אתה נמצא כאן: דף הבית » שיעורי מורינו הרב אשר וייס » פרשת נח – ונח מצא חן

פרשת נח – ונח מצא חן

"ונח מצא חן בעיני ה'" (ו' ח').

א

מציאת חן בעיני ד' היא השלימות העליונה. "אדם שמצא חן בעיני ד' הגיע אל השלימות העליונה שאדם יכול להשיג לפני ד'… אין הוא אומר לפני ד' אלא "בעיני ד'" על דעת המקום ובעיני ה', אם אדם ראוי שד' יחוננו, הרי הוא מוצא חן בעיניו" (רש"ר הירש בפירושו לתורה).

כיצד ישיג אדם שלימות זו? כיצד ימצא חן בעיני ד'? מצאנו בדברי חז"ל ארבעה דברים המביאים חן על האדם, ואלו הן: ענוה, תמימות, יראת שמים, ועסק התורה.

ענוה דכתיב "לענוים יתן חן" (משלי ג, לד), וכפירוש המלבי"ם שם: "אבל לענוים שאינם מתגאים לחלוק על חוקי החכמה, שמצד ענותנותם יודעים כי שכלם קצר מהשיג תעלומותיה יתן ד' שיהיו לחן בעיני הבריות".

תמימות דכתיב "חן וכבוד יתן ד' לא ימנע טוב להולכים בתמים" (תהלים פד, יב), וביאר רד"ק שם: "חן וכבוד יתן ד' לאותם שיהיו הולכים בתמים וישובו אליו בכל ליבם".

יראת שמים כאמרם "כל מי שיש עליו חן בידוע שיש בו יראת שמים, שנאמר (תהלים קג, יז) וחסד ד' מעולם ועד עולם על יראיו" (סוכה מט ע"ב).

עסק התורה, כאותה ששנינו בכתובות (דף עז ע"ב) "רבי יוחנן מכריז הזהרו מזבובים של בעלי ראתן רבי זירא לא הוה יתיב בזיקיה (כלומר במקום משב הרוח הנושבת ממקום מושבם), רבי אלעזר לא עייל באהליה, רבי אמי ורבי אסי לא הוו אכלי מביעי דההוא מבואה", אך רבי יהושע בן לוי מיכרך הוי כריך בהו ועסיק בתורה שנאמר "אילת אהבים ויעלת חן" אם חן מעלה על לומדיה אגוני לא מגנא?. ולמדנו שהתורה אילת אהבים ויעלת חן היא, שמעלה חן על לומדיה.

ואמרו חכמים במסכת שבת, דף קד ע"א: "אמרי ליה רבנן לרבי יהושע בן לוי – אתו דרדקי האידנא לבי מדרשא ואמרו מילי דאפילו בימי יהושע בן נון לא איתמר כוותייהו – אל"ף בי"ת – אלף בינה, גימ"ל דל"ת – גמול דלים, ה"א ו"ו – זה שמו של הקב"ה, זי"ן ח"ט ט"ת יו"ד כ"ף למ"ד – אם אתה עושה כן הקב"ה זן אותך וחן אותך ומטיב לך ונותן לך ירושה וקושר לך כתר לעולם הבא".

כולא אלפ"א בית"א בחדא מחתא מחתינהו – אין אלו הוראות נפרדות אלא דרך אחת שמובילה "מאלף בינה" דרך גמול דלים, ועד "כתר לעולם הבא. אין הוא אומר למוד תורה וגם גמול חסדים, אלא למד תורה ומתוכה גמול חסדים. תורת חסד על לשונה.

ואם אתה עושה כן – הרי הקב"ה חן אותך. הקב"ה נותן חן ללומדי התורה באופן של תורת חסד – המלמדה לאחרים.

ולזה נבין דרבי יהושע בן לוי מסר נפשו ללמד תורה ולאלף בינה לבעלי ראתן – הוא זכה ל"חן מעלה על לומדיה". לרבי יהושע בן לוי אמרו רבנן דבר זה – אלף בינה גמול דלים – והקב"ה חן אותך, והוא שזכה לשיטתו לחן של תורה. ואם חן מעלה על לומדיה – אגוני לא מגנא עלייהו?

ובספר משלי (יג, טו) נאמר עוד "שכל טוב יתן חן ודרך בוגדים איתן" ומכאן ששכל טוב מביא אף הוא למציאת חן, אך אפשר שבאמרם שכל טוב כונתם ליראת שמים שנאמר "ראשית חכמה יראת ד' שכל טוב לכל עושיהם" וכל מי שיש לו חן בידוע שיש לו יראת שמים.

מצאנו אם כן ארבעה דברים המביאים למציאת חן: תורה ענוה יראת שמים ותמימות.

ונפלא הדבר שאותם ארבעה דברים הם התנאי להשראת שכינה:

תורה כאמרם (אבות ג, ז) אפילו יחיד שעוסק בתורה שכינה שרויה עימו שנאמר (שמות כ) בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך.

ענוה ויראת שמים דכתיב (ישעיה סו, א-ב) "איזה בית תבנו לי ואיזה מקום מנוחתי … ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי"

תמימות דכתיב "תמים תהיה עם ד' אלוקיך" (דברים יח, יג) "התהלך עימו בתמימות ואז תהיה עימו ולחלקו" (רש"י שם).

ארבעה תנאים יש למציאת חן בעיני אלוקים ואדם – וכולהו איתנייהו בנח. ענוה כדפירש רש"י (ע"ז ו ע"א) "נח תמים בדרכיו – ענין עניו ושפל רוח". תמימות דכתיב "תמים היה בדורותיו" וכמו שפירש הספורנו "תמים במושכלות". יראת שמים שנאמר "את האלוקים התהלך נח" ופירש האונקלוס "את האלוקים התהלך נח" – בדחלתא ד' הליך נח". עסק התורה – כמו שכתב רש"י "מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה, הטהורה – העתידה להיות טהורה לישראל, למדנו שלמד נח תורה", הרי שנח שלם היה בכל המעלות והמידות שבהם זוכה האדם למצוא חן בעיני אלקים ואדם.

לא בכדי זכה נח ומצא חן בעיני אלוקים ואדם ונותר לפליטה בארץ החיים, כי אם ברוב עמלו לדעה את ד', לעבדו ולשמור את משמרתו, בתורה ביראה בענוה ובתום לבבו.

 

אילו היה בדורו של אברהם

"ויש שדורשים אותו לגנאי לפי דורו היה צדיק ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום" (רש"י ו' ט').

הנה לכאורה יש לתמוה על אלה שדרשו לגנאי, מאחר שצדיק היה נח, וגם תמים היה בדורותיו, והתורה העידה עליו שמצא חן בעיני ה', ובזכותו נתקיימה כל העולם כולו, למה דרשו לגנאי כשאפשר לדרוש לשבח, והלא אמרו חז"ל (אבות פ"א משנה ו') "הוי דן את כל האדם לכף זכות" וק"ו לנח איש צדיק תמים.

ועוד יש לתמוה בלשון רש"י, שהדורשים לשבח אמרו "אילו היה בדורם של צדיקים", והדורשים לגנאי אמרו "אילו היה בדורו של אברהם", למה נקטו דוקא דורו של אברהם, ולא דור של צדיקים.

ונראה בזה דהנה בדברי הנביא (ישעיהו נ"ד ט') נקרא המבול מי נח "כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ כן נשבעתי מקצוף עליך ומגעור בך" (ופרשה זו שבנביא נקראת בהפטרת פרשת נח) ובזוה"ק איתא שהמבול נקרא ע"ש נח, משום שנח נושא באחריות מסויימות על המבול, משום שלא התפלל על בני דורו לעורר עליהם רחמי שמים, וז"ל הזוהר (נח אות קפ"א) "דכיון דאמר ליה קב"ה, דישזיב ליה בתיבותא, דכתיב ואני הנני מביא את המבול מים וגו', וכתיב ומחיתי את כל היקום אשר עשיתי מעל פני האדמה, ואני הנני מקים את בריתי וגו', ובאת אל התיבה, כיון דאמר ליה, דישתזיב הוא ובנו, לא בעא רחמין על עלמא, ואתאבידו ובגין כך אקרון מי המבול על שמיה, כד"א כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח"

הרי דהקב"ה הקפיד על נח שלא התפלל והתחנן על בני דורו לעורר עליהם רחמי שמים להצילם ולחלצם ממיצר. ואפשר דזה כוונתם של הדורשים לגנאי, ודאי שנח היה צדיק גמור ותמים במעשיו עד שזכה למצוא חן בעיני ה', אך מ"מ אילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום, שהרי מדה זו מצינו באברהם, שהתפלל על אנשי סדום הרעים והחטאים והתחטא לפני קונו לעורר עליהם רחמי שמים, ומדה זו חסרה לנח.

פוק חזה מה שביארו חז"ל (מכות י"א ע"א) למה ההורג נפש בשגגה יוצא מקלטו במות הכהן הגדול כי על הכהן הגדול מאחיו היה להתפלל עליו שיגמר דינו לזכות, ומשנגמר דינו לחובה אחריות מוטלת על הכהן.

הרי לן גודל החיוב שעל גדול ומנהיג בישראל להתפלל אף על החוטאים והפושעים. ונח שלא עשה כן נדרש לגנאי.

הגב על הנושא

לתחילת הדף