרמא בה, וגם מהר"ח אור זרוע מתבסס שם על דברי הגמ' במנחות  בהא דדוד נזכר במילתו ונתקררה דעתו, ודבריו מכוונים לדברי הבית הלוי.

ובתוס' רי"ד שם תירץ עוד דאין מצות האב כלל למול אלא חובת אחריות והשתדלות להכין צרכי המילה שיהא הבן מהול ושלא יהא ערל, וחובה זו מוטלת עליו בין ביום ובין בלילה ומשום כך אין הזמ"ג במצוה זו, ודרך זו מכוונת לדברי הפרי יצחק דעיקר המצוה היא שיהא נימול ואין כלל מצוה בעצם מעשה המילה. אמנם התורי"ד לא כתב דאין הזמן גרמא משום קיום הנמשך אלא משום דחובת ההשתדלות מוטלת עליו ביום ובלילה ומשמע לכאורה דאין בזה מצוה נמשכת אך מ"מ דרכו מובנת לפי"ד הפרי יצחק.

אך באמת אין הכרח שדברי הרי"ד תלויים בשני הדרכים הנ"ל. דלפי שניהם אפשר דעיקר המצוה בתוצאה ומשו"כ כל חובת האב אינו בעצם המעשה אלא באחריות ובהשתדלות, וז"פ.

(ובאמת הביא הפרי יצחק מהלך זה והתבסס עליו  אלא שהביאה בשם הרמב"ן והריטב"א והביא שכ"כ בספר המקנה ובאמת אין אלה דברי  הרמב"ן והריטב"א אלא דברי הרי"ד, ובגוף שי' הרמב"ן וסייעתיה יעויין מה שנתבאר  לקמן בסי' ט"ז).

והנה מדברי רש"י בשבת (ק"ל ע"א) משמע להדיא ממש כפירוש הפר"י בהא דדוד בבית המרחץ וז"ל, "שש אנכי על אמרתך אמירה יחידה שקדמה לשאר אמירות והיא מילה שישראל עושין וששים עליה דכל שאר מצות אינן מוכיחות כל שעה כגון תפילין ומזוזה וציצית דאינן כשהוא בשדה וערום בבית המרחץ אבל זו מעיד עליהם לעולם כדאמרינן במנחות (דף מ"ג) בדוד שראה עצמו בבית המרחץ ונצטער אמר אוי לי שאני ערום מכל מצות כיון שנסתכל במילה נתיישבה דעתו" הרי דנתקררה דעתו משום ה"עדות" שבברית מילה ולא משום "מצות" המילה. ועוד חזינן מדברי רש"י דיסוד זה משותף למצוות תפילין ציצית ומילה דמצוות אלה מכריזין על האדם שהוא עבד ה'.

הרי דמהר"ח או"ז נקט כבית הלוי ורש"י כפרי יצחק ושני גדולי עולם יש להם בית אב בדברי הראשונים.

והנה בדברי הביה"ל מבואר דיש שתי מצוות וגדרים, מעשה המילה ותוצאתה.

והנראה עיקר בזה לענ"ד דאין יסוד הדברים כמו דמשמע מדברי בית הלוי וכהבנת  הפרי יצחק בדבריו דיש בזה שתי מצוות: א. למול. ב. שיהא מהול. אלא ודאי דמעשה  המצוה היא עצם המילה אלא דענין המצוה וגדרה שיהא מהול והרי זה כמצוות רבות  שגדרן ומהותן בתוצאות המעשה, וניחא בזה דדוד נתקררה דעתו כשנזכר במילה דאות ברית  קודש הוא עיקר ענין המצוה מהותה וגדרה, אף דמעשה המצוה בעצם החיתוך והפריעה,  ואפשר שדרך זה מתיישב גם בדברי מהר"ח או"ז דכיון דמהות המצוה וענינה בתוצאה  נמשכת אין זה בכלל מצות עשה שהזמ"ג.

וניחא לדרכנו, דאף התוס' והרמב"ן ורוב הראשונים שלא נקטו כדרכים המחודשות של הרי"ד ור"ח או"ז מ"מ מודים אף הם דמהות המצוה בתוצאה, אלא דמ"מ נקטו דמעשה המילה מוטלת על האב וזמ"ג היא. ודו"ק היטב בזה כי קיצרתי.

ונראה להוכיח עצם מעשה המילה מצוה היא, דהרי בנולד מהול או נימול שלא כדין צריך להטיף ממנו דם ברית, הרי דאף שאינו ערל מ"מ יש מצוה להטיף ד"ב.

ובמק"א כתבתי את הנלענ"ד דגם מילת הגר מגדר מצות מילה היא, דכשם שבן ישראל מל משום דזאת בריתי של אברהם אבינו, גם בבא ליכנס לברית ולהצטרף לבני ישראל צריך לימול ומילה זו חלק מגירותו הוא, ואכמ"ל.

ב

גוי שמתו אחיו מחמת מילה

הנה דנו האחרונים בגוי שמתו אחיו מחמת מילה אם יכול להתגייר.

ויש אומרים דכשם שגר שנתגייר ובגויותו נכרת לו הגיד יכול להתגייר ללא מילה, ואף בנולד מהול יש מן הראשונים שנקטו דאין צריך להטיף ממנו דם ברית ודינו כאשה שנכנסת תחת כנפי השכינה בטבילה לבד כמבואר בטור סימן רס"ח. ועוד מצינו דעת הרמב"ן דמעוברת שנתגיירה דין העובר כדין אשה כיון שעדיין אינו ראוי למילה ונכנס תחת כנפי השכינה בטבילה לחוד, הכי נמי במי שהמילה סכנה לו משום שמתו אחיו מחמת מילה או מטעם אחר.

אך רבים מגדולי ישראל שעסקו בשאלה זו נקטו דאין לדמות גר לישראל, וכיון שיש בבשרו ערלה אף שאינו יכול למול מחמת הסכנה מ"מ אינו יכול להתגייר דמה ענין אונס אצל גירות, מ"מ ערל הוא ולא נימול וטבל ולא מל כאילו לא טבל ואינו גר אלא ע"י מילה וטבילה. כך כתב הגאון האחיעזר ומחה כנגד מי שכתב דמהני הגירות בטבילה בלבד, עיין בתשובת האחיעזר בשרידי אש יו"ד סימן ס"ח. וכ"כ בזכר יצחק סימן ג', שו"ת הר צבי יו"ד ר"כ, וכ"כ בעל שרידי אש שם בסימן ס"ז, עי"ש.

ובספר אזניים לתורה להגר"ז סורוצקין פרשת יתרו כתב שהיה נוכח כאשר הביאו לפני הגרח"ע ספר שבו נטה המחבר להקל בזה והגאון מחה בו. והגר"ז הוכיח כדברי האחיעזר ממה דחזינן דיתרו מל עצמו במדבר כדי להתגייר כמו שדרשו חז"ל עה"פ ויחד יתרו הרי דאף שסכנה היתה בדבר מ"מ אינו גר עד שימול. ושוב דחה ראיה זו דאפשר דיתרו החמיר בעצמו כמו הלויים שנמולו במדבר ושוב פלפל דאפשר דהלויים צריכים היו למול משום עבודת הקרבנות שעליהם עי"ש.

והנה הארכתי במק"א לדון במילת הגירות האן זה חלק מעצם הגירות או שכל עוד ערל הוא הוי כטובל ושרץ בידו, ושאלתנו זו לכאורה תלויה בשני צדדים אלה. דהנה אם נאמר דאין המילה חלק מהגירות אלא משום דהוי טובל ושרץ בידו, לכאורה זה תלוי במה שנחלקו רש"י ור"ת בתוס' יבמות (ע' ע"א) אם במתו אחיו מחמת מילה דינו כערל לענין אכילת תרומה. דלשיטת רש"י הוי כערל ומסתבר א"כ דמעכב בטבילת הגר אבל אם אין דינו כערל לכאורה מהני הטבילה להכניסו תחת כנפי השכינה גם אם אינו מהול.

אך למסקנת דברינו דבאמת הוי המילה חלק ממעשה הגירות נראה יותר דלכו"ע אינו גר עד שימול ויטבול.

אמנם הגאון האדיר בעל מנחת סולת (מצוה ב') כתב דכיון שאילו ישראל היה פטור היה צצילה, מגיירין אותו ללא מילה, וכתב שהאריך בזה בתשובה, ולא זכינו לאורה של תשובה זו. ואי בדידי תליא מסתבר מאוד כדבריו, דגדר מילת הגר כנגד מצות מילה הרובצת על כל ישראל הוא, וכשם שישראל פטור במקום סכנה גם הגר פטור מן המילה ומתגייר ללא שימול, ודו"ק בזה.

ב

עוד בענין הנ"ל

בענין מי שמתו אחיו מחמת מילה או שקבעו הרופאים שסכנה לו למול, שנקטו גאוני בתראי דאינו יכול להתגייר ולא דמי למי שנכרת הגיד שאין מילתו מעכבת (יו"ד רס"ח סעיף א'), כך מבואר בצפנת פענח ח"ב סימן ל' בזכר יצחק ח"א סימן ג' ובדברי האחיעזר ח"ד סי' מ"ה ובהר צבי יו"ד סימן ר"כ, והדברים ידועים.

אמנם לענ"ד נראה דמותר לו למול עצמו לשם גרות אף שמכניס עצמו לסכנה, דהלא בשעת המילה עדיין גוי הוא ולכאורה מותר לו לגוי להכניס עצמו לספק סכנה, דלא נצטוו הנכרים ב"ונשמרתם מאד לנפשותיכם" וגם לא ב"והשבותו לו" וב"לא תעמוד על דם רעך". ואף שאסור לו להרוג את עצמו מ"ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש" (ב"ק צ"א ע"ב) אין זה אלא במאבד עצמו לדעת ולא במכניס עצמו לחשש סכנה, וכיון דגוי הוא בשעת המילה אין עליו איסור למול.

ונראה עוד לענ"ד דמותר לו למסור נפשו כדי להיות ישראל, דאם חייבה תורה למסור נפשו כדי שלא לעבור על ג' עברות נראה דמותר לאדם למסור נפשו כדי לחסות תחת כנפי השכינה להיות ישראל ולאור באור הנצח, ומותר לו להניח חיי שעה ולזכות בחיי עולם,  כנלענ"ד. (אלא שלהלכה צע"ג אם נמול גר כזה, דאם ימות חלילה יכול לצאת מזה חילול ה' גדול דשמא יתפרסם שגר נתקבל ונימול אף שידענו שיש בכך סכנת מוות ומת וד"ל).

ומה מאד שמחתי כשראיתי בדרך פקודיך להגה"ק בעל בני יששכר מצוה ב' חלק הדיבור אות ל' שכתב "ונ"ל אם הוא גדול ורוצה להכניס את עצמו בספק נפשות. הנהרוצה למות בדת יהודית אפילו שימות כי בזולת זה לא נקרא ישראל אפשר שומעין לו".

הגב על הנושא

לתחילת הדף