אתה נמצא כאן: דף הבית » שיעורי מורינו הרב אשר וייס » פרשת שמיני – להזהיר הגדולים על הקטנים

פרשת שמיני – להזהיר הגדולים על הקטנים

"לא תאכלום כי שקץ הם" (י"א מ"ב).

"ת"ש לא תאכלום כי שקץ הם – לא תאכילום, להזהיר הגדולים על הקטנים; מאי לאו דאמר להו לא תאכלו, לא, דלא ליספו ליה בידים. תא שמע כל נפש מכם לא תאכל דם – להזהיר הגדולים על הקטנים, מאי לאו דאמרי להו לא תאכלו, לא, דלא ליספו להו בידים. ת"ש אמור ואמרת – להזהיר גדולים על הקטנים, מאי לאו דאמר להו לא תיטמו, לא, דלא ליטמו להו בידים. וצריכי; דאי אשמעינן שקצים, משום דאיסורן במשהו, אבל דם דעד דאיכא רביעית – אימא לא, ואי אשמעינן דם, משום דאיכא כרת, אבל שרצים – אימא לא, ואי אשמעינן הני תרתי, משום דאיסורן שוה בכל, אבל טומאה – אימא לא, ואי אשמעינן טומאה, כהנים שאני, משום דריבה בהן מצות יתרות, אבל הני אימא לא, צריכא" (יבמות קי"ד ע"א).

הנה בשלשה מקומות הזהירה תורה גדולים על הקטנים:

א. באיסור שרצים "לא תאכלום כי שקץ הם" (י"א מ"ב).

ב. באיסור דם "כל נפש מכם לא תאכל דם" (ויקרא י"ז י"ב).

ג. באיסור טומאת כהנים "אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אלהם לנפש לא יטמא בעמיו" (ויקרא כ"א א').

ובגמ' שם עבדי צריכותא דאין ללמוד זה מזה, דבשרצים אסירי במשהו, בדם יש כרת, וכהנים נצטוו במצוות יתירות ומשו"כ צריכא.

ועוד רצו להוכיח בגמ' (ביבמות שם) מהני תלתא קרא דקטן אוכל נבילות בית דין מצווין להפרישו, ודחו דבאמת אין בי"ד מצווין להפרישו אלא דלא ספינן להו בידים, והכי מסקנת הגמ'.

אלא שנחלקו הרמב"ם והטור בדיני טומאת כהנים. הנה כתב הרמב"ם (פ"ג מהל' אבל הלכה י"ב) "כהן קטן הרי הגדולים מוזהרים שלא יטמאוהו, ואם בא להטמא מעצמו אין בית דין מצווין עליו להפרישו, אבל אביו צריך לחנכו בקדושה".

והשיג עליו הטור (יו"ד סימן שע"ג):

"כשם שהכהן מוזהר שלא לטמאות כך הוא מוזהר להזהיר הקטנים מלטמאות כתב הרמב"ם שאין הגדולים מוזהרים על הקטנים אלא שלא לטמאות ביד אבל אם בא לטמאות בעצמו אין בית דין מצווין להפרישו אלא שאביו מצווה לחנכן בקדושה ונ"ל שצריכין להפרישו וכן משמע הלשון שדרשו אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים משמע שצריך להזהירם מלטמאות".

ולכאורה דברי הטור תימה והם נסתרים ממסקנת הגמ' דלא ילפינן מהני קראי אלא דלא ספינן להו בידיים אבל אין בי"ד מצווין להפרישו.

ועוד יש לתמוה על הטור שסתר דבריו באו"ח (סימן שמ"ג) שם הביא את דברי הרמב"ם דקטן שעובר על שבות אין חייבין להפרישו, ותמה עליו דגם אם עובר במלאכה דאורייתא אין מצווין להפרישו אלא דלא ספינן להו בידיים. הרי שפסק שאין בי"ד מצווין קטן אוכל נבילות ולא כדבריו ביו"ד שיש להפריש את הקטן מאיסור טומאת כהנים.

ומצינו בזה שתי דרכים בדברי הבית יוסף והב"ח:

א. כתב הב"י (או"ח סימן שמ"ג):

"וסובר ז"ל דנהי דמעיקרא כי אותביה מכל חד מהני דהוזהרו גדולים על הקטנים הוה סלקא דעתיה דילפינן מינייהו לשאר איסורין ומשום הכי הוה צריך למימר שאין זאת האזהרה אלא דלא ליספו להו בידים אבל להפרישם לא הוזהרו אבל בתר דאשכחן דבכמה דוכתי הוזהרו גדולים על הקטנים הוה ליה ג' כתובים הבאים כאחד ולכולי עלמא אין מלמדין (קדושין לה.) ואי בהני תלת דוכתי לא הוזהרו אלא דלא ליספו להו בידים אם כן בשאר איסורין מותר למיספי להו בידים והא ליכא מאן דסבר הכי דהא לא קאמר אלא קטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו אבל למיספי להו בידים לא הילכך צ"ל דהני אזהרות היינו להפרישם אבל בשאר איסורין אין מצווין להפרישם ומשום הכי גבי טומאה דהוי חד מהנך תלתא כתב רבינו שהוזהרו להפרישם ודוקא בהנך תלתא אבל בשאר איסורין לא הוזהרו להפרישם וכמו שכתב כאן לענין שבת דשאר איסורין לא ילפי מהנך תלתא דשלשה כתובים הבאים כאחד אין מלמדין ואף על גב דבגמרא מצריך להנך תלתא קראי ואם כן לא חשיבי אלא כחד קרא וילפינן מינייהו לשאר איסורין ואם כן על כרחך הני אזהרות דלא ליספו להו בידים נינהו למאן דאמר קטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו יש לומר דסבירא ליה לרבינו דהאי צריכותא לאו דוקא הוא דאם כן נכתוב רחמנא בנבלה וטומאה וליתו כל שאר איסורין מינייהו דהא דם דאית ביה כרת אתי בקל וחומר מנבלה דלית בה כרת ושרצים דאיסורם במשהו אתי בקל וחומר מנבלה שאיסורה בכזית, אי נמי כמו שהקשה הרב המובהק מהר"ר אליה מזרחי ז"ל בפרשת אמור (כא א) דליכתוב רחמנא טומאה ודם ולייתו שרצים מינייהו דכי פרכת מה לכהנים שכן ריבה להם הכתוב מצות יתרות איכא למימר דם יוכיח וכי פרכת מה לדם שכן כרת איכא למימר טומאה תוכיח וחזר הדין לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן שהן באזהרה והוזהרו בה גדולים על הקטנים אף שרצים ושאר כל איסורין שבתורה שהן באזהרה יהיו גדולים מוזהרין על הקטנים וכיון דהאי צריכותא לאו דוקא הוא ועוד דפשטא דלישנא דברייתא דקתני להזהיר גדולים על הקטנים משמע שצריך להזהירם מלטמאם הכי נקטינן וההוא צריכותא איכא למימר דלא איתמר אלא לפום מאי דדחקי לשנויי דהני אזהרות דלא ליספו או דלא ליטמאו בידים ולאפוקי ברייתות מפשטן ולא קיימא לן הכי כך נ"ל לדעת רבינו".

ב. ולעומתו כתב הב"ח (יו"ד סימן שע"ג):

"ומ"ש ונ"ל שצריכין להפרישו וכן משמע הלשון וכו'. כלומר מדמסיים קרא לנפש לא יטמא משמע דהכי קאמר הגדולים צריכין להזהיר לקטן שלא יטמא עצמו למת ואף על גב דבשאר מצות אין בית דין מצווין להפרישו אבל בטומאה מוזהר וכו'".

וכעין זה כתב הב"ח גם באו"ח שם והוסיף דכך משמע מפשטיה דקרא דאמור… ואמרת דהיינו ציווי לכהנים הגדולים לאמור לקטנים, עי"ש.

וכבר כתב הלח"מ שם בשם רבינו אליהו מזרחי בפרשת אמור שם ובשו"ת המזרחי (סימן פ') שדעת הטור לחלק בין טומאת כהנים לאיסור שרצים ודם, ורק בטומ"כ בי"ד מצווין להפריש את הקטנים, עי"ש.

ולכאורה שתי הדרכים תימא גדולה המה, ושתיהן נסתרות מגוף הסוגיה. דלפי פירוש הבית יוסף אומרים אנו דאף דבגמ' עבדי צריכותא, באמת לא צריכי והוי שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין. ועוד דאף דבגמ' אמרו דקראי אתי ללא ספינן בידיים, אומרים אנו שלא בא הכתוב אלא לצוות להפריש את הקטנים, וכבר תמה הט"ז (סימן שמ"ג סק"א) בזה על הבית יוסף.

ומאידך יש לתמוה על דעת הב"ח ורבינו המזרחי דהלא מדברי הגמ' מבואר בעליל שאין לחלק בין טומאת כהנים לדם ושרצים ובחדא מחתא מחתינן להו.

ועוד יש לתמוה להבנת הבית יוסף דאם אכן הני תלתא קראי אתי לא לא שמעינן דיש להפריש את הקטנים ולא ילפינן מינייהו, מנ"ל באמת דאסור לספות בידיים בכל איסורי תורה.

וגם בשאלה זו מצינו שתי דרכים:

א. בשו"ת נודע ביהודה (תניינא או"ח סימן א') ר"ל מעיקרא דבאמת אין זה אלא איסור דרבנן, אך דחה דרך זו, דמתוך לשון הבית יוסף משמע דהוי איסור דאורייתא. ובאמת מבואר להדיא ברש"י (יומא ע"ח ע"ב) דהוי איסור דאורייתא, וכ"מ בתרה"ד (סימן ס"ב), עי"ש.

ושוב כתב דמסברא ידענו לאסור ספייה בידיים, ולא צריך קרא.

ולענ"ד גם דרך זו קשה להולמה, דכיון דקטן לאו בר חיובא הוא, מהי"ת לחדש מסברא שאסור מה"ת לספות לו בידיים. וכבר הארכתי במק"א (מנח"א דברים סימן נ"א) דלא בכל סברא אמרינן דהוי דאורייתא אלא בסברא שכל יסודה בהגיון צרוף ולא בסברת הלב בעניני מוסר התורה, ואכמ"ל.

ובאופן כללי קשה לחדש סברא פשוטה נגד דברי חז"ל, וכיון שבפשטות הסוגיה פשוט לן דבעינן קרא לאסור ספייה לקטן בידיים, מהי"ת לחדש דסברא הוא.

ב. בשו"ת אחיעזר (ח"ג סימן פ"א אות ד') נקט דאכן לשיטת הבית יוסף אין זה אלא איסור דרבנן, וכ"כ הפמ"ג (בפתיחה כולל ח"ב אות ט') וכ"ה בנודע ביהודה (מהדורא קמא אהע"ז סימן ע"ז) וכ"כ בקרית ספר (פי"ז ממאכ"א), עי"ש.

אך כבר כתב הנוב"י שם דמדברי הב"י עצמו מוכח דס"ל דהוי איסור דאורייתא והדרא קושיא לדוכתא.

והט"ז (סימן שמ"ג סק"א) כתב בזה דרך חדשה בביאור דברי הטור, דאף דאכן קטן אוכל נבילות אין בי"ד מצווין להפרישו אביו שאני ומצווה להפרישו מה"ת ולא רק מדין חינוך, ודקדק כן מלשון הטור, עיין היטב בדבריו.

אך גם בפירוש זה יש קושי גדול דהלא הטור דייק מלשון חז"ל "להזהיר גדולים על הקטנים משמע שצריך להזהירם מלטמא", והלא בדברי חז"ל פשוט דכשאמרו לשון זה אין כונתם אלא לאחד משני פירושים בלבד, או שבי"ד מצווה להפריש את הקטנים או לאסור ספייה, ולא לחובה הרובצת על האב.

ולולי דבריהם הק', עפר ואפר אני תחת כפות רגליהם של אבות העולם, הב"י, הב"ח והט"ז, אך כתלמיד הדן לפני רבותיו בקרקע נלענ"ד בביאור שיטת הטור, דאף שודאי מעיקר הדין מסקנת הסוגיה דאין בי"ד מצווין להפרישו, מ"מ ראוי ונכון מצד רצון התורה להפריש את הקטנים מן החטא, וכפשטות פירוש חז"ל בכונת התורה להזהיר הגדולים על הקטנים, ואף שחז"ל פירשו את עיקר הדין לאסור ספייה בידים ואין בי"ד מצווין להפרישו מ"מ ראוי לנהוג לפני משוה"ד ולקיים רצון התורה כפשטות לשונם להזהיר גדולים על הקטנים ולהפרישן מן העבירה. וכבר הארכתי במק"א (עיין מנחת אשר דברים סימן נ"א) בעיקר גדר רצון התורה, ואכמ"ל.

והנה בתורת כהנים איתא שפסוק זה בא לחייב את המאכיל כאוכל, ובקרית ספר וכן בפירוש המזרחי הביאו בשם רבינו ישעיהו בעל התורי"ד שהמאכיל לקטנים חייב מכות מה"ת, וזו שיטה מחודשת המנוגדת למבואר בגמ', וז"פ.

ב

"וכל השרץ השרץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל" (י"א מ"א).

"לא יאכל – לחייב על המאכיל כאוכל" (רש"י ומקורו בתורת כהנים פרשתא ג' פרק ה').

ויש לעיין בכוונתם, האם לאיסור ספיה וכמו בגמ' הנ"ל אלא שדרשו הלכה זו מפסוק אחר, או שמא נתחדשה הלכה בתו"כ דהמאכיל עובר בלאו ממש וחייב מלקות וכמו שמצינו באיסור הקפת הראש דהמקיף חייב כניקף.

ובקרית ספר (סופי"ז ממאכ"א) וכן בפירוש רבינו אליהו מזרחי עה"ת (ויקרא פי"א) הביאו מרבינו ישעיהו מטראני בעל תוס' רי"ד דהמאכיל חייב מלקות כמו האוכל, והמאכיל הרי הוא כאוכל, והדברים מחודשים.

ב

 

"לא תאכלום כי שקץ הם" (י"א מ"ב)

"לא תאכלום, לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים" (יבמות קי"ד ע"א).

א

בשלשה מקומות הזהירה תורה גדולים על הקטנים. בשרצים, בדם, ובטומאת כהנים. ונחלקו בגמרא (יבמות שם, שבת קכ"א ע"א, ובנדה מ"ו ע"ב) אם כונת התורה לקטן אוכל נבילות שבי"ד מצווים להפרישו, או שמא אין בי"ד מצווין להפרישו אלא דלא ספינן ליה בידים.

ונבאר הלכה זו.

ביסוד האיסור דספייה לקטן כתב בתרומת הדשן (פסקים וכתבים סי' ס"ב) "והא דאייתי קרא דאסרה תורה דלא ליספו ליה בידים יש לומר הטעם, דקפיד רחמנא שלא ירגיל אותו לעבור עבירות וכשיגדל יבקש לימודו". ובשו"ת חת"ס (או"ח סי' פ"ג) כתב לדחות דבריו דלא דרשינן טעמא דקרא עי"ש.

ונראה בדעת התרוה"ד עפ"י מה שדנתי במק"א במעשי הקטן אם שם עבירה להם אלא דפטרתו תורה מחיוב העונשין, או שמא לא חשיבי מעשה עבירה כלל, והתה"ד נקט דאין כאן חטא כלל, וע"כ אין טעם איסור הספייה אלא כדי שלא ירגילם בעבירה וכמצות חינוך הקטנים דיסודה וטעמה להרגיל הקטן במצות דאל"כ מה קפידא יש במעשיו הרי אין בהם גדר עבירה כלל, וכבר ביארתי במנחת אשר במדבר (סימן מ"ב) דאף דלא דרשינן טעמא דקרא, עסקינן בהגדרות שהם מבוא ומוצא לכל דין ודין, ולפי המבואר אמנם בני"ד בטעם עסקינן אבל ביסודו של דבר שרש השאלה בהגדרת מעשי הקטן, ודו"ק. (והנה אף שמצות חינוך דרבנן, מ"מ יסודה דאורייתא ורצון התורה הוא כדכתיב "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו" (בראשית י"ח י"ט), הרי שלא זכה אברהם לקרבתו ית"ש אלא משום שחינך בניו וביתו ליראה, וע"כ צ"ל שלא נתנה תורה גדר ושיעור למצוה זו, ואתו רבנן ותקינו דכחיוב הגדול במצות דאורייתא כן חיוב הקטן מדינא דחינוך ובמנחת אשר לבראשית סימן כ"א הארכתי בשמעתתא זו ואכמ"ל).

ושורש הספק במעשה עבירה דקטן אם יש כאן מעשה עבירה, דאף אם נאמר שיש לו מעשה אכתי יש לעיין אם יש בקטן חפצא של 'חטא' לפי משפטי התורה ולכאורה הוי כמתעסק, אך יש מקום לטעון דקטן האוכל מאכלות אסורות חשיב כמתעסק בחלבים ועריות שכן נהנה וחשיב כמעשה חטא. אולם אין זה אלא בדם ובנבילה, אולם באיסורא דטומאת כהנים ליכא למימר הכי, ועוד, דהא ביבמות שם מייתי לפלוגתא דתנאי ביסוד דין הפרשת הקטנים לענין שבת וכדאיתא התם "רבי יצחק בר ביסנא אירכסו ליה מפתחי דבי מדרשא ברשות הרבים בשבתא אתא לקמיה דרבי פדת א"ל זיל דבר טלי וטליא וליטיילו התם" וכו', ע"כ דאין טעם איסור הקטנים משום דמתעסק בחלבים ועריות, דהרי המתעסק בשבת פטור דלא הוי מלאכת מחשבת.

והנה בקידושין (י"ט ע"א) איתא "איש פרט לקטן, אשר ינאף את אשת איש פרט לאשת קטן, ואי אמרת מייעד א"כ מצינו אישות לקטן". ועיין בריטב"א על אתר שהקשה אמאי לא מקשינן מרישא דברייתא דמאי טעמא בעינן לקרא דאיש פרט לקטן הא הקטן פטור מכל מצות שבתורה, ותירץ דהו"א דבאיסורא דאשת איש נתחייבו אף הקטנים, דהא המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה, ומ"מ משמע מדבריו דיש מקום בסברא לחייב קטן בעבירת החלבים והעריות שכן נהנה.

והנה לענין מעשיו של קטן אי חשיבי כמעשה אי לא, נתבאר לן ממשנה כלים פרק י"ז משנה ט"ו ומסוגית הגמ' (חולין י"ב ע"ב) דקטן יש לו מעשה אף שאין מחשבתו גרידא מועילה לכלום, מ"מ היכא דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו מהני שפיר. ובתוס' שם פירשו דהיכא דעביד הקטן מעשה ומתוך מעשיו ניכרת מחשבתו, כה"ג מעשיו מעשה והיכא דאין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ויש לפרשה בשני פנים אין תוקף למעשיו אלא מדרבנן. וא"כ לדידן אפשר דאכן במעשי עבירת הקטן ליכא חסרון בתוקף המעשה היכא דכוונתו מוכחת מתוך מעשיו.

ולענין אם שייך גדר חטא בקטן, לכאורה יש להוכיח מהא דפטרתו תורה והפקיעתו מכלל חיוב העונשין דאין הקטן שייך בתורת עון וחטא, ואין מצות הפרשתו מן האיסור אלא כדי שלא ישתרש בחטא וכמ"ש בתרוה"ד. אולם לענ"ד נראה עיקר דאכן שייך הקטן בתורת המצוה והחטא, (ועיין בחלקת יואב סי' א' שכתב לחלק דקטן שייך במצות עשה ומאידך מופקע הוא מל"ת, ולדידי מסתברא דליכא לפלוגי בהכי), וראיה לדבר מהא דאיתא (סנהדרין נ"ה ע"ב) דילפינן מקרא ד"וגם את הבהמה תהרוגו" להמית הבהמה שהנעבדה בה עבירה, ובגמ' נסתפקו שם מאי טעמא "משום קלון או משום תקלה", ועי"ש שהביאו ראיה מדינא דקטן הבא על הבהמה דנסקלת על ידו אף דליכא תקלה אלא קלון, ומסקינן דתקלה נמי איכא אלא ד"חס רחמנא עליה", ושמעינן מהתם דאף שאין הקטן בר עונשין מ"מ מעשהו חשיב כ"חפצא דחטא". וא"כ אפשר דהא דלא ספינן איסורא לקטן בידים משום חפצא דחטא הוא, אף דאין הקטן בתורת עונשין. (וכמדומני שבתבואת שור סימן ב' הביא ראיה זו ואין הספר תח"י).

והנה מצינו מקור לשני הדרכים הנ"ל בדברי רבותינו הראשונים בנדה ס"ב. דהנה כתב הרשב"א שם לבאר דמה דנחלקו אם מצוות בטלות לעתיד לבא דבאמת לכו"ע חייבין המתים במצוות לכשיקומו לתחיה אלא שנחלקו אם מצווים החיים שלא לספות איסור למת כמו שנצטוו שלא לספות לקטן עי"ש, והריטב"א דחה דבקטן אסור שלא יתרגל ויעבור כשיגדל משא"כ במת שאין חשש שיתרגל, ומשום כך פירש שנחלקו לכשיקומו המתים לתחיה אם יהיו חייבים במצוות עי"ש. הרי שנחלקו הרשב"א והריטב"א במה שנחלקו התה"ד והחת"ס, וזה מקור נפלא לשאלה הנ"ל.

ונראה לדייק מלשון הרמב"ם כשיטת התה"ד, דז"ל בפי"ז מהל' מאכ"א הלכה כ"ז "קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות או שעשה מלאכה בשבת אין בית דין מצווין עליו להפרישו לפי שאינו בן דעת. בד"א בשעשה בעצמו אבל להאכילו בידים אסור ואפילו דברים שאיסורן מדברי סופרים. וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואפילו בדברים שהן משום שבות". הרי שכתב דאסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואף שכונתו ברורה לאיסור ספיה בידים, ודו"ק. 

ב

כשהקטן יכול לקחת לעצמו

עוד מצינו שנחלקו רבותינו האחרונים ביסוד איסור ספייה לקטן, דהנה כתב בספר תהלה לדוד (הל' שבת סי' שמ"ג) לחדש דאין איסור לספות לקטן אלא בתרי עברא דנהרא היינו דלולי ספיית הגדול לא היה הקטן נכשל בזה העון, אבל היכא דהוי כחד עבר דנהרא דאף בלא ספייה ביד הקטן ליטלו ולאכלו אין בו משום ספייה וכדינא דלפני עור לא תתן מכשול. ומאידך כתב האחיעזר בתשובותיו (ח"ג סי' פ"א) דאין איסור זה כאיסור לפני עור שאין ענין איסורו בנתינת עון ומכשול בפני הקטן אלא בעצם האכלת האיסור, וכל היכא דמסייע ביד הקטן ומאכילו דבר איסור הנה הוא נתפס בזה העון, ועי"ש שהאריך בזה טובא.

ולהמבואר נראה דמיתלא תליא בב' הצדדים הנ"ל, לדעת התרוה"ד דיסוד האיסור שלא ירגיל הקטן בעבירה היכא דמצוי האיסור במקום שישיגו יד הקטן לא חשבינן ליה כספייה, דהא שוב אינו מרגילו בחטא כיון דמצי מרגיל נפשיה. אולם לפי"ד החת"ס דאיסורו בעצם ספיית האיסור אף שלא יתרגל בחטא, מסתברא דאף במצוי ביד הקטן כחד עבר דנהרא אסור ויש בו משום ספייה, ודו"ק בזה.

ועיין עוד בפמ"ג או"ח סימן שמ"ג במש"ז שנסתפק במאכיל את הגדול מאכ"א בע"כ אם עובר בלא תאכילום, דאם משום חשש הרגל דבר, אין זה שייך בגדול בע"כ עי"ש.. הרי לן עוד נפ"מ בין שתי הדרכים. 

ג

ספייה באיסור דרבנן

כתב הרמב"ם (פי"ז הלכה כ"ז ממאכלות אסורות) "קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות או שעשה מלאכה בשבת אין בית דין מצווין עליו להפרישו לפי שאינו בן דעת. בד"א בשעשה בעצמו אבל להאכילו בידים אסור ואפילו דברים שאיסורן מדברי סופרים. וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואפילו בדברים שהן משום שבות".

הרי לן שיטת הרמב"ם דגם באיסור דרבנן אסור לספות לקטנים, אך דעת הרשב"א דבאיסור דרבנן אין איסור ספיה, כ"כ ביבמות שם ובשבת קנ"ג ע"ב עי"ש.

ונראה לכאורה דנחלקו בחקירה הנ"ל דאם טעם האיסור מחשש הרגל דבר למה נחלק בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן וכי איסור דרבנן מילתא זוטרתא היא, אבל אם גדר האיסור בעצם חפצא דעבירה דכשם שמצווה האדם שלא לחטוא כך מצווה הוא שלא להחטיא את הקטן, יש מקום לומר דרק באיסור דאורייתא יש חפצא דעבירה משא"כ בדרבנן שאינם אלא איסור גברא.

ונראה לפי"ז דהרשב"א לשיטתו דכבר הבאנו לעיל מה שנחלקו הרשב"א והריטב"א בנדה ס"ב ולדעת הרשב"א לולי שדרשו חז"ל במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות הו"א דאסור להלביש כלאים למת כמו שדרשו מלא תאכלום לגבי קטנים, והריטב"א תמה עליו דבמת אין חשש שיתרגל וימשך לחטא, אך להמבואר הרשב"א לשיטתו הולך דלא משום חשש הרגל באנו עליו, ודו"ק.

אלא שלפי"ז סותר הרמב"ם דברי עצמו דלגבי איסור דרבנן ס"ל דיש בו איסור ספיה ובהא דמצוות בטלות לעיל ס"ל כשיטת הרשב"א וכמבואר בדבריו בפ"י  מהלכות כלאים הלכה כ"ה "מותר לעשות מן הכלאים תכריכין למת שאין על המתים מצוה". וביתר אריכות כתב בפירוש במשנה כלאים פ"ט משנה ד' "שהאדם כשימות בטלו ממנו כל המצוות ואינן חייבים החיים לנהוג בהם איסור לא שום מצוה ממצוות הכתוב כגון ציצית ותפילין ומזוזה ודומה לאלו".

ולכאורה צ"ל דמטעם אחר הו"א דאסור להלביש כלאים למת ולעשות בגופו מעשה עבירה ולא משום דדמי לקטן שנצטווינו בו לא תאכילום.

אלא שעדיין צריך לי עיון במש"כ הרמב"ם בפה"מ שם דהו"א דשייך במתים מצוות עשה כגון מצות תפילין וציצית ומזוזה, וצע"ג בזה בהגדרת הדברים. (ועיין גהש"ס להגרעק"א בכתובות ה"ג ע"א דרבינו הקדוש הוציא בני ביתו בקידוש היום לאחר מותו, ואכמ"ל).

ד

חקרי הלכה בסוגיא דלהזהיר גדולים על הקטנים

כבר נתבארו ב' דרכי ההבנה ביסוד איסור זה, דעת התרוה"ד דאין טעמו אלא שלא להרגיל הקטן בחטא. ומאידך, דעת החת"ס דהוי הלכתא דעצם הספייה איסור יש בה נגד רצונו יתעלה, ונראה דנ"מ יש בשאלה זו.

הנה יל"ע אם בקטן שאין בו דעת כלל כתינוק היונק משדי אמו איכא איסורא דלא ספינן ליה בידים. ולהנתבאר לעיל נראה לכאורה דלטעמיה דתרומת הדשן אין לאסור, דהא האי קטן לאו בר דעת הוא וליכא למיחש שירגיל בכך ואתי למסרח, כיוצא בזה צ"ע נמי אם בשוטה יש איסור לספות לו בידים, או שמא לא נאמר איסור זה אלא בקטן ולא בשוטה, לפי שאינו עתיד לבוא לכלל דעת, אולם אם מעשה האכלת האיסור עוון וחטא הוא, אפשר דאף בשוטה ובאינו בכלל דעת איכא איסורא.

אכן לענין שוטה אפשר דאין חיוב להפרישו מן האיסור ממה נפשך, דאם משום עצם המעשה הלא מעשיו חשיבי כאין מתכוין וגרע ממעשי הקטן דהיכא דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו הוי שפיר מעשה אצל שוטה כמתעסק בעלמא הוא. ואי נימא דטעם איסורא דספייה הוא כדי שלא להרגילו בחטא ויבקש לימודו כשיבא לכלל מצוות בשוטה שלא יבא לכלל דעת לא מסתבר לאסור, אך אפשר דבמאכלות אסורות אסור אף השוטה כמתעסק בחלבים ועריות שכן נהנה.

אכן מדברי הפוסקים חזינן שנקטו לדבר פשוט דהשוטה והקטן שלא הגיע לכלל דעת כלל איסור גמור לספות ולהאכילם בידים. עיין שו"ע הרב (בשו"ת שבסוף הספר סי' מ"א) שכתב דאף לתינוק בן יומו איכא איסור ספייה, ועיין במשנ"ב סי' שמ"ג ובשע"צ שם סק"ו דדייק ממש"כ בספר איסור והיתר דס"ל דליכא איסור ספייה בקטן שלא הגיע לחינוך, ותמה על דבריו ונקט כדבר פשוט שאין לתלות דין זה במצות חינוך ואיכא איסור ספייה אף לקטן בן יומו, ובשו"ת חת"ס או"ח סי' פ"ב חזינן דנקט איסור זה אף בשוטה וז"פ.

ה

להכניס קטן ושוטה למוסד שבו יכשל בעבירה

ובתשובות חת"ס (או"ח שם) כתב בדין קטן שוטה אם מותר להכניסו למוסד רפואי שיכשל שם במאכלות אסורות, ועי"ש שנקט דכה"ג לא חשבינן ליה כספייה בידים אלא כקטן האוכל נבילות דאין בי"ד מצווין להפרישו, דאין איסור הספייה אלא במאכיל הקטן ממש אבל הגורם שיספו לו נכרים אינו בכלל איסור ספייה, ואעפ"כ נקט דאין ראוי להכניסו בין כתלי אותו מוסד "ומוטב שיהא שוטה כל ימיו ולא יהא רשע שעה אחת לפני המקום". וכעי"ז תמצא בדברי תלמידו מהר"ם שיק (או"ח סי' קס"ג) שנדרש בדין קטנה שניטל מאור עיניה אם מותר לה ללמוד בבית חינוך לעוורים במקום שאפשר שתכשל במאכלות אסורות, ועי"ש שהשיב לאסור לפי שסומא חייב בכל מצות התורה ודלא כחש"ו, ואף בשלא הגיעה לחינוך דאין לאסור מעיקרא דדינא מ"מ אינו ראוי ומוטב שתהא שוטה כל ימיה ולא תהא ברשע שעה אחת וכו' וכדברי רבו החת"ס.

ובתשובות אגרות משה (או"ח ח"ב סי' פ"ח) נשאל ע"ד קטנה פגועת מוחין ל"ע, אם מותר להכניסה במוסדות מיוחדים שבניהול המדינה באופן שתכשל במאכלות אסורות ושאר איסורים, ועי"ש שהכריע להתיר, וסמך דבריו ע"ד החת"ס דמעיקרא דדינא אין בו איסור, ועוד, דכיון שהוריה חלושים וזקנים ומתייסרים בצרתה יש לחוש ששהותה בבית הוריה תביא לידי פקו"נ. וכתב עוד לחדש מדנפשיה, דהא דנקט החת"ס דמוטב שיהא שוטה כל ימיו ולא יהא רשע שעה אחת לפני המקום, לא איירי אלא בשוטה שאפשר שישתפה ויהא דינו כבר דעת ולכך העלה דמוטב שיהא שוטה כל ימיו, אולם בשוטה שאינו עתיד ליכנס בכלל דעת ואין הכנסתו למוסד אלא בכדי לסעדו בחליו ולמעט ביסוריו כה"ג מודה החת"ס שאין בו איסור דשוב לא יהא 'רשע' באכילתו.

ולענ"ד נראה דיותר מסתבר להקל כשיש סיכוי לרפא ילד זה ולהביאו לידי דעת, דהלא מצוה גמורה ועצומה היא לרפא את השוטה ולהביאו לידי דעת וק"ו בן בנו של ק"ו הוא מהשבת ממון דהוי מצות עשה ועוד יש בזה מצות עשה ד"ואהבת" לרעך כמוך, וגם כלפי שמיא מצוה גמורה היא דהשוטה הלא הוא פטור מן המצוות ועל ידי ריפויו עבד ה' יהיה ושומר מצוותיו, וא"כ איך תדחה מצוה עצומה זו משום סברת הלב במעלות החסידות שאין לו יסוד בהלכה, דהלא כל זמן ששוטה הוא אינו "רשע לפני המקום" אפילו שעה אחת, אבל כשאין סיכוי לרפאותו יש מקום לטעון דאין להאכילו איסור כיון דבלא"ה אין סיכוי לרפאותו, וסברא זו כ"כ פשוטה לי, עד שקשה לי להבין את דברי החת"ס והמהר"ש.

וביסוד הנחת החת"ס דאין בהכנסת הקטן למקומות אלו משום ספייה בידים נראה דלאו דכו"ע הוא, ובשו"ת בית יצחק (אבהע"ז סי' ל"ט) חולק אדברי החת"ס, וחייש דהוי בכלל ספייה, אך מה שכתב שם דכיון דאין שליחות לעכו"ם אין כאן איסור ספייה, נראה טפי דאינו ענין לגדרי השליחות כלל, דאטו יש כאן ציווי ומינוי לדון דין שליחות, אלא אין הלכה זו תלויה אלא במציאות הדברים אם יש הכרח שיכשל באיסור על ידנו, והרי חזינן דכתב הריטב"א (יבמות קי"ד ע"א) דהיכא דלא ספינן להקטן בידים אלא אמרינן ליה קום אכול חשיב שפיר כספייה כיון דאכיל מחמתיה ואסור. ויתירה מזו כתב בהגהות אשרי (שבת פרק ט' סי' ב') דאין מוסרין חגב חי לקטן לשחק בו דלמא מיית ואכיל ליה ואף למ"ד דקטן האוכל נבילות אין בי"ד מצווין להפרישו אבל למסור לו דבר טמא מודה דאסור, ועיין ברשב"א שם שחוכך בזה. ומכל זה יש לדון במה שנחלקו החת"ס והב"י בהכנסת השוטה והקטן למוסד זה שיאכילום נבילות וטריפות אם חשיב כספייה בידים.

ובטעמא דהחת"ס ומהר"ם שיק נראה דס"ל דמעשה זה קיל טפי מנתינת החגב ביד הקטן דהא אינו נותן בידו כלום אלא שמסבב שיספו לו נכרים, ואין כאן משום ספייה.

ו

והנה נהגו בהרבה מקהילות ישראל בפולין להקל בטלטול חפצים בשבת כמו סדורים וטליתות ברה"ר ע"י קטנים, ויל"ע מהאי דינא דלא ספינן לקטן בידים. ועיין בתשובות משכנות יעקב (או"ח קי"ח) שכתב למחות במנהג זה ונקט שם לאיסור, וע"ע בביה"ל (סי' שמ"ג) שהביא את דברי הגרעק"א דאף ברשות דרבנן אסור ליתן ספר לתינוק לטלטלו, אלא א"כ מטלטלן הקטן לצורך עצמו וממילא יקרא בו גם הגדול, וסמך בזה ע"ד הרשב"א (שבת ק"כ) דשרי לספות לקטן איסור דרבנן לצורך עצמו, עי"ש. ומ"מ בכמה מקהילות ישראל החזיקו מלפנים במנהג זה להתיר טלטול ע"י קטן לצורך מצוה, וצ"ע.

ובאשל אברהם (סי' שמ"ג) כתב ללמד זכות על מנהג זה וסברתו מחודשת ביותר, דבדבר שאינו פוגם בחינוך הקטן כני"ד שאין הקטן יודע אם יש עירוב בעיר אם לאו מותר ליתן לו לטלטל ברה"ר. ומסברא זו כתב עוד להתיר לקטן לכבות דליקה בשבת אף שלא במקום פיקוח נפש ממש, דהא אין הקטן יודע לאמוד בדעתו אם יש סכנת נפשות עי"ש. והנה אף שלא הביא את דברי תרומת הדשן הנ"ל מ"מ ברור דאין טעם ומקום לסברא זו אלא לדרכו. אכן אף אליביה קולא גדולה ורחוקה היא דא"כ אין לדבר סוף ובכל גוונא נוכל להתיר דשמא לצורך שיש בו סכנה עביד וכדו'. (אמנם עיין בתוס' פסחים מ"ז ע"א דחשיב"ס לא שכיחא) וצע"ג.

ובחידושי הרי"ם (שו"ת או"ח סי' ג') כתב בדרך אחר להתיר טלטול ע"י קטן, דהנה במשנה (כלים פי"ז מט"ו) וכן בחולין (י"ב ע"ב) קי"ל דקטן שמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו יש לו מעשה והיכא דאין מחשבתו ניכרת אין כל תוקף למעשיו. והנה בקטן האוכל נבילות או עובר בשאר איסורי תורה ניכרת מחשבתו מתוך מעשיו, אולם במלאכת הוצאה תנינן (שבת ה' ע"ב) "היה מפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהם להוציאם פטור, שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך" הרי שאין חייב אדם במלאכת הוצאה אלא א"כ בשעת עקירתו היתה מחשבתו להנחה וא"כ במלאכת הוצאה אין מחשבתו של אדם ניכרת מתוך מעשיו, דבשעה שנוטל הקטן חפץ ברשות היחיד אין הכרע דאכן כוונתו להוצאת החפץ לרה"ר והנחתו ברשות אחרת, א"כ במעשה ההוצאה שעושה הקטן שאין ניכרת דעתו שוב אין כאן מעשה כלל, ולכן נהגו להקל במלאכת הוצאה ע"י קטנים.

ויסוד הדברים נראה, דהיכא דאיכא טעם אחר לפטור את הקטן מלבד האי טעמא דקטן הוא, אין איסור ספיה בידים. ובמלאכת הוצאה הלא יש לפטרו משום דלאו מלאכת מחשבת היא, ודו"ק.

עוד מצינו באיסור ספייה לקטנים דכתב המנחת חינוך (מצוה שי"ג) לחדש דאסור לספות אוכלין לקטן ביום הכפורים אלא כדי חייו בלבד, דהא אכילה ביוהכ"פ בכרת ולא התירו אלא כדי חיי הקטן משום פקו"נ, אבל לספות לו יותר מכך אסור. והדברים מחודשים ולא מצינו כוותיה בדברי הפוסקים.

ואף בזה ביארתי במק"א דקטן אינו בכלל מצות העינוי כלל, לא רק משום דקטן הוא ופטור מן המצות, אלא דאף עצם התענית לא שייך בקטן דסכנה היא לו. וא"כ מאחר דמטעם אחר יש לנו לפוטרו ממצות העינוי, שוב אין בו איסור ספייה כלל, ולכך מותר להאכיל הקטן אפילו יותר מכדי חייו ושוב אין בזה איסור כלל ודלא כהמנ"ח, ודו"ק בזה כי קצרתי.

הגב על הנושא

לתחילת הדף