אתה נמצא כאן: דף הבית » שיעורי מורינו הרב אשר וייס » פרשת נצבים וילך – עירוב תבשילין

פרשת נצבים וילך – עירוב תבשילין

א

הנה תקנו חכמים היתר לעשות מלאכה ביו"ט לצורך שבת שלמחרתו ע"י עירוב תבשילין. ומקור סוגיא זו במשנה בביצה (ט"ו ע"ב). ותקנה זו אסמכוה אקרא  ד"זכור את יום השבת לקדשו" זכרהו מאחר הבא להשכיחו, כמבואר בגמ' שם.

ובפסחים מ"ו ע"ב מבואר דמן התורה מותר לבשל מיו"ט לשבת אלא שאסרו חכמים לעשות כן, דכיון שאין כאן אלא איסור דרבנן, הם אמרו והם אמרו, והתירו איסור זה ע"י עירוב תבשילין.

ונחלקו אמוראי שם בטעם ההיתר מן התורה. לדעת רבה טעם ההיתר הוא משום דאמרינן "הואיל ואי מיקלעי ליה אורחים חזיא ליה השתא נמי חזיא ליה", ואילו לדעת רב חסדא לא אמרינן הואיל, אלא שהוא סבור שצרכי שבת נעשין ביו"ט עי"ש.

ונחלקו הראשונים להלכה כאיזה טעם נקטינן ביסוד ההיתר דעירוב תבשילין. דעת הרי"ף והרא"ש בפסחים שם דהלכה כרבה דאמרינן הואיל, וכן כתב הרמב"ן במלחמות, וכן היא גם דעת הר"ן שם. ולשיטת המהרש"ל בים של שלמה (פ"ב סי' ג') והמגן אברהם (ריש סי' תקכ"ז) כך היא גם דעת הרמב"ם.

ויש מן הראשונים שנקטו להלכה כרב חסדא דצרכי שבת נעשין ביו"ט. כן היא דעת רבינו זרחיה בעל המאור, ורבינו אפרים, וכן כתבו התוס' בביצה (ב' ע"ב ד"ה והיה), ובעירובין (ל"ח ע"א ד"ה משום) כתבו כן בשם הריצב"א עי"ש.

ובדעת הרמב"ם נקט הבית יוסף דצרכי שבת נעשין ביו"ט, ואף רבה אינו חולק על רב חסדא בזה, וכ"כ בבית מאיר ובחמד משה ריש סי' תקכ"ז עי"ש.

ויש כמה נפק"מ בין שיטות אלה, והבולטת שבהם היא דלשיטת רבה דכל ההיתר הוא משום "הואיל", אין מקום לבשל ביו"ט סמוך לשקיעת החמה כאשר ברור שכבר אי אפשר שאוכל זה ינתן לפני אורחים שיבואו, שהרי אין שהות לאוכלו, וכבר כתבו כן התוספות בפסחים שם וכן הוא במגן אברהם שם.

וכבר דנתי במקום אחר במה שיש להעיר בזמנינו כאשר דבר רחוק הוא עד למאד שיבואו אורחים בלתי צפויים ונגיש להם את מאכלי החג המבושלים, מה תוקף יש בעירוב תבשילין, אלא דמ"מ סמכינן גם על שיטת הפוסקים שמן התורה צרכי שבת נעשין ביו"ט. וכבר האריך בכל זה המשנ"ב בביאור הלכה ריש סי' תקכ"ז ואכמ"ל.

ב

והנה מבואר בפסחים מ"ז ע"ב דהיתר עירוב תבשילין מבוסס על אחד מב' דרכים: א. הואיל. ב. צרכי שבת נעשים ביו"ט. ובמג"א סי' תקכ"ז ס"ק א' כתב לעיקר דההיתר הוא משום הואיל ומה"ט אסר לבשל סמוך לחשיכה עי"ש. ולפי"ז צ"ע במה שנוהגין להדליק את הנר מיו"ט לשבת דכיון דאין צרכי שבת נעשין ביו"ט לכאורה יש בזה איסור דאורייתא דלא שייך בהדלקת הנר הואיל דאף אם מיקלע ליה אורחים אין לו שימוש מהנר ובשלמא בזמניהם שהיו משתמשים באור הנר להאיר להם את החשיכה אתי שפיר דנהנה ממנו תיכף בהדלקתו אף ביו"ט וכן כתב בתוס' רבינו פרץ בסוגיין דמה"ט מותר להדליק נר שבת ביו"ט סמוך לחשיכה כיון שנהנה ממנו תיכף והוי צורך היום (וכעי"ז כתבו התוס' בביצה כ"ב ע"א לענין הדלקת הנר מיו"ט לחבירו עי"ש) אך בזמנינו שאינו נהנה מן הנר כלל שהרי ביתו מואר באור החשמל וכל הדלקתו לשם מצות הדלה"נ בשבת במה הותרה המלאכה.

וצריך לומר לכאורה דסמכינן על השיטות דצרכי שבת נעשין ביו"ט מה"ת וכשיטת הרמב"ם בריש פ"ו מהיו"ט, (ועיין בתוס' ביצה ב' ע"ב דמשמע מדבריהם דלית לן הואיל וע"כ דס"ל דצרכי שבת נעשין ביו"ט ועיין לעיל אות ג' מש"כ מהמהר"ם והמהרש"ל). ועיין בביאור הלכה בריש סי' תקכ"ז דבשעה"ד יש לסמוך על הראשונים דס"ל צרכי שבת נעשין ביו"ט לענין סמוך לחשיכה, ואפשר עוד דסמכינן על השיטות דנר של בטילה מותר להדליקה ביו"ט ואף דבשו"ע סי' תקי"ד סעיף ה' מבואר דאסור (ועיין בזה בתוס' ביצה כ"ג ע"א) מ"מ כבר כתב בזה המג"א שם בס"ק י"ב בשם הרש"ל דהעולם נוהגין בזה היתר ויש להם על מה לסמוך עי"ש.

ואפשר עוד דאף לפני שבת יש כבוד יו"ט בנרות הדולקים על שולחנו ואף שכונתו לנר שבת ומברך עליהן מ"מ יש בזה אף כבוד יו"ט תיכף משעת הדלקה והוי צורך היום קצת והרי אף בזמניהם היתה עיקר כונתו לשם נר שבת אלא דכיון דנהנה קצת אף ביו"ט מותר וכמו"כ בזמנינו משום כבוד יו"ט. (וכבר ביארתי במק"א דאף כשיש אור חשמל בבית מ"מ יכול לברך על הנר וכמ"ש המהרי"ל דאינו דומה ק' נרות לק"א נרות ואכמ"ל). ואפשר עוד דכיון דהוא מחוייב להדליק נר שבת לפני השבת אין זה מדליק מיו"ט לשבת אלא הוא מדליק לקיים מצותו בשעה זו שלפני השבת ודו"ק, ועיין בשלה"ק מס' פסחים ג' מש"כ כעי"ז, ועדיין צ"ע בכ"ז.

וכבר כתבתי במק"א דבאמת צע"ג איך אנו סומכים על עירוב תבשילין כיון שכלל לא מצוי בזמנינו שיבואו אורחים רעבים ונאכילם מאכלי שבת וחג, דלפי אורחות חיינו לא מצוי שיגיעו אורחים לא צפויים, ואף אם יגיעו נכבד אותם בפירות ואגוזים ולא בבשר ודגים. והנה התוס' בביצה ב' ע"ב כתבו להקשות לדידן איך סומכין על ע"ת לבשל, ותירצו דבבישול אין איסור הכנה. ונחלקו מהר"ם ומהרש"ל בביאור דבריהם, למהר"ם כונתם לדידן דלית לן הואיל. אך המהרש"ל פירש לדידן דלא שכיחא גבן אורחים כנ"ל.

ולכאורה צ"ל דאכן סומכים על מ"ד דצרכי שבת נעשים סיו"ט. ודו"ק כי קיצרתי.

ג

נשאלתי פעמים רבות במי שאינו מתכוין כלל לעשות מלאכה מיו"ט לשבת כגון שמתארח לסעודות שבת אצל אחרים האם מצוה להניח ע"ת והאם יכול לברך.

והנה אם הוא מדליק נר שבת בביתו פשוט שצריך להניח ע"ת שהרי כבר נתבאר לעיל אות ב' שנהגו להחמיר בזה, אך מסתבר דאי משום הא לא יברך דהלא ספק ברכות לקולא, ובפרט שעיקר דעת השו"ע שאין צריך ע"ת בשביל הדלקת הנר, וכ"כ בכף החיים סימן תקכ"ז ס"ק קי"ג.

אלא שיש לעיין שמא מצוה להניח ע"ת אף שאינו מתכוין לעשות מלאכה כלל, ואף אם ת"ל שאין בזה מצוה גמורה שמא יכול לברך כיון דמ"מ ע"י עירוב מותר לעשות מלאכה לכשירצה.

והנה במאמר מרדכי (סימן תקכ"ז ס"ק י"ח) כתב דאם אין בדעתו לבשל, לאפות או להדליק את הנר אין כל מצוה להניח ע"ת ואינו יכול לברך וכן משמע משו"ת שואל ומשיב מהדו"ת ח"ג סוס"י י'.

וכך נקטו שני גדולי הדור הגר"מ פיינשטיין והגרש"ז אוירבך (עין שש"כ פל"א הערה פ"ג) דבכה"ג כיון שאין מצוה לא יברך.

ולענ"ד נראה דאף דאכן מסתבר דבכה"ג אינו מצווה להניח ע"ת דלא מצינו שתיקנו חיוב ע"ת אלא להתיר את המלאכות, מ"מ אם ירצה לעשות ע"ת יכול לברך כיון דעכ"פ מהני העירוב אם ימלך בדעתו וירצה לעשות מלאכה, ומשו"כ מצוה היא ויכול לברך עליה.

וביסוד הדברים היה נראה דעצם הנחת העירוב מצוה דרבנן היא, דכיון דרוב בנ"א נהגו לעשות מלאכה ולבשל ולאפות בכל יום למחרתו וצורך הוא לעולם כדי שלא יתקלקל האוכל, תיקנו חכמים מצות העירוב. ואף שמי שאינו מתכוין לבשל או לעשות מלאכה מיו"ט לשבת ודאי אינו מחוייב בע"ת, מ"מ מצוה קעביד וכיון שעירובו מהני ומעתה מותר לו לעשות מלאכה שפיר מברך על הנחת העירוב.

ונראה ראיה גדולה לדברינו, דהנה כתבו האחרונים דהשוחט לכלבים ולגויים ואינו מתכוין כלל לאכול מן הבשר מ"מ מברך על השחיטה כיון דשחיטתו מהני להתיר את הבשר לאכילה. כך כתב הפרי חדש ביו"ד (סימן י"ט בקונטרס אחרון) וכ"כ בחכמת אדם (כלל ה' ס"א) וכן כתב בכף החיים (שם ס"ק י"ט) בשם כו"כ אחרונים, ולא כדברי גן המלך שאינו מברך.

ולענ"ד נראה דאף בעל גן המלך אפשר שיודה בני"ד דיכול לברך, דשאני שחיטה שהיא מצוה דאורייתא ובודאי מסתבר דאין כל מצוה לשחוט אם אינו רוצה לאכול בשר, ומשו"כ ס"ל דאינו מברך, אבל בע"ת דהוי מצוה דרבנן מסתבר טפי דתיקנו מצוה זו לכל אדם כיון שרוב בני האדם מבשלים ואופים מיו"ט לשבת, ואף מי שאינו מתכוין לעשות מלאכה מיו"ט לשבת מצוי מאוד שביום טוב גופה נמלך בדעתו לעשות מלאכה ושוב לא יוכל לעשות כן. כיון שאסור לעשות צרכי שבת ביו"ט ומשו"כ מסתבר דיש מצוה על כל אדם לעשות ע"ת, משא"כ בשחיטה.

וק"ו הדברים דלדעת רוב גדולי האחרונים דאף השוחט מברך כיון דמ"מ אהני שחיטתו, כ"ש בעירובי תחומין שמברך אף כשאין לו כל רצון וכוונה לבשל או לאפות מיו"ט לשבת.

ואבאר בזה יותר.

הנה האגרות משה (או"ח ח"ה סימן כ' אות כ"ו) הביא ראיה מדברי המגן אברהם (סימן תקכ"ז סק"א) שכתב לגבי מי שהוא בבית הכנסת ונזכר שלא הניח עירוב תבשילין ואם ילך לבית להניח ע"ת יעבור זמן מנחה, שיתפלל ולא יניח ע"ת כיון שיכול להקנות קמחו לאחרים. וכתב האג"מ דאת"ל שיש מצוה להניח ע"ת למה לא ידחה את תפלת המנחה, וע"כ דלא הוי מצוה אלא מתיר בלבד וכיון שיכול להסתדר בלא"ה אינו דוחה תפלה, עי"ש.

אך באמת נראה דאין מזה ראיה כלל, דהלא בנידון דמג"א באמת מצווה הוא במצוות העירוב שהרי בדעתו לאפות ולבשל, ואעפ"כ כתב המג"א דכיון שיכול לדאוג לצרכי שבת ע"י שיקנה קמחו לאחרים לא יבטל תפלה. הרי לן דאף אם כן מצווה הוא במצוות עירוב מ"מ אין מצוה זו דוחה תפלה, ופשוט אפוא דאין להוכיח מזה דכאשר אין בדעתו לבשל או לאפות אין כאן מצוה.

וע"כ צ"ל דס"ל למג"א דכיון דעיקר מצוה זו לא בעצם עשיית המעשה אלא בתוצאה, כל שאפשר להשיג תוצאה זו באופן אחר, אף דפשוט דאין מקיים מצוה כלל כשהוא מקנה קמחו למי שעשה עירוב מ"מ אין לבטל תפלה כדי לקיימה אף שאכן מפסיד מצוה זו, וא"כ עדיין י"ל דאף אם אין בדעתו לאפות או לבשל מ"מ יש מצוה בעצם עשיית העירוב שעל ידו יוכל לבשל מיו"ט לשבת.

ובאמת נראה פשוט מפשטות לשון השו"ע (תקכ"ז ס"ז) דבכל ענין יש מצוה. וז"ל:

"מצוה על כל אדם לערב, ומצוה על כל גדולי העיר לערב על כל בני עירו כדי שיסמוך עליו".

ואף שיש מקום לדחות דאין כונת השו"ע אלא לומר דאף שגדול העיר מערב על כל בני עירו, מ"מ מצוה על כל אדם לערב לעצמו, ורק בדיעבד אם שכח או נאנס סומך על עירובו של גדול העיר, אך באמת אין מצוה עירוב אלא על המתכוון לאפות מיו"ט לשבת, מ"מ נראה יותר לענ"ד מפשטות הלשון דבאמת מצוה לערב בכל ענין, שמא יצטרך לבשל או לעשות מלאכה מיו"ט לשבת.

 

ד

כ' אלול תשע"ג

כבוד חתני אהובי

יקיר לבבי האברך המופלא

הרה"ג ר' בנימין ביינוש רוזנבוים ני"ו כשמש במזרח

שלום רב לאוהבי תורתך.

מכתבך היקר קבלתי ושאבתי ממנו מלוא חפניים נחת ושמחה. הנני במענה קצר לדבריך.

 

הארכת במה שכתבתי דעירוב תבשילין אינו מתיר בלבד אלא מצוה, וכיון דהוי מצוה מסתבר לי דאף מי שאין לו כל כונה לאפות או לבשל מיו"ט לשבת וממילא אינו מחוייב להניח ע"ת מ"מ מצוה קעביד ויכול לברך על העירוב.

ונהניתי מאוד ממה שהערת במה שאמרו (יומא כ"ח ע"ב, קידושין פ"ב ע"א) "קיים אברהם אבינו כל התורה כולה עד שלא ניתנה אפילו עירוב תבשילין". ואת"ל דאין כאן אלא מתיר בלבד, לא הו"ל למימר שקיים עירוב תבשילין אלא שנזהר היה אף באיסור מלאכה ביו"ט. שהרי באמת שורש תקנת עירוב תבשילין במה דאסור לבשל מיו"ט לשבת, אלא שמה"ת מותר משום הואיל או משום שמה"ת צרכי שבת נעשין ביו"ט אלא חכמים הם שאסרו, ומ"מ פשוט דעירוב תבשילין אינו אלא מתיר מלאכת יו"ט לצורך שבת, ואת"ל דאין כאן מצוה אלא מתיר אין מעלה במה שקיים א"א מצות עירוב תבשילין אלא במה שנוהג היה שלא לעשות מלאכה מיו"ט לשבת.

וע"כ דיש בעצם מצוה דרבנן בעירוב תבשילין, ומסתבר א"כ דלעולם מצוה להניח עירוב זה שע"י מותר לעשות צרכי שבת ביו"ט אף אם אינו מתכוין לעשות כן.

וכתבת עוד דכך מוכח מפסקי הלכה של המשנ"ב. ומפסקים רבים בדבריו חזינן דיש חיבוב מצוה והידור מצוה בע"ת:

א. דהנה כתב המשנ"ב בס"ק י"א ובס"ק מ"ח שפת העירוב יהיה לחם משנה בסעודת ליל שבת ויום השבת ויבצע עליו בסעודה שלישית דכיון דאיתעביד בה חדא מצוה יעשה בו מצוה אחרת.

ומקור הלכה זו בברכות ל"ט ע"ב לגבי עירובי חצירות "רב אמי ורב אסי כי הוה מתרמי להו ריפתא דערובא מברכין עליה המוציא לחם מן הארץ אמרי הואיל ואתעביד בה מצוה חדא נעביד ביה מצוה אחריתי".

ובאמת נראה שמדברי הגמ' יש להוכיח דגם עירובי חצירות הוי מצוה ולא רק מתיר.

והרמ"א בסימן תרס"ד ס"ט כתב שנהגו להניח את הערבות לצורך אפיית המצות משום סברא זו דכיון דאתעביד בהו מצוה חדא וכו'. ובמשנ"ב סימן תמ"ה סק"ד כתב שנהגו להשתמש בערבות לשריפת חמץ.

ובסימן כ"א סק"ח כתב המשנ"ב לענין חוטי ציצית שנפסקו שיניחם בתוך הספר לסימן או יעשה עמהם שאר מצוה.

ובכל הני מדובר בחפצא דמצוה, וכך גם בעירוב תבשילין.

אמנם ידועים דברי הרמב"ן בספר המצוות (שרש א' היישוב השני) במה שבה"ג השמיט את עירובי חצירות ממנין המצוות דרבנן. משום דס"ל דאין זה מצוה אלא מתיר, והוי מעין לאו הבא מכלל עשה דרבנן וכמו השחיטה. (וכנראה שדעתו כדעת הראב"ד במנין המצוות עשה קמ"ו שלא מנה את השחיטה בכלל המצוות דאינו אלא מתיר ולא מצוה, עי"ש. ומ"מ חזינן שאמרו לגבי ע"ח "כיון דאיתעבד בה חדא מצוה", וכו'. הרי דאין מזה ראיה דהוי מצוה ולא מתיר, ודו"ק בזה.

ב. כל האחרונים הביאו את דברי השל"ה במס' סוכה (פרק נר מצוה אות כ"ה), "עירוב תבשילין, ראיתי הרבה המונים לוקחין פת, ולוקחין בשר עצם אחד שפל ומשופל. בודאי לענין דינא יוצאים, אבל חביבה מצוה בשעתה (פסחים ס"ח ע"ב), ואל תהי מצוה זו קלה בעיניך. ולא לחנם אמרו רבותינו ז"ל (יומא כ"ח ע"ב) שקיים אברהם אבינו מצות עירוב תבשילין. ובספר יוחסין כתוב סוד בדבר זה. על כן כל איש השמח במצוה, יקח פת המוכן לסעודת שחרית של שבת, או לסעודה שלישית, וגם יקח תבשיל חשוב המוכן לו לסעודה של שבת, כגון חתיכת דג חשוב, או בשר או תרנגול (ומה) [ממה] שחננו ה', המוכן לו לסעודת שבת שחרית, או לסעודה שלישית. אבל אותן האנשים הלוקחין עצם קטן, ועל כל פנים מכינים סעודת שבת, אם כן בחנם עושים המצוה בביזוי, ואפשר שאחר כך משליכין אותו. על כן מנהג טוב לנהוג כמו שכתבתי".

וכיוצא בדברים כתב המשנ"ב (ס"ק י"א) שלא ישים הבשר והדגים על הפת כדי שלא ימאס, ומקור הדברים במהרי"ל הלכות ע"ת ובאליהו רבה ס"ק ה', עי"ש.

ועוד כתב המשנ"ב בסק"כ במה דמבואר בשו"ע דיכול לסמוך על שולי הקדרה ושמנונית שע"ג הסכין דאין זה אלא כשאין לו תבשיל אחר, אבל כשיש לו תבשיל אחר הוי ביזוי מצוה, עי"ש.

ובסק"ח כתב המשנ"ב דלכתחלה יש לערב בפת או מצה שלימה ותבשיל משום הידור מצוה. וכ"כ במטה אפרים, ומקור הלכה זו אף היא במהרי"ל ובא"ר.

וע"ע בכף החיים (ס"ק נ"ז) שכתב דעדיף לערב בעצמו ולא ע"י אחרים דמצוה בו יותר מבשלוחו.

ומכל זה נראה דע"ת הוי מצוה ממש ולא מתיר בלבד.

אמנם על אף כל האמור אין בידנו הכרח אלא דע"ת מצוה היא ולא מתיר בלבד, אבל עדיין יש מקום לבעל דין לטעון דאף דאכן מצוה יש כאן, אין מצוה זו אמורה אלא במי שצריך לה דהיינו מי שרוצה לבשל מיו"ט לשבת אבל במי שאין לו כל צורך אין לו מצוה כלל כיון דעיקר מצוה זו בתוצאה.

אך באמת נלענ"ד, לולי דברי האחרונים הנ"ל, דכיון שנתברר דיש בזה מצוה, מצוה זו לכל ישראל תוקנה, דהלא לכל ישראל אסרו לבשל מיו"ט לשבת, ולכולן יש היתר ע"י ע"ת, ומפשטות דברי חז"ל במקור הסוגיה (ביצה ט"ו ע"ב) מבואר דמצוה זו משום כבוד יו"ט תיקנוה כמ"ש "זכרהו מאחר הבא להשכיחו" ובטעמא דמילתא אמרו שתי דרכים, רבא אמר "כדי שיברר מנה יפה לשבת ומנה יפה ליו"ט". ורב אשי אמר "כדי שיאמרו אין אופין מיו"ט לשבת ק"ו מיו"ט לחול".

ונראה בעליל מכל מהלך הדברים וסגנונם דתיקנו חכמים מצות ע"ת משום כבוד יו"ט ומשו"כ נראה דכל המניח ע"ת מקיים מצוה ומברך עליה בין אם מתכוין הוא לבשל מיו"ט לשבת ובין אם לאו. 

ה

מי שנזכר בבית הכנסת שעדיין לא עירב עירוב תבשילין

הנה הבאנו לעיל את דברי המגן אברהם דמי שלא הניח עירוב תבשילין ונזכר כשהוא בבית הכנסת לא יבטל תפילתו אלא יקנה קמחו לאחרים.

ועצה אחרת כתב בזה התפארת ישראל (ביצה פ"ב משנה א' בועז אות ב') דכיון דבדרבנן קיי"ל יש ברירה יכול לומר "פת ותבשיל שאקחנו כשאבוב לביתי יהיה מעכשיו לעירוב תבשילין", ושוב כשיבוא לביתי פריש פת ותבשיל לעירובו, ומהני כיון דיש ברירה. (וגוף ההנחה דבדרבנן יש ברירה מבואר בביצה ל"ח ע"א, ובשו"ע סימן תי"ג ובמשנ"ב שם ס"ק ח' – ט' ואכמ"ל).

ובשו"ת חיים שאל להחיד"א (ח"א או"ח סימן כ"ט) כתב דכל כה"ג לא מהני וברכתו ברכה לבטלה, ויסוד דבריו דעירוב תבשיל צריך מעשה ולא סגי באמירה בעלמא ומשו"כ תיקנו שצריך לאחוז ביד את הפת והתבשיל. כמבואר בלשון הרי"ף והרמב"ם, ודחה עצה זו בשצף קצף ובחריפות יתירה, עי"ש. ועוד דנוסח ההפרשה הלא הוא בהדין עירובא. דהיינו בעירוב זה שבידי.

והחיד"א כתב להכיח מהמג"א שלא כתב עצה זו אלא שיקנה קמחו לאחרים ומדשתקי רבנן ש"מ לא ניח"ל דנימא הכי, עי"ש.

ובשו"ת מהרש"ם (ח"ב סימן ל"ו) הביא את שתי הדעות והחמיר כדעת החיד"א.

אך בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ג סימן ח') נקט עיקר כהתכא"י וכתב שודאי יש להקל בשעת הדחק. וכ"כ באלף המגן סימן תרכ"ה סקנ"א דיש להקל בשעה"ד אך לא יברך, וע"ע במנחת יצחק (ח"ז סימן ל"ו).

ואי בדידי תלי' היה נ"ל עיקר דרך ממוצעת בזה וכעין פשרה בין שני גדולי עולם. דבאמת נראה כדברי החיד"א דלא מהני בזה ברירה, דתחילת התקנה היתה להניח אוכל מסויים לעירוב פת ותבשיל מוגדרים וידועים, אך לא בעינן ממש שיחזיק בידו את הפת והתבשיל, דאף שתיקנו לומר דהדין עירובא אין מזה כל ראיה דצריך מעשה ואחיזה בידו, אך מ"מ משמע מלשון זה דהעירוב צריך להיות דבר מסויים ומוגדר.

ומשו"כ נראה דמי שנזכר כשהוא בבית הכנסת שלא עירב יכול לייחד פת ותבשיל מסויים שבבית, כגון לחמניה מסויימת ותבשיל מסוים ומייחדם לשם עירוב, וכ"ש דמותר לעשות כן אם כבר ייחד מקום פת ותבשיל לעירוב אלא שאח"כ שכח לברך וגם לומר בהדין דמהני לומר נוסח העירוב בעודו בבית וכיון שהוא מפריש לעירוב פת ותבשיל מסויימים אין צריך בזה לברירה ומהני אף שאין כאן מעשה, עי"ש ודו"ק בכ"ז. 

ו

בן א"י שאצלו אין יו"ט ער"ש האם יכול להניח ע"ת בשביל בן חו"ל

 

והנה ראיתי בשם מרן הגר"נ קרליץ שליט"א דאף מי שאינו מחוייב בע"ת יכול להניח בשביל המחוייב כגון בשנה זו שלבני ארץ ישראל יו"ט ראשון דסוכות חל ביום חמישי בשבת, מ"מ יכול הוא לעשות ע"ת לבן חו"ל המחוייב בה, דכיון דאין ע"ת אלא מתיר בלבד ולא מצוה אינו צריך להיות מחוייב בדבר להוציא אחרים.

ולענ"ד יש לעיין בזה טובא, ומסתבר לי דרק המחויב בע"ת יכול להניחה לאחרים, ועדיין צ"ע.

ושו"ר שבשאלה זו כבר נחלקו גדולי עולם.

בשו"ת קול אליהו (סימן ל"א) כתב דבן א"י שאין לו מצות ע"ת כלל אינו יכול להניח ע"ת בשביל בן חו"ל, דכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים יד"ח, ודימה זאת למש"כ בירושלמי דבן כרך אינו מוציא בן עיר, עי"ש.

ולכאורה דבריו תמוהים, דמה זה ענין ליציאת יד"ח ממי שאינו בר חיובא, והלא אין הלכה זו אמורה אלא ביוצא ע"י חבירו מדין שומע כעונה ואין זה ענין כלל לשליח העושה מצוה לחבירו.

והחיד"א בשו"ת חיים שאל (סימן ע"ד אות נ"ד) ובשיורי ברכה (סימן תקכ"ז אות ג') אכן דחה את דברי קול אליהו דכיון דשליחו הוא מהני אף אם אינו ב"ח, וכ"כ הגר"ח פלאג'י בארצות החיים (שער י' סעיף כ"א) וכ"ה בשואל ומשיב (ב' ב' סימן נ"ה).

ואפשר דשאני שליח דאינו אלא ידא אריכתא דמשלחו ומהני אף שאינו ב"ח, ממי שבא לזכות לחבירו שלא מדעתו דלא מהני אם אצלו אין זה יו"ט שחל בע"ש, וכבר חילקתי בין זכיה לשליחות דבשליחות פועל המשלח ע"י שליחו, משא"כ זכיה שבה הזוכה פועל למען זה שהוא זוכה בשבילו, עיין מנחת אשר לקידושין (סימן מ"ז אות ד') ומנח"א במדבר (סי' ל"ט אות ד'), ואכמ"ל.

אך באמת לדידי מספקא לי אף בשליחות דאין השאלה כלל מצד שאינו בר חיובא אלא משום דאין זה כלל עירוב תבשילין אצלו. דכל גדר ע"ת ומהותו במה דהבישול ואפיה בערב יו"ט מוגדרת כתחילת הבישול של שבת, ומה שמבשל ביו"ט ערב שבת אינו אלא כהמשך המלאכה. ואין זה אלא אם מי שמניח את העירוב בפועל גם אצלו חל יו"ט ערב שבת אבל אם אצל זה שמניח את העירוב בפועל אין יו"ט ער"ש אין בזה גדר עירוב כלל.

דו"ק בעומק הדברים, ועדיין צ"ע.

ז

אם אמירה מעכבת

ולא זו בלבד דמסתבר שאין צריך מעשה בידים בהנחת העירוב (כמבואר לעיל אות ה'), אלא אף באמירה נחלקו אם מעכבת.

דהנה כתב הרמ"א (סעיף כ'):

"הגה ואם הניח עירוב ולא הזכיר המלאכות בהדיא אלא אמר בדין יהא שרי לן למעבד כל צרכנא הוי כמי שלא עירב כלל" (או"ז).

ובמגן אברהם (ס"ק כ"ג) הביא את דברי היש"ש (ביצה פ"ב סוף סי' ח') דאם שכח ולא בירך מהני ואין הברכות מעכבות, והמג"א הבין מתוך דבריו דשכח לגמרי ולא אמר כלל "בדין יהא שרי וכו'", ותמה עליו דכיון דלא אמר כלום אין כאן עירוב, עי"ש.

ובט"ז שם סק"ז פסק כשיטת מהרש"ל דאם הניחו לשם עירוב או עשה תבשיל מיוחד לשם עירוב אף ששכח ולא אמר דבר מהני.

ובס"ק י"ח הוסיף לפי שיטתו לתמוה על מש"כ הרמ"א דאם לא הזכיר את המלאכות להדיא הו"ל כאילו לא הניח עירוב, והלא כיון דאין האמירה מעכבת כלל, איך נאמר דאמירה ללא הזכרת המלאכה לא מהני. וכ"כ הגר"י עמדין במור וקציעה, עי"ש. ובמשנ"ב ס"ק ס"ג כתב דיש להחמיר בזה לכתחילה, אבל בדיעבד יש לסמוך על דעת הט"ז. וכך כתבו בחיי אדם (כלל ק"ב סט"ו) ובשו"ע הרב (סימן תקכ"ז סעיף ז'). 

ח

שליח אם מברך על הנחת ע"ת

הנה חקר בשו"ע הרב (קו"א אות ב' והביאו בקיצור בביאור הלכה סי"ג ד"ה ומברך) בשליח להניח ע"ת אם יכול לברך.

וכך כתב בגודל פלפולו. לשיטת הרמ"א והמג"א דאמירה מעכבת ודאי יכול השליח לברך כיון שהוא זה שקובע את העירוב וללא אמירתו אין כאן עירוב. אך לדעת הט"ז וסייעתיה דבדיעבד מהני העירוב ללא כל אמירה אין השליח עושה כלום ואיך יברך.

ואין לומר דאף דאי"צ אמירה אלא לכתחילה מ"מ כיון שהתכוין לומר "בדין יהא שרי לן וכו'" שוב אין העירוב חל במחשבה אלא בדיבור וכמו שמצינו לגבי הפרשת תרו"מ דאף דמהני במחשבה מ"מ כשמתכוין להפריש בדיבור אין התרו"מ חלים אלא ע"י דיבור זה, דאין זה נכון שהרי חזינן דבדיעבד סומך הוא על העירוב אף בשכח ולא אמר כלום.

ואפשר דכיון דלכו"ע צריך לכתחילה לומר "בדין וכו'" הו"ל עובר לעשייתן ויכול לברך וכמו שמצינו בברכת הלולב דכל זמן שלא גמר הנענועים עדיין הוי עובר לעשייתן, עכת"ד.

אמנם נראה פשוט דאין הדברים אמורים אלא כאשר בעה"ב בישל תבשיל מיוחד ואפה פת מיוחדת לשם עירוב תבשילין או לחילופין כאשר הניח פת ותבשיל וייחד אותם לשם עירוב, ולא עשה שליח אלא לומר את הנוסח של בדין וכו' דבזה אכן יש לעיין על מה יברך השליח, אבל במציאות החיים בדרך כלל השליח הוא שמפריש פת ותבשיל של בעה"ב לצורך העירוב ובכה"ג ודאי יכול לברך דזה פשוט דבעה"ב שלא ייחד פת ותבשיל ואף לא אמר כלום בודאי אין כאן עירוב כלל.

ואין להאריך בזה מרוב פשיטות הדברים.

ט

אשה בעירוב תבשילין

כתב בערוך השלחן (תקכ"ז סכ"ב) "ונשים שלנו רגילות לומר שצריכין לשמוע ברכת העירוב והנחתו כיון שהן עוסקות בצרכי שבת והידור מצוה היא ואין זה מעכב מדינא ולא נזכר זה בשום מקום ואין בזה טעם כלל".

ולא ברור מלשונו האם אכן דעתו דיש בזה הידור מצוה אלא שאינו מעכב מדינא ונמצא שנותן תוקף מסוים לשיחת נשים. או שמא כונתו דכל הנחה זו דהוי הידור מצוה אלא שאינו מעכב מדינא הוי בכלל דברי הנשים, אך באמת דעתו לדחות טענה זו מכל וכל וכמו שכתב "ולא נזכר זה בשום מקום ואין בזה טעם כלל".

ולכאורה נראה טפי דאכן כונת הגאון דיש בזה הידור מצוה, אף שאין למנהג זה כל מקור ואין בו טעם, דכמה רחוק לומר שהנשים אומרות דהוי הידור מצוה אלא שאינו מעכב דאטו נשים שלנו למדניות הנה להבחין בין הידור מצוה לעיכוב מדינא.

ובאמת יש בזה סברא מסוימת, דבין לטעמא דרבא כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליו"ט, ובין לטעמא דר"א כדי שיאמרו אין יו"ט מכין לשבת ק"ו שאינו מכין לחול, בנשי תליא מילתא דהן הנה אלה שבוררות מנה יפה והן הנה אלה שעוסקת בבישול ואפיה וא"כ מילתא דמסתברא דיש לשתפן במצוה זו.

אמנם כל מנהג שאין לו מקור בדברי הקדמונים לאו מנהג הוא, והדברים פשוטים.

הגב על הנושא

לתחילת הדף