אתה נמצא כאן: דף הבית » שיעורי מורינו הרב אשר וייס » פרשת שמיני – בדיקת סימני טהרה

פרשת שמיני – בדיקת סימני טהרה

זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ (י' ב').

כתב הרמב"ם (ספר המצות מ"ע קמ"ט) "שצונו לבדוק בסימני בהמה וחיה השחוטין והוא שיהיו מעלי גרה ושוסע שסע ואז יהיו מותרין לאכלן, והיותנו מצווין לבדוק אותן באלו הסימנין הוא מצות עשה, והוא אמרו יתברך זאת החיה אשר תאכלו ולשון ספרי אותה תאכלו אותה באכילה ואין בהמה טמאה באכילה, רוצה לומר הבהמה שיהיו בה הסימנין האלו מותר לאכלה ויורה בו שהבהמה שאין בה אלו הסימנים אינה מותרת באכילה, וזה לאו הבא מכלל עשה שהוא עשה וכו', והענין במצוה זו שאנו מצווין לבדוק הסימנין האלו בבהמה וחיה ואין מותר לאכלן זולת זה והדין הזה הוא מצוה", עכ"ל. וכ"כ במנין המצות (מ"ע קמ"ט) "לבדוק בסימני בהמה שנאמר זאת החיה אשר תאכלו" ובחינוך (מצוה קנ"ג) כתב כדברי הרמב"ם דמ"ע לבדוק בסימני טומאה וטהרה, אלא שהוסיף שם "ועבר עליה ולא בדק אלא שראה בה הסימן האחד וסמך עליו ואכל ממנה, אע"פ שמצא אחר כן שהיתר אכל, ביטל עשה זה של בדיקת הסימנין".

ובראב"ד במנין המצות שם השיג ע"ד הרמב"ם וכתב: "א"א כל לבדוק אין להם טעם אלא משום לאו הבא מכלל עשה עשה". ובכסף משנה שם כתב דטעמא דהראב"ד כטעם ההשגה שהשיג לעיל (מ"ע קמ"ו) ועפ"י שישבו שם תתישב גם זו, דהתם מנה הרמב"ם למ"ע דשחיטת בהמה חיה ועוף קודם שיבוא לאכול בשרם, והשיג עליו הראב"ד דזו אין בה טעם ואולי לאו הבא מכלל עשה, וכתב הכס"מ בטעמא דהראב"ד לי שאין מצוה זו מחוייבת, שאם ירצה שלא לאכול בשר או אם ירצה שלא לשחוט הוא בעצמו רשאי אבל הוא לאו הבא מכלל עשה, אבל בדעת רבינו הרמב"ם נראה שהיא עשה למי שירצה לאכול בשר שישחוט או ישחט לו אחר. וא"כ לדרכו ה"ה הכא דפליגי אי מצוה שאינה חיובית אלא קיומית ראוי למנותה במנין המצות.

והנה דברי הכס"מ טעונין לימוד, דהא חזינן כמה דוכתי דמנה הרמב"ם אף מצות שאינן חובה ולא פליג הראב"ד אדבריו, הנה במ"ע רי"ג מנה למצות הקידושין ומצוה זו אינה חיובית (כמבואר בדבריו בריש הלכות אישות: "קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק וכו' כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים) ואעפ"כ לא השיג עליו הראב"ד בזה, (וליכא למימר דמצות הקידושין ענף דמצות פריה ורביה היא, לפי שחיילא חובת הקידושין אף על מי שקיים כבר מצות פו"ר, ואף באינה ראויה לילד, וז"פ).

ואשר יראה מוכרח, דאף להראב"ד ראוי למנות המצות הבאות מחמת מעשי הרשות, ואעפ"כ אין למנות את מצות השחיטה כיון שאינה אלא 'מתיר', והרי זה 'דין' ולא מצוה (ולא דמי למצות הקידושין דאי עבר ובעל בלא קידושין ביטל למצות הקידושין ואינו עובר בלאו, מה שאינו במאכלות אסורות דהאוכלן נמצא עובר בכמה לאוין) ובנתיב זה היה אפשר לחלק בין דינא דשחיטה לדינא דבדיקת הסימנים, דהא אין השחיטה אלא כמתיר משא"כ מצות בדיקת הסימנים אין בה 'חלות' ומעשה המתיר, אלא דמסתברא להראב"ד טפי דליכא לפלוגי בהכי ותרוייהו כהדדי דמו ואין הבדיקה מצוה אלא למען יובדל ויופרש הטהור מן הטמא וכשם דחשיבא השחיטה כ'מתיר' ולא מצוה כך בדיקת הסימנים הוי כ'מבדיל' ולא מצוה, ודו"ק בזה.

ב

וביסוד מחלוקת הרמב"ם והראב"ד הנ"ל אם בדיקת הסימנים חשיבא מצוה או לאו הבא מכלל עשה, הנה יש לעיין בהקדם דקדוק בלשון הרמב"ם, דהנה בספר המצות פתח וסיים דבריו דבדיקת הסימנים מצות עשה היא, ובתוך הדברים כתב "ולשון ספרי אותה תאכלו אותה באכילה ואין בהמה טמאה באכילה, רוצה לומר הבהמה שיהיו בה הסימנין האלו מותר לאכלה, ויורה בו שהבהמה שאין בה אלו הסימנים אינה מותרת באכילה, וזהו לאו הבא מכלל עשה שהוא עשה כמו שהוא שרש אצלנו, ולכן אמר אחר המאמר הזה אין לי אלא בעשה בל"ת מנין, תלמוד לומר את הגמל וגו' כמו שאבאר במצות לא תעשה", עכ"ל.

והוא פלאי, דהאיך יפרש מצוה זו בב' דרכים, עיקרו במ"ע ונוסף עליו לאו הבא מכלל עשה, הא כלל זה נקוט בידן דלעולם לא יבואו מצות עשה ולאו הבא מכלל עשה בהדי הדדי לפי שאין הלאו הבא מכלל עשה אלא היכא דכתבתו תורה בלשון ציווי אף שאין בו מצוה, וכגון בפסולי המוקדשין שכתבה בהן תורה "תזבח ואכלת" וליכא מצות אכילת בשר פסולי המוקדשין לפי שנפדו אחר שנפל בהם מוום ודינם כחולין, ומכאן דרשו חז"ל תזבח ולא גיזה, ואכלת ולא חלב וכו', הרי דלא ילפינן מהכא ללאו הבא מכלל עשה אלא לפי שאין בה עשה, וכיו"ב במ"ע דהשבתת שאור, דפשיטא דהעובר ואינו משבית החמץ מביתו לא עבר אלא בבל יראה ובל ימצא ולא בלאו הבא מכלל העשה דתשביתו, (ועיקרי הדברים כבר נתבארו להדיא בזבחים דף ל"ד ע"ב, ואכמ"ל) וא"כ היאך כנסן ומנאן הרמב"ם בהדי הדדי.

והנה אף דבמכות י"ח איתא לכאורה היפך כלל זה שזכרנו, וכדתנינן התם דהאוכל מבשר החטאת קודם זריקת דמים עבר בלאו הבא מכלל עשה דכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם, לאחר כפרה הוא דשרי אבל קודם כפרה אסור, ולכאורה יקשה דהא בפסחים (נ"ט ע"ב) ילפינן מהאי קרא דמ"ע לאכול בשר הזבח, הרי דילפינן מחד קרא מ"ע ולאו הבא מכלל עשה כהדדי. ובהכרח צ"ל חדא מתרתי, או דהא דאמרו במכות שם דהוי לאו הבא מכלל עשה אין ביאורו כלאו הבא מכלל עשה ממש, אלא דעבר וביטל מ"ע דאכילה כדילפינן מדכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם, או דהתם ילפינן לה משום יתורא דקרא, ומ"מ ד"ז פשוט הוא דבמצות עשה אין להוסיף עליה לאו הבא מכלל עשה.

כיו"ב יש לדקדק עוד, דהא סליק הרמב"ם וסיים בזה"ל "והענין שאנו מצווין לבדוק הסימנין האלו בבהמה וחיה ואין מותר לאכלן זולת זה והדין הזה הוא מצוה" וכו', ויל"ע בלשון זה, דהא הדברים ידועים לכל הבא בשערי המצות של הרמב"ם דיש מן המנויין כמצות ואינם אלו 'דינים', כמצות הגירושין שמנאה הרמב"ם (מ"ע רכ"ב) דפשיטא דלא נצטוינו על קיום מצוה זו ואינה אלא דין להחפץ לגרש את אשתו, וכלשונו שם "שציונו לגרש בשטר על כל פנים שנרצה לגרש" וכן מצות המקח והממכר שמנאה החינוך (מצוה של"ו) דפשיטא שאינה מצוה אלא דין להעוסק במקח וממכר שיקיים ויעמיד מקחו בקנינין של תורה, וא"כ צ"ע במה שכתב ד"הדין הזה הוא מצוה".

וביותר יש לעיין, דהא בפרטי המצות שבריש הלכות מאכלות אסורות כתב "יש בכללן שמונה ועשרים מצות, א' לבדוק בסימני בהמה וחיה להבדיל בין הטמאה לטהורה. ב' לבדוק בסימני העוף וכו', הרי דנקט דבדיקה זו מצוה היא, ומאידך בגוף ההלכות פתח הרמב"ם "מצות עשה לידע הסימנין שמבדילין בהם בין בהמה וחיה ועוף ודגים וחגבים שמותר לאכלן ובין שאין מותר לאכלן, שנאמר והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור", הרי דנקט דהמצוה היא בידיעת הסימנים ולא בבדיקתן, (והנה שמתי אל לבי דגירסה אחרת היתה לפני המגיד משנה וגרס: "מצות עשה לבדוק ולהבדיל", וכן בהוצאת הרמב"ם מהדו' ר"ש פרנקל הביא שיש מן הראשונים שגרסו כנ"ל דמ"ע לבדוק ולהבדיל, אולם סתם שם כשאר הראשונים והעמיד גירסתנו על מכונה, וכן גרס במגדל עוז על אתר). ונ"מ בין גירסאות אלו לגבי מה שחקר הצפנת פענח (ריש הלכות מאכלות אסורות) לשיטת הרמב"ם אם די בזה שיבדוק במינים הכשרים ויבדילם מן האסורין אף שלא בדק בסימנים, או שמא אין קיום המצוה אלא בבדיקת הסימנים דוקא, וכל שלא בדק בסימנים אף שהכיר במינים ביטל מצוה זו. והנה אי גרסינן מ"ע "לבדוק בסימני בהמה וחיה השחוטין" וכמש"כ בספה"מ, יש מקום לטעון דאין קיום המצוה אלא בבדיקת הסימנים דייקא, אבל אי גרסינן כלשונו בהלכות ד"מ"ע לידע הסימנים" ברור שדי בבדיקת המינים.

עוד תמה אני, דהנה פתח המגיד משנה בריש מאכלות אסורות "וביאור ענין מצות אלו בספר המצות שהוא שאנו רשאין לאכול הטהורין ולא הטמאין כמו שאמרו בתו"כ ואתה תאכלו ולא בהמה טמאה, וידוע שלאו הבא מכלל עשה עשה, וכן מבואר בגמ' באלו טריפות (דף ס"ו ע"ב) גבי דגים ברייתא שם, והרי זה כאילו באו מצות עשה על מניעת האסורות בענין הציווי כמניעה ממלאכה בימים המקודשים, וזה ברור", עכ"ל. ולכאורה הן הם דברי הראב"ד בהשגותיו למנין המצות ולא כשיטת הרמב"ם שם. ועוד, דאם אין המצוה אלא במניעת האסורות תימה הוא מה שכתב הרמב"ם דמ"ע לבדוק בסימנים, ואחר כל הנ"ל עולה דדברי הרמב"ם בשמעתתא זו טעונים בירור ולימוד, וצע"ג.

ג

ואשר יראה מוכח ומבואר מכל אשר זכרנו, דאף להרמב"ם אין יסוד והגדרת המצוה בבדיקת הסימנים אלא בידיעתן, ואין הסימנים מצוה אלא דינא בעלמא, ולא אמרה תורה לעיין ולבדוק בסימנים אלא לנהוג באכילת בעלי החיים בדין הסימנים וכדרך שכתב בריש הל' מאכלות אסורות "לידע הסימנים שמבדילין בהן בין בהמה וחיה ועוף ודגים וחגבים שמותר לאכלן ובין שאין מותר לאכלן", והא דכתב בספר המצות ובמנין המצות שציונו לבדוק היינו שתהא בדיקה זו ידועה למען אשר נכיר ונבדיל ונדע בין המינים וננהג לפי דיני הסימנים, אולם אין עיקר הבדיקה מצוה.

והשתא אתי שפיר, דמאחר והגדרת המצוה וענינה בידיעת הסימנים ובהנהגה על פיהם הרי זה כעין דינא דלאו הבא מכלל עשה, והא דפליג הראב"ד אפשר משום דגריס כגרסת המגיד משנה דחובת המצוה היא בבדיקה (וספר המצוה לא היה לפני עיניו הטהורות כידוע), אולם אליבא דאמת ולפום ריהטא דלישנא דספר המצות להרמב"ם נראה דאין עיקר המצוה בבדיקת הסימנים אלא בידיעתן וכמש"כ, ודו"ק בזה.

והנה לנתיב זה יל"ע היכא דאכל בלא בדיקה אף דהוברר למפרע דאכל ממין הכשר אי ביטל מצות עשה, דהא להמבואר ליכא מצוה בעצם הבדיקה. והנראה דאף לדרך זו אפשר דהאוכל בלא בדיקה ביטל מצות עשה לפי שנצטוינו לידע הסימנים ולנהוג כפי ידיעתנו זו והעובר ואוכל ללא תשומת לב לסימני התורה ביטל מצות עשה, וא"כ אפשר דהא דכתב החינוך דהאוכל בלא בדיקה ביטל עשה א"ש אף לדרך זו.

ד

 

כתב הריב"ש בתשובותיו (סי' קצ"ב) דהיכא דמספקא לן בסימנין לא אזלינן בתר רובא לפי שנצטוינו על בדיקת הסימנים, ועצם מהות הבדיקה תסתור תליית הדבר ברוב. אך בדברי התוס' חולין ס"ג ע"ב מבואר דלא כדברי הריב"ש אלא דאף בזה הולכין אחר הרוב.

ונראה שנחלקו ביסוד גדר מצוה זו, דלדעת הריב"ש מצוה לבדוק בסימנים וכיון שנצטוינו לבדוק לא אזלינן בתר רוב, אך התוס' נקטו דאין כלל מצוה לבדוק אלא לנהוג לפי סימנים אלה וכפי שנתבאר לעיל (אות ג') ואין הנהגה זו סותרת דין רוב שבתורה, ודו"ק.

והנה פתח הטור ביו"ד הלכות סימני בהמה וחיה (סימן ע"ט) "כתיב להבדיל בין הבהמה הטמאה לטהורה, פירוש האסורה לאכילה ולמותרת, ובמה יבדילו ביניהם בסימניהון", וכבר תמה עליו הב"י "ומ"מ איני יודע מי הביאו לרבינו לכתוב זה, דהא לא נחית למנות המצות ולא היה לו להתחיל אלא מב' סימנין בטהורה שהיא מעלת גרה" וכו', ואפשר דלכך האריך הטור וכתב דילפינן לה מקרא ד"להבדיל" דס"ל כהריב"ש דמאחר דכתיב "להבדיל" אין המצוה אלא בבדיקה ולכך טרח ואייתי לקרא, והשו"ע לדרכו אזיל, ופתח הלכות אלו בדיני הסימנים בלבד, ואפשר דפליג אדינא דריב"ש ודו"ק.

וביסוד הדברים מצינו שכתבו הרמב"ן והריטב"א (חולין ב' ע"ב) לענין מצות השימור בקדשים דספק טומאה במקדש דהוי רשות הרבים טמא ובכל ספק במצות השימור לא אזלינן בתר רובא לפי שמהות השימור גדר ודאי הוא, וכתב השואל ומשיב בתשובותיו, מהדורא א' ח"ג סי' קפ"ז ומהדו"ב ח"ד סי' קפ"ב דמדברי הרמב"ן נפקא הלכתא דהיכא דמספקא לן בשימור מצות מצוה שנצטוינו על שמירתן דכתיב "ושמרתם את המצות" לא אזלינן בתר רובא (ועיין בשו"ת מהרש"ם ח"ג סימן שכ"ט).

וכעין סברא זו מצינו בהלכות ספירת העומר, דיש מרבוותא הראשונים שהקשו אמאי לא מנינן וספרינן ב' ימים בכל יום משום ספיקא דיומא כמנהג אבותינו (כן הקשה הבעה"מ שלהי פסחים, ועוד), וידוע מש"כ הדבר אברהם ח"א סי' ל"ד ליישב, דמהות ה'ספירה' היא במנין ודאי וספירה מסופקת אינה ספירה לפי שאין בה בירור, והדברים מתיישבים ביותר לדרכו דהריב"ש, דהליכה אחר ברוב מנוגדת ונסתרת במהותה מכללא דבדיקה. ועיין במנחת אשר לשמות סימן מ"ב אות ד' מה שכתבתי בביאור השט"מ בב"מ ו' ע"ב דבמעשר בהמה לא אזלינן בתר רוב עי"ש.

הרי לן סוגיות שונות ויסוד אחד להן, דכאשר צריך בדיקה, ספירה, ושימור לא מהני אלא בידיעת הודאי דיש ועצם הדין ענינו בבירור, וכל כה"ג לא אזלינן בתר רובא.

ואף דברור דיש לחלק בין ענין לענין ולא בחדא מחתא מחתינן להו, יש גדר משותף בין הסוגיות הללו, ודו"ק.

הגב על הנושא

לתחילת הדף