אתה נמצא כאן: דף הבית » שיעורי מורינו הרב אשר וייס » פרשת שלח – המשתמט ממצות עשה

פרשת שלח – המשתמט ממצות עשה

"ועשו להם ציצת על כנפי בגדיהם לדרתם" (ט"ו ל"ח).

"דמלאכא אשכחי' לרב קטינא דמיכסי סדינא, אמר ליה קטינא, קטינא, סדינא בקייטא וסרבלא בסיתוא, ציצית של תכלת מה תהא עליה, אמר ליה ענשיתו אעשה, אמר ליה בזמן דאיכא ריתחא ענשינן" (מנחות מ"א ע"א).

הנה כתבו התוס' בערכין (ב' ע"ב ד"ה הכל חייבין בציצית) דאין הדברים אמורים אלא בזמניהם משום דרוב בגדיהם היו עשויים מד' כנפות ומי שאינו לובש ד' כנפות נראה כמתכוון לפטור עצמו ולהשמט ממצות ציצית, אבל בזמנינו דרוב הבגדים אינם בני ד' כנפות אין בזה קפידא.

הרי לן מדבריהם דאין כל עבירה וחסרון אלא בפוטר עצמו מן המצוה ומשתמט מלקיימה נגד הנהוג והמקובל.

אך בדברי התוס' בפסחים (קי"ג ע"ב ד"ה ואין לו בנים) מבואר דיש לאדם לרדוף אחרי המצוות לקיימן וכל שאינו מכניס עצמו לכלל החיוב כעין עבירה בידו.

דהנה אמרו שם בגמ' "שבעה מנודין לשמים, אלו הן: יהודי שאין לו אשה, ושיש לו אשה ואין לו בנים, ומי שיש לו בנים ואין מגדלן לתלמוד תורה, ומי שאין לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו".

וכתבו התוס' "נראה דוקא על ידי פשיעתו שאינו מתעסק בפרי' ורביה דומיא דאחריני, ומי שאין לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו מיירי בשיש לו ואינו מניחן. אי נמי אפי' אין לו יש לחזר ולהביא עצמו לידי חיוב כדאשכחן (סוטה דף י"ד ע"א) במשה שהיה תאב ליכנס לארץ ישראל כדי לקיים מצות שבה".

הרי לן דלפי תירוץ אחד בדבריהם כל שאינו מכניס עצמו לחיוב מצוה מנודה הוא לשמים. אך התוס' לא הביאו מסוגיא דידן במנחות אלא מהא דסוטה לגבי משה רבינו.

ונראה פשוט בדעתם דבאמת אין להוכיח מהא דמנחות דיש לאדם לטרוח ולהכניס עצמו לידי חיוב מצוה אף כשאין המצוה מזומנת לפניו, דאפשר דשאני ציצית שלכולם היו בגד ד' כנפות, ומקובל היה שכולם הטילו בהם ציצית ואפשר שמדובר שיש בידו טלית מצויוצת ואינו לובשה וכמ"ש בתירוץ הראשון, ומשו"כ הוכיחו ממה שמשרע"ה שהשתוקק ליכנס לארץ ישראל ע"מ לקיים מצוותיה, וז"פ.

והמהרש"א בפסחים שם הקשה ע"ד התוס' דהא תינח בציצית שאינו חייב בהן אא"כ לובש בגד ד' כנפות אבל בתפילין שיש עליו חיוב גמור להניחן אין פשר לדברי התוס' דרק אם יש לו ואינו מניחן הוי מנודה לשמים.

ונראה לבאר דברי התוס' באחד משני דרכים:

א. אף דאכן מבטל הוא מצות העשה, מ"מ לא מסתבר שיהא אדם מנודה לשמים בשביל ביטול מצות עשה, וע"כ דמיירי ביש לו ואינו מניחן דהוי זלזול במצוה וחשיבותה.

ב. אפשר שיש מדברי התוס' הללו ראיה למה שהוכחתי במנח"א שמות (סימן כ"ד) דמצות תפילין אין בחיובן זמן מוגדר ואין דינם כמצות של סדר היום, וכבר כתבתי שם לבאר את דברי התוס' בדרך זו, עי"ש.

ב

והנה כתב הטור בהלכות ציצית (ריש סימן כ"ד):

"אף על פי שאין אדם חייב לקנות טלית בת ארבע כנפות כדי שיתחייב בציצית אלא דוקא אם רוצה להתכסות בטלית בת ד' כנפות חייב להטיל בה ציצית, מ"מ טוב ונכון להיות כל אדם זהיר וזריז במצות ציצית שיהיה לו בגד קטן מצוייץ שילבש אותו כל היום כי עיקר מצותה על זכירת המצות ובכל שעה ובכל רגע צריך לכך".

ומשמע מלשונו דרק במצות ציצית משום חשיבותה ומשום שענינה זכרון ראוי שיהא האדם מהדר אחריה וטורח לקיימה, משא"כ בשאר המצוות. וכך משמע גם מלשון השו"ע שם (סעיף א') שכתב דטוב ונכון שיהיה לכל אחד ואחד טלית קטן כדי שיזכור את המצוות בכל רגע, עי"ש.

ואכן מצינו במרחבי הש"ס שבימי קדם אכן הקפידו ללבוש ציצית כל היום כולו. עיין ברכות (מ"ז ע"ב) "איזהו עם הארץ… כל שאין לו ציצית בבגדו", ועיין שבת (קנ"ג ע"א) "דבר אחר בכל עת יהיו בגדיך לבנים אלו ציצית" (ובפמ"ג או"ח א"א סימן כ"ד סק"ג דהכונה ללבן שבציצית), ובשבת (קי"ח ע"ב) "תיתי לי דקיימית מצות ציצית" וברש"י שם שלא הלך ד' אמות בלי ציצית. ובשפת אמת תמה היכן מצינו שיש קפידא שלא ללכת ד"א בלי ציצית. ונראה פשוט דעיקר ההדגשה שטוב וראוי להדר במצות ציצית ללובשן כל היום, כמבואר.

וגם בשו"ת מראה יחזקאל (ח"א סימן נ"ד) כתב דרק במצות ציצית משום סגולותיה המיוחדות אמרי שראוי ליזהר ללבוש ד' כנפות כדי להתחייב בציצית, עי"ש.

ג

והנה כתב במגן אברהם (סימן ח' סק"ב) דמברכין על הציצית בעמידה, משא"כ בהפרשת חלה שמברכין עליה בישיבה משום דלבישת ציצית חובה היא משא"כ הפרשת חלה דאינה אלא לתקן מאכלו. ולכאורה תמוה, מה בין זל"ז, והלא שתי מצוות אלה מצוות קיומיות הן שאין האדם חייב בהן אא"כ לובש הוא בגד שיש בו ד' כנפות ואוכל הוא מפירות ארץ ישראל.

ובשו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סימן קכ"ג) כתב לבאר לפי הנ"ל דמצות ציצית ענינו כדי לזכור את כל מצוות ה', עי"ש.

אך לענ"ד לא מסתבר כלל דמה שאינו אלא מדת חסידות ישליך על דיני הברכה, ומשום דטוב ונכון שילבש ציצית צריך לברך עליה בעמידה, וצ"ע.

אך בהגהות הגרעק"א שם כתב בסגנון אחר, דלאחר לבישת ד' כנפות מחוייב הוא להטיל ציצית בבגדו משא"כ בהפרשת חלה דבשעת ההפרשה לעולם אינה חיוב. ועוד ביאר הגרעק"א את מש"כ המג"א דהפרשת חלה אינה אלא לתקן מאכלו, דהלא כל עוד לא הפריש חלה יש איסור טבל על העיסה, משא"כ בציצית, דאין כל איסור על לבישת בגד של ד' כנפות מלבד ביטול מצ"ע דציצית, ודו"ק.

ולענ"ד נראה בזה עיקר דכונת המג"א לחלק בין הפרשת חלה שאינה אלא מתיר ולא מצוה, דהפרשת חלה מתירה את הטבל, למצות ציצית שמצוה גמורה היא ולא מתיר, דלא מצינו איסור בלבישת ד"כ מלבד ביטול מצות ציצית, וזהו שכתב המג"א דהפרשת חלה אינה אלא לתקן את העיסה, ודו"ק.

ד

אמנם בביאור הלכה (סימן קכ"ח ס"ד) כתב דאסור לכהן לצאת מבית הכנסת לפני ברכת כהנים אלא מחמת חולשה וכדו' אבל לא בחנם, כשם שמצווה הוא ללבוש ציצית ובעידנא דריתחא אף נענש על ביטול מצות עשה.

הרי דנקט דאין זו הלכה בציצית בלבד אלא בכל המצוות כולן. ועוד הביא ממה שאמרו בקידושין (ל"ג ע"א) דאסור לו לאדם לעצום עיניו כדי שלא לראות בהכנס החכם לבית המדרש כדי שלא יצטרך לעמוד מפניו ועל זה נאמר ויראת מאלקיך, עי"ש. ועיין עוד מש"כ המשנ"ב עוד כעי"ז בספרו אהבת חסד (פ"ה הערה ח') על הנמנע מעשיית החסד, עי"ש.

ולענ"ד אין סוגיא זו ענין כלל למה שנענשין על ביטול מצות ציצית בעידנא דריתחא דהמעצים את עיניו עושה מעשה בידים לבטל מעליו חיוב עתידי, משא"כ בציצית שנמנע מללבוש בגד כדי להתחייב, דשאני מבטל מצוה בקו"ע מהמבטל בשוא"ת.

ודומה הדבר לכהן היוצא מבית הכנסת כדי שלא להתחייב בנשיאת כפים, דגם הוא עושה מעשה להפקיע מעליו מצות עשה. אך אין זה ענין למה שאמרו במנחות דמי שאינו לובש ציצית נענש. אמנם לפי מש"כ התוס' בערכין דלא אמרו שנענשים אלא בזמן שרוב הבגדים יש בהם ד' כנפות אפשר דדומה הדבר למי שעוצם עיניו כיון שנמנע במתכוין מן ההנהגה המקובלת והטבעית כדי להשתמט מן המצוה, ודו"ק בזה.

מ"מ נראה דבזמנינו שנהגו כל המדקדקים במצוות ללבוש טלית קטן, הנמנע מללבוש טלית קטן אכן נענש בעידנא דריתחא, כך נראה פשוט לענ"ד.

ה

אמנם נראה דבכל הדוגמאות הנ"ל אין כאן ביטול מצות עשה, דאין ביטול מצות עשה אלא כאשר אכן מחוייב הוא ואינו מקיים, אבל כל שלא חל עליו החיוב בין אם נמנע מלהיכנס לחיוב ובין אם הפקיע עצמו מן החיוב טרם חל עליו אין בזה ביטול מצוה, אלא ביטול רצון ה' שנרדוף אחרי המצוות ונשתדל לקיימן.

ומשו"כ נראה שאין קפידא אלא במצוות שיש בהן עבודת ה' או תוצאה נרצית ורצויה כגון מצות ציצית, נשיאת כפים, כבוד ת"ח או גמילות חסדים, אך במצוות שכל ענינם להתיר את האסור אין בזה קפידא.

ונראה כך בין לגבי העוצם עינו מראות את החכם ובין לגבי מה דנענשין אביטול מצות ציצית בעידנא דריתחא, דאף אם נניח דאין זו הלכה בציצית בלבד משום חשיבות הזכרון אלא אף בשאר המצוות, מ"מ נראה דאין זה אלא במצוות שבגברא שמהותן בעבודת ה' אבל לא מצינו מצוה שיחזר האדם לקיים מצות שחיטה או שילוח הקן.

ומשו"כ אין נראה בעיני מש"כ בשו"ת שבט הלוי (ח"ט סימן קס"ז) דאסור למכור כלי לגוי כדי לפוטרו מטבילת כלים, כשם שאסור לעצום עיניו. ולענ"ד אין הנידון דומה לראיה, דלא מצינו גדר זה במצוה שכל כולה אינה אלא מתיר. וכבר הארכתי במנחת אשר במדבר (סימן ס"ח) בגדר טבילת כלים ודנתי אם גדר מצוה זו להתיר את השימוש בכלי או שמצוה בעצם להטביל את הכלי, אך לפי שני הצדדים אינה דומה מצוה זו לכל הני דלעיל, ואין במצוה זו עצמות של עבודת הגברא, וכל עיקרה בתוצאה שיהיה הכלי טבול, כך נראה פשוט לענ"ד.

ו

והנה חידוש גדול ראיתי בסוגיא זו בשו"ת פנים מאירות (ח"א סימן כ"ו). דהנה במקור הסוגיא במנחות דרב קטינא שאל למלאכא האם נענשין על מצות עשה כתבו התוס' דכל השאלה לא נשאלה על מצות עשה כגון ציצית שאין בה חיוב דאינו חייב ללבוש ד"כ כדי להטיל ציצית אבל המבטל מצות עשה חיובית אף בי"ד מכין ועונשין עליה עד שתצא נפשו.

אך הפ"מ כתב דאפשר דשאלה זו נשאלה על כל מצוות עשה האם יש עונש בידי שמים על ביטולה דעונש ביד"ש חמור טפי ממה שמכין אותו עד שתצא נפשו, עי"ש. ומ"מ מוכח מכל דבריו דאף לפי תשובת המלאך דבעידנא דריתחא ענשינן, אין זה במצות ציצית בלבד אלא אף בשאר מצוות עשה, עי"ש.

אמנם לא אכחד שדברי הפנ"מ נשגבו מבינתי, דלכאורה נראה ברור ופשוט דכל העובר על לאו או מבטל מצות עשה בהכרח יש בו עונש בידי שמים דהחטא ועונשו כרוכים ירדו מן השמים, ואין עבירה שאין בה עונש בידי שמים ומיסודות האמונה שהבורא ית"ש גומל טוב לשומרי מצוותיו ומעניש לעוברי מצוותיו, ומשו"כ נראה פשוט דאכן דברי התוס' צדקו יחדיו דמה שאמרו שנענשין על מצות עשה בעידנא דריתחא לא אמרו אלא בדומה למצות ציצית שאין בה חובה אא"כ ילבש ד' כנפות, כמבואר.

ועיין עוד בשער הגמול לרבינו הרמב"ן (תחילת הספר ד"ה עוד מצינו) דעל ביטול תורה נענשים בעידנא דריתחא. (ויש מזה ראיה גדולה למש"כ במנחת אשר ויקרא (סימן ס"ג) דאין חיוב המוגדר בזמן במצות ת"ת, עי"ש ודו"ק.

ז

ובעיקר דברי המשנ"ב שלמד איסור על כהן לצאת מביהכ"נ לפני ברכת כהנים ממה שאסור לאדם לעצום עיניו כדי שלא יתחייב לקום מפני תלמיד חכם. אם קבלה היא נקבל ואם לדין יש תשובה, דשאני המעצים עיניו מראות החכם דאף שפטור מלעמוד עבר על רצון התורה ועל כל גדר המצוה דכל שאינו עומד לכבוד החכם נוהג בו מנהג בזיון, וזה ביטול מצות התורה ועשיית היפוכו, משא"כ בכהן שיוצא מביהכ"נ שאמנם לא קיים מצות ברכת כהנים אך גם לא עשה היפוכו.

ונראה ראיה לחילוק זה דהנה בשו"ת שואל ומשיב (מהדורא קמא ח"א סימן ק"כ) הקשה מאי שנא מה שאמרו דאסור לעצום עיניו ממה שאמרו (ברכות ל"ה ע"ב) שדורות ראשונים היו מכניסין פירותיהן דרך שער כדי לחייבן במעשרות ודורות האחרונים היו מכניסין פירותיהן דרך גגות, חצירות וקרפיפות כדי לפוטרן מן המעשרות. הרי דמ"מ אין בזה עבירה.

ולדרכנו ניחא דלא אמרו בזה איסור אלא במעצים עיניו כדי שלא לקום לראות חכם ונמצא שמבזהו בישיבתו, משא"כ במי שגורם שפירותיו לא יתחייבו בתרו"מ, ואפשר שזו כונת השו"מ בדבריו העמומים.

ובכל עיקר דין זה דהו"א שמותר לו לעצום את עיניו, יש לפרש בשתי דרכים וכבר נחלקו בזה האחרונים:

א. בנחלת צבי (יו"ד סימן ר"מ ס"ז) כתב דאם עוצם עיניו מראות את החכם עובר באמת פטור הוא מלקום, אלא שעבירה בידו מפני שמשתמט מלקיים מצות ה'.

ב. אך החזו"א (אהע"ז קמ"ח לדף ל"ג ד"ה אבל) כתב דבאמת חייב הוא בקימה אף כשאינו רואה ולא תהא ראיה גדולה משמיעה, אלא דמיירי בעוצם עיניו עד שבאמת אינו יודע אם החכם נכנס לד' אמותיו, ואפשר דרק משו"כ יש בידו עבירה, שהרי באמת חייב הוא בקימה אלא שמספק אינו קם, עי"ש היטב ודו"ק בזה.

 

ב

חייל המתאמן אימונים קשים ועליו לרוץ כמה קילומטרים בחום היום כאשר מטען כבד על גבו, ושאלתו בפיו האם מותר לו לפשוט את הציצית באות השעה, כיון שלדבריו כל תוספת לבוש מכבידה עליו מאוד.

ונחזה אנן.

הנה כבר כתב הטור (בסימן כ"ד) דאעפ"י שאין האדם מצווה ללבוש ד' כנפות כדי להטיל ציצית בכנפי הכסות וכל עוד לא לבש ד' כנפות אינו מחוייב בציצית, מ"מ ראוי ונכון שיהיה כל אדם זהיר וזריז לקיים מצות ציצית וילבש טלית קטן מצוייצת, כיון שעיקר מצוה זו בזכירת כל המצוות כולן, וכ"כ השו"ע (שם ס"א).

ועוד מבואר במנחות (מ"א ע"א) דבעידנא דריתחא ענשינן אביטול מצות ציצית, ובמק"א דנתי אם כלל זה נאמר רק במצות ציצית משום חשיבותה וכדברי הטור הנ"ל, או שמא כלל הוא בכל מצוות עשה התלויות במעשה הרשויות (המכונות מצוות קיומיות) דאף שהנמנע מלהתחייב בהן אין עבירה בידו ואין בהימנעותו ביטול מצות עשה, מ"מ ראוי לאדם לחבב את המצוות ולרדוף אחריהן, וכמ"ש חכם לב יקח מצוות (משלי י' ט'), וכך אמרו באבות (פ"ד מ"ב) הוי רץ לדבר מצוה ובורח מן העבירה, וכל שלא עשה כן נענש בעידנא דריתחא.

ואעפ"כ נראה דבמקום צער וטורח אין בזה קפידא ואינו נענש אף לא בעידנא דריתחא. דכבר כתבו התוס' בערכין (ב' ע"ב ד"ה הכל חייבין בציצית) דאין זה אלא כאשר נהגו כו"ע ללבוש ציצית ומשו"כ "איכא עונש למי שמשנה אותו להיפטר", משא"כ בזמה"ז כאשר רוב הבגדים אין בהן ד"כ.

ומבואר מדבריהם דאין העונש אלא משום שנראה כמזלזל במצוה כנגד המנהג המקובל, ולפי"ז מסתבר דכאשר אינו נמנע מלבישת הציצית אלא במצב קיצוני שיש בו צער מופלג וקושי גדול אין קפידא.

אך אף אם יש טעם דבכה"ג לא אמרו דענשינן אעשה, עדיין יש לטעון דאין להמנע מציצית משום דברי הטור שיש לכל אדם להיות זהיר וזריז במצוה נשגבה זו.

ועדיין נראה דאף דברי הטור הרי אינם אלא מדת חסידות והנהגה ראויה, אבל לא חיוב מעיקר הדין, בא וראה את לשון הרמב"ם (פ"ג מהל' ציצית הלכה י"א) שכבר הקדים את הטור בעיקר דבריו, וז"ל:

"אע"פ שאין אדם מחוייב לקנות לו טלית ולהתעטף בה כדי שיעשה בה ציצית אין ראוי לאדם חסיד שיפטור עצמו ממצוה זו אלא לעולם ישתדל להיות עטוף בכסות המחוייבת בציצית כדי שיקיים מצוה זו".

הרי לן דאין ראוי לחסיד להשתמט ממצוה זו, ולמדנו מדבריו דמדת חסידות היא, ולפיכך נראה דכאשר מדובר בצער ובסבל ובענין מקרי, אבל אין כאן זלזול במצוה חביבה וחשובה זו אין בכך קפידא.

והנה מבואר בשו"ע (או"ח קכ"ח סעיף ד') דכהנים שאינם רוצים לעלות לדוכן צריכים לצאת לפני רצה, ובמשנ"ב שם (ס"ק י"ב) הביא את דברי הרא"ש דמיירי בכהן שהוא חלש אבל בחנם אין לבטל מצוה זו אף אם יצא לפני רצה ובבה"ל (שם ד"ה או אם) דאיסור עפ"י דברי הגמ' בקידושין (ל"ג ע"א) יכול יעצום עיניו ת"ל ויראת מאלקיך", הרי דאסור לאדם לעשות טצדקי כדי להיפטר ממצות עשה, עי"ש.

אך מ"מ חזינן דאם חלש הוא מותר דאין איסור אלא בפוטר עצמו מתוך זלזול במצוה ללא סיבה ראויה. וכך נראה גם בני"ד דאם מחמת סבל וצער פושט הוא את הציצית אין בזה קפידא.

אמנם נראה פשוט דמדת חסידות יש בכל ענין ואופן ולפום צערא אגרא, ועיין בציץ אליעזר (חלק י"ד סימן מ"ט, וע"ע מש"כ בח"ח סימן ד') שהביא ממהר"י אלגאזי שדחה את מנהגם של אלה שפושטים את הציצית בימים החמים, מ"מ בני"ד דמדובר במצב קיצוני של מאמץ ולא בימים חמים גרידא נראה דהמקיל לא הפסיד.

 

הגב על הנושא

לתחילת הדף