אתה נמצא כאן: דף הבית » שיעורי מורינו הרב אשר וייס » פרשת שופטים – במצות כתיבת ספר תורה

פרשת שופטים – במצות כתיבת ספר תורה

"והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלוים" (י"ז י"ח).

"ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל" (ל"א י"ט).

א

הנה בשתי מצוות אלה נצטווינו בכתיבת ספר תורה, כל אחד מישראל ומלך ישראל שנצטווה לכתוב לו ספר נוסף.

ובשני מקראות מצינו מחד גיסא את מצות הכתיבה, ומאידך משמעות הכתובים שמהות המצוה ללמוד מתוך ספרים אלה. לגבי מלך כתיב "והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה' וכו'" (י"ז י"ט), ולגבי הדיוט כתיב "ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם" (ל"א י"ט).

ומתוך כך יש לעיין במהות מצוה זו אם גדרה לכתוב ס ומעשה הכתיבה היא ענינה וגדרה וכפשטיה דקרא "כתבו לכם" או שמא אין המצוה אלא שיהיה לו ס כדי ללמוד בה וכסיפא דקרא "ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם". ויש כמה נפ"מ להלכה בהגדרת המצוה, כשיש לו ס"ת שלא ע"י כתיבה כגון שקנאו אם קיים מצותו דאם כל המצוה היא הכתיבה לא יצא ידי חובתו אבל אם עיקר המצוה היא שיהיה לו ס"ת הרי יש לו. ועוד נפ"מ כשכתב ונתנו לאחרים או שנאבד ממנו, דאם מצותו הכתיבה הרי כתב אבל אם המצוה היא שיהיה לו ס"ת הרי אין לו.

וכבר כתבו האחרונים שנחלקו בזה הרמב"ם והרא"ש, דמלשון הרמב"ם בכמה מקומות משמע דהמצוה כתיבה היא כמ"ש במנין המצות ובספר המצוות מ"ע י"ח "שיהיה כל איש ממנו כותב ס"ת לעצמו" וכ"כ בפ"ז מהל' ס"ת ה"א "מצות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ס"ת לעצמו" הרי שהמצוה היא לכתוב ס"ת לעצמו.

ולפי"ז אזיל הרמב"ם לשיטתו שהרי המנ"ח דייק ממה שכתב דאם אינו יודע לכתוב אחרים כותבין לו דאם יקנה ס"ת לא יקיים מצותו ולפיכך לא כתב הרמב"ם שיקנה אם אינו יודע לכתוב דלדעת הרמב"ם הכתיבה היא המצוה וע"י קנין אינו יוצא יד"ח.

אבל הרא"ש שחידש בריש הל' ס"ת דבזמן הזה אין המצוה בכתיבת ס"ת כיון שאין לומדים מתוכו אלא מכניסין אותו לארון הקודש ואין קורין בו אלא קריאת התורה, אלא מצוה זו בזמן הזה היא כתיבת חומשים וגמרות וכדו' כדי ללמד מתוכם את הדרך נלך בה ואת המעשה אשר יעשון, וכדברי הכתוב "ולמדה את בנ"י שימה בפיהם", ס"ל דאין המצוה בכתיבה אלא במה שיש בידו ס"ת ללמוד בו.

ונראה לדייק דהרמב"ם והרא"ש לשיטתייהו אזלי בזה בהלכה נוספת דהנה מבואר במגילה כ"ז ע"א דאסור למכור ס"ת אלא כדי ללמוד תורה או לישא אשה. והרמב"ם הביא דין זה בפ"י ה"ב מהלכות ס"ת וז"ל "ס"ת כשר נוהגין בו קדושה יתירא וכבוד גדול ואסור לאדם למכור ס"ת". ומבואר מדבריו דשורש דין זה משום קדושת ס"ת וכבודו הוא ולא משום ביטול מצות כתיבת ס"ת ומשום כן לא כתב הלכה זו בפ"ז בהדי מצות כתיבת ס"ת, אבל הרא"ש בריש הלכות ס"ת שם כתב "ואומר אני דודאי מצוה גדולה היא לכתוב ס"ת וגם אין למוכרה אלא ללמוד תורה ולישא אשה" ומבואר מדבריו דהמוכר ס"ת מבטל מצות כתיבתו, ויותר מזה חידש בסוף דבריו דבזמן הזה שעיקר המצוה בכתיבת ספרי לימוד והלכה אסור למכור גמרות ושאר ספרים אלא ללמוד תורה ולישא אשה, אף דפשוט דאין כבוד הגמ' ככבוד ס"ת, ולשיטתייהו הלכו דלדעת הרמב"ם אין המצוה שיהיה לו ס"ת אלא שיכתבנו ומכיון שכתבו יצא אף אם ימכרנו אח"כ אבל לשיטת הרא"ש גדר המצוה שיהיה לו ס"ת כדי ללמוד בו ואם ימכרנו ביטל מצוה זו.

ונראה דהרא"ש לשיטתו בנקודה נוספת דהנה שנינו במנחות דף ל' ע"א "המגיה אות אחת בספר תורה מעלה עליו הכתוב כאילו כתבו" והלכה זו הובאה ברמב"ם שם בפ"ז ה"א. וביאור הלכה זו פשוט דע"י שגמר את הספר תיקנו והכשירו הו"ל כאילו כתבו, וכעין זה מצינו בשבת ק"ד ע"ב כתב אות אחת והשלימו לס"ת חייב אף שלא כתב שתי אותיות, וז"פ. אך הרא"ש שם כשהביא הלכה זו הוסיף בה טעם ותבלין וז"ל "לפי שהיה אצל הראשון באיסור ששהא בביתו ספר שאינו מוגה וזה שהכשירו לקרות בו כאילו כתבו", ושוב הביא את דברי הגמ' בכתובות דאסור להשהות ספר תורה שאינו מוגה שנאמר "אל תשכן באהליך עולה" וצ"ב למה תלה דין זה במה שאסור להשהות ספר שאינו מוגה, ולפי המבואר ניחא דהרא"ש לשיטתו דכל מצות כתיבת ס"ת כדי ללמוד בו ורק משום דספר שאינו מוגה אסור להשהותו וללמוד בו מקיים מצוה בהגהתו, ודו"ק בזה.

ובעיקר שיטת הרא"ש נחלקו הפוסקים, הבית יוסף ביו"ד סי' ר"ע כתב דאף לשיטתו עיקר המצוה אף בזמה"ז היא לכתוב ס"ת אלא שהוסיף דגם כתיבת גמרות ושאר הספרים בכלל המצוה דאיך נאמר דבטלה מצות כתיבת ס"ת וכ"כ שם הט"ז ס"ק ד'. אך דעת הפרישה והש"ך שם בס"ק ה' דכיון שאין לומדים מתוך הס"ת אין מצוה לכותבו בזמה"ז וכל המצוה רק בכתיבת גמרות וספרים, ואין בזה ביטול מצוה של תורה כיון שכל המצוה לכתוב ספרים כדי ללמוד בהם. והלבוש שם (סעיף ב') כתב דודאי יש מצוה בכתיבת ס"ת ע"מ לקרוא בו אף בזמה"ז אך מצוה גדולה הימנה בכתיבת גמרות וספרי לימוד ובלעדם לא יצא יד"ח, עי"ש.

והנה במנחות דף ל' ע"א אמרו הלוקח ס"ת מן השוק כאילו חוטף מצוה מן השוק, וברש"י שם כתב "ומצוה קעביד אבל אם כתבה הוי מצוה טפי" הרי שיטתו דמקיים מצותו אף ע"י הקנין, וכ"כ הנמוק"י בריש הל' ס"ת דבאמת יוצא יד"ח אלא שיש מקום למדת הדין לחלוק ולומר דאילו היה צריך לטרוח בכתיבתו לא היה טורח ומשום הכי הכותב ס"ת עדיף טפי. ולכאורה סוברים הם כהרא"ש בעיקר גדר המצוה דלאו בכתיבה תליא מילתא אלא שיהיה לו ס"ת, אך מלשון הרמ"א בסי' ר"ע סעיף א' משמע דאינו מקיים המצוה כלל דכתב "דהוי כחוטף מצוה מן השוק ואינו יוצא בזה". ושיטתו כדעת הרמב"ם דאין המצוה אלא בכתיבה.

וגם דעת הר"ן כדעת הרמב"ם, דהנה במגילה דף י"ח הביא הר"ן את שיטת הראשונים דס"ת שחסר בו אות אחת פסול לקרות בו ודחה דבריהם והסיק דלענין קריאת התורה דתקנת עזרא יכול לקרות אף בס"ת פסול, אלא שאינו יוצא בו יד"ח במצות כתיבת ס"ת (וכ"ז מובא בהרחבה באו"ח סי' קמ"א ואכמ"ל), הרי שיטת הר"ן דאף שספר זה ראוי ללימוד ולקריאה מ"מ אינו מקיים בו מצות כתיבת ס"ת דאין מצות הכתיבה תלויה במה שראוי הספר ללמוד ולקרות בו אלא מצוה בפנ"ע היא לכתוב ס"ת.

ובדין ס"ת שכתבו ונתנו לציבור או שנאבד ממנו כבר נחלקו האחרונים דהתורת חיים בסנהדרין כ"א ע"ב כתב דאינו יוצא ידי חובתו מאחר ששוב אין לו ס"ת ובפתחי תשובה שם סק"ג הובאו דבריו. ושוב הביא מבעל תורת נתנאל ועוד אחרונים החולקים על דבריו ונוקטים להלכה דאף בזה יצא יד"ח והוכיחו כן מדברי הרמב"ם בפ"ג ממלכים ולפי המבואר גם בזה הרמב"ם לשיטתו דעיקר המצוה בכתיבה היא כמבואר.

ב

אמנם באמת יש לעיין בכל הבנת המנ"ח בדעת הרמב"ם דאין המצוה אלא בעצם הכתיבה ולא בהיות לו ס"ת דבאמת כתב הרמב"ם להדיא בסהמ"צ שם דאם קנה ס"ת קיים מצותו, ואם אינו יודע לכתוב יקנהו או ישכור אחרים לכתוב לו, הרי דבאמת אין המצוה דוקא בכתיבה, ועוד דבנוסחאות מתוקנות של סהמ"צ (וכן במהדורת ר"ש פרנקל) כתוב נוסח אחר וז"ל "שציוונו שיהיה לכל איש ממנו ספר תורה לעצמו" הרי דגם דעת הרמב"ם דמהות המצוה וענינה שיהיה לו ס אף שבהל' ס"ת כתב דמצוה לכתוב ס"ת לעצמו, וגם החינוך במצוה תרי"ג כתב בתחילת דבריו (בכותרת) "מצוה לכתוב כל אחד מישראל" וכו' ומשמע דהמצוה היא לכתוב ס"ת, אך שוב כתב "להיות לכל איש מישראל ס"ת" ומשמע מזה כשיטת הרא"ש וסייעתו דכל המצוה שיהיה לו ס"ת ואי"צ דוקא לכתוב.

וביותר יש לדייק דע"כ לא נחלקו הרמב"ם והרא"ש בכל יסוד מצוה זו שהרי הרא"ש בתחילת דבריו עטר את דברי הרמב"ם עטרה לראשו והביא אותו כלשונו וע"כ שאין דברי הרמב"ם האלו סתירה לדברי הרא"ש דא"כ הרא"ש היה שת לבו הרחב לסתירה זו. ומשום כל זה נראה ביסוד מצוה זו דרך אחר.

ובאמת נלענ"ד דא"א שיהא אדם יוצא יד"ח בעשיית מצוה פעם אחת בחייו אא"כ גדר המצוה בתוצאתה כגון מילה, מעקה וכדו', אבל מצוה שעיקר עניינה בעצם המעשה, בהכרח שייקימנה בכל יום כגון קר"ש, תפילה, תפילין וכדו' או בשבת וחג וכדו', אבל לא מצינו מצוה שיש בעצם עשייתה עבודת ה' שיקיימנה פעם אחת בחייו (ודנתי בזה במק"א לגבי זכירת מעשה עמלק ואכמ"ל), וא"כ תמוה לומר דמצות כתיבת ס"ת בעצם הכתיבה היא ויוצא בה משכתב ס"ת אף אם נאבדה או נגנבה, וסברא זו פשוטה בעיני עד מאוד.

אלא נראה בזה עיקר, דהנה לכאורה דברי חז"ל בהלכות אלה סותרים זא"ז, דבסנהדרין שם אמרו דאפילו הניחו לו אבותיו ס"ת מצוה לכתוב משלו הרי דאינו נפטר במה שיש לו ס"ת אם לא כתבו, ומאידך אמרו במנחות שם דהלוקח ס"ת הוי כחוטף מצוה ולדעת רש"י ונמוק"י מקיים את המצוה אלא שאינו מצוה מן המובחר וכך דעת הרמב"ם בסהמ"צ שכתב דקונה ס"ת אם אינו יודע לכתוב ולכאורה שתי הלכות אלה סותרים זא"ז.

ונראה דבאמת מודה אף הרמב"ם דמהות מצות כתיבת ס"ת היא כדי שיהיה לו ס"ת ללמוד בו דמקרא מלא דיבר הכתוב "ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם" ומשום כך לא בעינן שיכתוב בעצמו אלא בכל ענין ואופן שישיג ס"ת יקיים מצותו. והרי זה דומה למש"כ המחנה אפרים בהל' שלוחין סי' י"א דמקיים מצות מעקה אף כשאינו עושה את המעקה בעצמו ואף אם יעשנו ע"י עכו"ם שאינם בני שליחות כיון שעיקר המצוה בתוצאתה שיהיה מעקה בראש גגו ולא יפול הנופל, וה"נ בכתיבת ס"ת ל"צ דין שליחות בכתיבתו וממילא מסתבר דלא בעינן כתיבה דוקא ומקיים מצותו אף ע"י קנין. אלא דמ"מ ביורש ס"ת לא יצא יד"ח ולא קיים המצוה שהרי לא עשה כלום, וכן נראה גם לגבי מצות מעקה דהקונה בית שיש בו מעקה לא קיים מצות מעקה דכיון דכתיב בתורה "ועשית מעקה לגגך" אינו מקיים מצוה ללא שום מעשה. וכבר כתבתי במנחת אשר לפסחים סי' ז' דכך נראה גם לגבי מצות ביעור חמץ דאף שמקיים מצוה בביעור ע"י גוי מ"מ אם לא היה חמץ ברשותו כלל אף שאינו מצווה מ"מ אין בידו מצוה דהרי לא ביער חמצו, וכך נראה גם לגבי מצות כתיבת ס"ת דאף דיוצא יד"ח גם ע"י קנין ס"ת או הגהתו מ"מ בירש ס"ת לא קיים מצוה ולא יצא ידי חובתו כיון שלא עשה מעשה כלל ולא על ידו בא הס"ת לרשותו.

ואין להקשות דמ"מ יפטר מחיובו כיון שמ"מ יש בידו ס"ת דומיא דמעקה דאם יש מעקה בגגו פטור הוא ממצות מעקה אף שלא קיים מצוה זו וכן בחמץ אם אין חמץ ברשותו אינו מצווה בביעור חמץ, וא"כ גם במצות כתיבת ס"ת יש לשאול אם הניחו לו אבותיו ס"ת ויש ס"ת ברשותו למה מצוה עליו לכתוב משלו. דבאמת נראה דאין הנידונים דומים זה לזה, דמה שפטור ממעקה אינו אלא משום דאין מציאות המחייבת של מצות מעקה דאטו יסתור המעקה כדי לבנותו מחדש, וכן בחמץ אין הדעת סובלת שיקנה חמץ ע"מ לבערו וכל זמן שאין לו חמץ אין מציאות מחייבת למצוה זו, אבל בס"ת אף שירש ס"ת מאבותיו מ"מ מצוה לכתוב ספר נוסף כדי לקיים מצות כתיבת ס"ת דאף שהתורה לא חייבתו לכתוב יותר מס"ת אחד מ"מ יש יותר מצוה בשני ספרים שבכל אחד מהם יכול ללמוד, וכמ"ש בספר החינוך שם דע"י שיתרבו הספרים יתרבו הלומדים, ודו"ק בזה.

ומ"מ נראה דאף לדעת הרמב"ם מהות המצוה וענינה שיהיה ס"ת ברשותו וילמוד בה ומשום כך יוצא יד"ח אף ע"י קנין, אלא שהרא"ש הוסיף על דבריו מדיליה דבזה"ז מצוה לקנות ספרי לימוד, ואין זה נראה דעת הרמב"ם מדסתם ולא פירש.

ובדרכנו מצינו פתרון למש"כ הרמב"ם בסוף חלק העשין בסהמ"צ במצות כתיבת ס"ת דכל איש מישראל בכלל מצוה זו ולא אשה, ובשאגת אריה סי' ל"ה תמה מנין לו לפטור נשים והלא הוי מצות עשה שאין הזמן גרמא.

ולכאורה צ"ל בדעת הרמב"ם כמ"ש החינוך דכיון דנשים פטורות ממצות ת"ת פטורות הן גם מכתיבת ס"ת דכל ענין הכתיבה לשם לימוד הוא, ולפי הבנת האחרונים בשיטתו דאין מצות הכתיבה תלויה בלימוד לכאורה סותר דבריו, ולדרכנו ניחא דגם הרמב"ם מודה דעיקר מצות כתיבת ס"ת כדי ללמוד בו הוא.

(ומה שכתב עוד השאגת אריה דכיון דנשים צריכות ללמוד דינים שלהם מצוה עליהם גם לכתוב ס"ת וכמו שכתב המגן אברהם בסי' מ"ז ס"ק י"ד לגבי ברכת התורה, יש לחלק בין מצות ברכה"ת שהיא על עצם התלמוד ולא על מצות ת"ת כמ"ש הגרי"ז בשם הגר"ח בהלכות ברכות למצות כתיבת ס"ת הקשורה למצות ת"ת שעל אנשים שנשים פטורות ממנו, דאין הנשים צריכות ללמוד כלל תורה שבכתב אלא את ההלכות הנוגעות להם עפ"י דברי חז"ל והפוסקים שעיקרן תשבע"פ).

ואתי שפיר לפי דברינו דבאמת גם התורת חיים ביסס את דבריו על דברי הרמב"ם בריש פ"ג דמלכים דמלך שנאבד לו ס"ת צריך לכתוב אחר הרי דאף לשיטת הרמב"ם צריך שיהיה לו ס"ת ולא סגי בכתיבתו.

ועוד שיטה מצינו בכל עיקר מצוה זו והוא דעת הבה"ג והרס"ג שהשמיטו מצוה זו ממנין התרי"ג. והגרי"פ פרלו בח"א מצוה י"ד-ט"ו ביאר שיטתם דסברי דאין זו מצוה בפני עצמה אלא ענף וחלק ממצות ת"ת, וכעין מש"כ בקרית ספר בדעת הרמב"ם דברכת התורה חלק ממצות ת"ת היא וגם הרמב"ן רמז לסברא זו בהשגתו על הרמב"ם במצוה ט"ו ששכח הרמב"ם לשיטתו, עי"ש.

ובמה שנחלקו האחרונים במי שכתב ס"ת ומסרו לציבור אם ביטל מצותו וחוזר לחיוב כתיבת ס"ת, נראה דלא נחלקו ביסוד גדרה של מצוה זו, וכמבואר לעיל, אלא שורש השאלה, האם צריך שיהיה הס"ת בבעלותו ורשותו, או שמא די בכך שהספר קיים ועומד ולומדים מתוכו תורת ה' חוקיו ומשפטיו, ובכך יצא יד"ח מצות כתיבת ס"ת.

וממוצא הדברים אתה למד דאפשר דאם נפסל הס"ת ונגנז או נאבד וכדו' אפשר דלכו"ע חוזר לחיובו, ועדיין צ"ע בזה.

ג

והנה מצוה מיוחדת הטילה תורה על מלך ישראל לכתוב ס"ת נוסף, ככתוב בפרשת שופטים (דברים י"ז י"ח) "וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר" וכו' וכמבואר בסהמ"צ לרמב"ם מ"ע י"ז, ונחלקו הראשונים והאחרונים בספר זה מה טיבו.

בדברי הרמב"ם מבואר דס"ת גמור הוא וכ"כ בפ"ג מהלכות מלכים הלכה א' עי"ש. אך בפסיקתא זוטא מבואר דאין המלך כותב אלא משנה תורה בלבד דהיינו ספר דברים וכלישנא דקרא וכתב לו את משנה התורה הזאת, (אך הרמב"ם פירש משנה תורה דהיינו שני ספרי תורה וכמבואר בסנהדרין כ"א ע"ב). בספר הדר זקנים על התורה מבואר בשם בעלי התוס' והרא"ש דאין המלך כותב אלא את עשרת הדברות בלבד ולא את כל התורה, דכיון דאיתא בסנהדרין שם שתולה אותו בזרועו רחוק הדבר שתלה ס"ת שלם על זרועו (וכבר נתקשה בזה הרש"ל בסנהדרין שם וכתב שכתבו בכתיבה דקה והמהרש"א כתב שדבריו דברי נביאות עי"ש). ומהלך רביעי כתב בזה הרש"ש בהגהותיו שם דהכונה למנין מצוות התורה באופן מקוצר ופירש כך את לשון האונקלוס שתירגם משנה התורה "פתשגן אורייתא" עי"ש.

והנה בסנהדרין שם אמרו דס"ת זה יוצא ונכנס עמו ועושה לו כמין קמיע של עור ותולה אותו בזרועו, ושמעתי מאאמו"ר שליט"א להקשות לפי"ז בשבת ל' ע"ב דשלמה המלך שאל בבית המדרש "אבא מת ומוטל בחמה וכלבים של בית אבא רעבים מהו לטלטל" ואמרו לו הנח עליו ככר ותינוק, והלא כיון שלעולם תולה ס"ת בזרועו למה לא טלטלוהו אגב הספר (ועיין מנחת אשר לשבת סי' מ"ב מה שכתבתי בענין מה שדנו הפוסקים אם מותר לטלטל מת אגב בגדיו אך מ"מ נראה פשוט דאין ס"ת תלוי בזרוע המלך כדין בגד הבטל וטפל לגוף).

ואפשר דבשעת מותו לא היה הספר תלוי בזרועו דהלא מבואר במכות י' ע"א דדוד עסק בתורה בשעת מותו ולא היה מלאך המות יכול להתקרב אליו אלא ע"י דפקע ארזא ונראה שלמד בספר תורה זה דהלא זה מצותו ככתוב שם בפסוק י"ט "וקרא בו כל ימי חייו" ובשעה שלומד בו אין הוא תלוי על זרועו אלא מונח לפניו.

ועוד שמעתי מאבי מורי שליט"א במה שמבואר במנחות מ"ג ע"ב דדוד אמר בבית המרחץ אוי לי שאני ערום מן המצוות והאריה"ק הוכיח ממאמר זה דיש ללבוש ציצית אף בלילה דאל"ה היה אומר כל לילה אוי לי שאני ערום מן המצוות (והמגן אברהם בסי' כ"א ס"ק א' הביא דבריו וטען לעומתו דמשום מצות מזוזה לא אמר כן והארכתי בדבריהם במק"א), והעיר אאמו"ר דאפשר שבלילה לא היה ערום מן המצוות משום ס"ת התלוי בזרועו. והשע"ת שם בסי' כ"א סק"ד כבר כתב כן בשם ספר מספד רב. אמנם נראה לכאורה דבלילה בשעת השינה לא היה הס"ת כרוך בזרועו דאפילו בתפלין קיי"ל בסי' מ"ד ס"א דאסור לישן בהם שמא יפיח ובידו אסור שמא יפלו מידו ולכאורה ק"ו בס"ת שקדושתו גדולה מקדושת תפילין, (אמנם בכרוכין על זרועו מבואר שם דאין חשש נפילה ובס"ת אמרו שהיה תולה בזרועו, וצ"ע בתליה זו אם יש בו חשש נפילה), ואף שדוד לא ישן מעולם אלא שינת ארעי כמבואר בברכות ג' ע"ב מ"מ מבואר שם להלכה דאפילו שינת עראי אסורה עם תפילין וה"ה בס"ת.

ד

כתיבת ספר תורה בזמן הזה

הנה האריכו האחרונים בשאלה הגדולה אנה אנו באים במצוה זו, וכבר תמה הבאר שבע (באר מים חיים סימן ט"ז ובספרו צדה לדרך פרשת וילך) במה דלא חזינן לרבנן קשישאי והמון עם ה' שקיימו מצוה זו אלא יחידי סגולה בלבד.

ובשאגת אריה (סימן ל"ו) כתב דכיון שאין אנו בקיאים בחסירות ויתרות וכמבואר בקידושין (ל' ע"א) אפשר שאין בידינו לקיים מצוה זו כתיקנה ומשו"כ לא הקפידו בה.

אך רבים האחרונים שדחו דבריו דא"כ איך אנו מברכים על מצות תפילין ומזוזה ואטו נאמר שמצוות אלה רפויות בידינו, וע"כ דכיון שכך מסורת בידינו דין תורה היא לסמוך על מסורה זו, וכשם שהתפילין והמזוזות כשרות לכל דבר, כך גם ספר תורה.

כך כתבו בשו"ת אמרי אש (יו"ד סימן ק"ו) ובמהר"ם שיק על המצוות (מצוה תרי"ג) וכ"כ בערוך השלחן (סימן ר"ע סעיף י"ג), ובמנחת חינוך (שם) הוסיף דע"כ יש שני גדרים בחסרות ויתירות וכשאמרו שאין אנו בקיאים בחסירות ויתירות אין זה אלא בחסירות ויתירות שאין בהם שינוי משמעות ומשו"כ אין בהם כל פסול, עי"ש.

ובמהר"ם שיק שם כתב קצת בסגנון אחר דאף שאין אנו בקיאים בחסירות ויתירות, וחסירות ויתירות אכן פוסלים ס"ת, מ"מ אזלינן בתר רוב בכל דיני תורה וגם בהלכה זו, וכיון שאנו כותבין לפי רוב ספרי התורה שבפנינו או עפ"י רוב חכמי התורה ספרים דידן כשרים, וכ"כ בחקרי לב (חלק יו"ד ח"ג סימן קי"ט).

ובמה שאין אנו מקפידים שכל אחד יכתוב ס"ת כתב בחקרי לב דסומכין על שיטת הרא"ש שעיקר המצוה בחומשים וגמ' וספרי הפוסקים, ואף שדעת הבית יוסף שלא בא הרא"ש לפטור מכתיבת ס"ת אלא להוסיף שצריך לכתוב גם ספרי לימוד וכנ"ל, מ"מ כיון שאין אנו בקיאים בחסירות ויתירות הוי ספק ספיקא, עי"ש.

ודבריו דוחק גדול כמו שכתב הוא בעצמו שעדיין צ"ע.

ונראה כמ"ש החיי אדם (כלל ל"א סעיף נ') דאף דלא בטלה מצוות כתיבת ס"ת בזמן הזה, מ"מ המצוה לכתוב ולקנות ספרי לימוד גדולה ממנה, ותלמוד תורה והרבצתה ודאי קודמת לכתיבת ס"ת שהרי מוכרין ס"ת כדי ללמוד, וכיון שאין סיפוק בידינו פטורין ממצוה זו.

ונראה עוד, דהרי כתב הרמ"א (בסימן תרנ"ו ס"א) דאין אדם חייב לבזבז הון רב על המצוות, וכבר ביארתי במק"א דעיקר ההלכה דאין בזה שיעור מסויים והכל לפי הענין, וכיון שבזמנינו ס"ת מהודר עולה עשרות אלפי דולרים ודאי הוי זה הון רב, ובפרט שאנו מקיימים מצוה זו גופא ע"י ספרי לימוד, נהגו להקל בזה, והנח לבני ישראל וכו'.

אך נראה דמי שבידו הדבר מבלי להכביד על פרנסתו ודאי מצוה עליו לכתוב ס"ת.

ולולי דמיסתפינא הוי אמינא עוד, דהנה כבר הארכנו טובא לבאר דכל מצוות התורה חלוקות בין מצוות שכל עיקר ענינם עבודת ה' שבעצם המעשים ואין בהם תוצאה מוחשית, ובין מצוות שעיקרן בתוצאות המעשים, והדברים ידועים.

ונראה לכאורה דבמצוות שאי אפשר כלל להשיג את התוצאות הרציות כי אם ע"י עשיית המעשה בלבד כגון מילת הבן, דאם לא ימול יהיה הבן ערל, ועשיית המעשה דאם לא יבנה מעקה הרי הוא שם דמים בביתו וכדומה, כל כה"ג הוי חובה גמורה אקרקפתא דגברא. אבל מצות כתיבת ס"ת שענינה ותוצאתה תלמוד תורה כמבואר, והרי פשוט דאף אם לא יכתוב כל אחד ואחד ס"ת לעצמו עדיין יוכלו ללמוד תורה הרבה בספרי תורה של אחרים, כל כה"ג אין כאן אלא מצוה ולא חובה.

וכבר מצינו בכמ"ק דיש מצוות שאינן רובצות חובה על האדם אלא אם מקיים אותם שכר מצוה בידו.

ומשו"כ נהגו להקל במצוה זו כיון שבמציאות חיינו יש די ספרי תורה ואין צורך בס"ת לכל איש ואיש כדי שיוכלו לקיים מצות קריאת התורה.

אך הדברים מחודשים ולא מצאתי להן מקור בדברי רבותינו.

 

הגב על הנושא

לתחילת הדף