אתה נמצא כאן: דף הבית » שיעורי מורינו הרב אשר וייס » פרשת תולדות – מאבד עצמו לדעת

פרשת תולדות – מאבד עצמו לדעת

"ויגש וישק לו וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'" (כ"ז כ"ז).

"ד"א וירח את ריח בגדיו ויברכהו כגון יוסף משיתא ויקום איש צרורות… ויקום איש צרורות היה בן אחותו של ר' יוסי בן יועזר איש צרידה והוה רכיב סוסיא בשבתא אזל קומי שריתא למצטבלא, א"ל חמי סוסי דארכבי מרי וחמי סוסך דארכבך מרך, א"ל אם כך למכעיסיו ק"ו לעושי רצונו, א"ל עשה אדם רצונו יותר ממך, אמר לו ואם כך לעושי רצונו קל וחומר למכעיסיו, נכנס בו הדבר כארס של עכנא הלך וקיים בעצמו ארבע מיתות בית דין סקילה שריפה הרג וחנק, מה עשה הביא קורה נעצה בארץ וקשר בה נימא וערך העצים והקיפן גדר של אבנים ועשה מדורה לפניה ונעץ את החרב באמצע והצית האור תחת העצים מתחת האבנים ונתלה בקורה ונחנק קדמתו האש נפסקה הנימה נפל לאש קדמתו חרב ונפל עליו גדר ונשרף, נתנמנם יוסי בן יועזר איש צרידה וראה מטתו פרחה באויר אמר בשעה קלה קדמני זה לגן עדן" (מדרש רבה ס"ה כ"ב).

א

"ותכבד המלחמה על שאול וימצאוהו המורים אנשים בקשת ויחל מאד מהמורים ויאמר שאול לנשא כליו שלף חרבך ודקרני בה פן יבואו הערלים האלה ודקרני והתעללו בי ולא אבה נשא כליו כי ירא מאד ויקח שאול את החרב ויפל עליה וירא נשא כליו כי מת שאול ויפל גם הוא על חרבו וימת עמו" (שמואל א' ל"א ג' – ה').

הנה חז"ל סתמו ולא פירשו למה שאול שלח יד בנפשו, ואיזה הלכה יש ללמוד ממנו. ויש בזה שתי דרכים בראשונים. לדרך אחת שלח יד בנפשו מחשש שייסרו אותו הפלשתים ע"מ להעבירו על דתו ולא יוכל לעמוד בנסיון היסורים. ולדרך השניה לא חשש אלא מיסורים והתעללות ולמדנו מכאן שמותר לו לאדם להרוג עצמו מפחד יסורים.

הב"ח והש"ך ביו"ד סימן קנ"ז סק"א כתבו בשם הסמ"ק בסי' ג' דשאול חשש שיעבירוהו על הדת ע"י יסורים ויתחלל שם שמים, והוכיחו מזה דמותר להרוג עצמו אם חושש שלא יעמוד בנסיון, וכבר הקדימם הריטב"א בעבודה זרה י"ח ע"א וז"ל "כתוב בגליוני התוס' שהיה אומר ר"ת ז"ל דהיכא שמתיירא שלא יכריחוהו לעבור על דת מותר לחבל בעצמו, והכי איתא במדרש כתיב אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מכאן אזהרה לאדם שלא יחבול בעצמו יכול אפילו כשאול מלך ישראל פי' שחבל בעצמו מפני שהיה מתירא שמא יעבירוהו על דת ת"ל אך מיעט. דבכי האי גוונא שרי ומכאן לומדים לשחוט הנערים בגזירות מפני העברת הדת ע"כ מצאתי בגליוני תוס' והם דברים שצריכין תלמוד ועיון גדול אלא שכבר הורה זקן ושמענו בשם גדולי צרפת שהתירו כן הלכה למעשה". והריטב"א בא להוכיח מהא דשאול המלך כדברי התוס' שם דמותר לאדם לאבד נפשו מחשש שלא יוכל לעמוד ביסורים ויתחלל שם שמים על ידו, והתוס' הוכיחו הלכה זו מהמבואר בגיטין נ"ז ע"ב בד' מאות תינוקות שנשבו לקלון וקפצו לתוך המים וטבעו עי"ש. וכדברי הריטב"א כתב גם בתוס' ר"ש משאנץ בעבו"ז שם.

אך בגיטין שם כתבו התוס' שתי דרכים במעשה דד' מאות תינוקות וז"ל "הכא יראים היו מיסורים כדאמרינן (כתובות ל"ג ע"ב) אלמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא ועוד דע"כ היו מענין אותן ולא היו הורגים אותן" הרי דנקטו דמשום פחד הייסורין מותר לאדם ליטול את נפשו.

ובאמת נראה מפשטיה דקרא דשאול המלך לא חשש אלא שידקרוהו בחרב ויתעללו בו, וכ"כ הרלב"ג שם "היה ירא שימיתוהו באכזריות גדול מפני שהשחית בהם ולזה בחר שימות ביד אוהביו". וכ"כ הרד"ק שם "פן יבואו הערלים האלה ודקרני, בהרגם אותי דקירות הרבה דרך נקמה ובזיון". ועוד כתב שם הרד"ק "ולא חטא בהרגו עצמו… לפי שהיה יודע שאול כי סופו היה למות במלחמה כי כן אמר לו שמואל, ועוד כי ראה כי מצאוהו המורים בקשת ולא היה יכול להמלט, טוב היה שיהרוג הוא עצמו ולא יתעללו בו הערלים, וכן אמרו רז"ל, אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש יכול כשאול ת"ל אך.

הרי לן מפירושי הראשונים כפשטיה דקרא דלא חשש שאול אלא מן היסורים והבזיון ולא שיעבירוהו על הדת, ואעפ"כ הותר לו להרוג עצמו.

ולכאורה נראה דזה גם דעת המחבר דביו"ד סימן שמ"ה בדיני מאבד עצמו לדעת בסעיף ג' שכתב "קטן המאבד עצמו לדעת חשוב כשלא לדעת וכן גדול המאבד עצמו לדעת והוא אנוס כשאול המלך אין מונעין ממנו כל דבר". ומפשטות לשונו משמע דאין כאן היתר מצד דיני קידוש ה' אלא מדין אונס דהוי כקטן שאין לו דעת, ועי"ש בש"ך סק"ו "כשאול המלך שהרג את עצמו לפי שירא שהפלשתים יעשו בו כרצונם ויהרגוהו". הרי שפירש גם הוא שלא חשש שאול אלא שיתעללו בו, ולכאורה סתר הש"ך את דבריו, וצ"ע.

והנה בעבודה זרה י"ח ע"א מסופר על מותו של רבי חנינא בן תרדיון ובשעה שהקיפוהו בחבילי זמורות וכרכוהו בס"ת והציתו בהן את האור אמרו לו תלמידיו "פתח פיך ותכנס בך האש" כדי שימות מהר, ואמר להם "מוטב יטלנה מי שנתנה ולא יחבל בעצמו". ומ"מ כאשר קלצטנורי המוציא להורג שאל אותו, "אם אני מוריד ספוגין של צמר מלבך ומרבה בעצים (כדי שימות מהר) אתה מביאני לעולם הבא" אמר לו הן ונשבע לו עי"ש.

וצ"ב במעשה זה, דאם אסור היה לו ליטול את נפשו, איך אמר לפלוני לקרב את מיתתו והלא הכשילו ברציחה, ועי"ש במהרש"א שקלצנטורי זה גוי היה וכך מסתבר, אך גם ב"נ נצטוו על הרציחה, והמכשילן עובר בלפני עור, ועוד דאם אסור היה לרחב"ת לשלוח יד בנפשו אסור לעשות כן גם ע"י שליח כמבואר בדברי הרמב"ם בפ"ב מרוצח הלכה ב' דחייב מיתה ביד"ש.

ולכאורה מוכח מזה דבאמת מותר היה לרחב"ת ליטול את נפשו מאימת היסורים, ומשו"כ צוה על קלצנטרי לעשות כן אלא שממדת חסידות לא פתח את פיו, ולכאורה משמע כן אף מלשונו "מוטב יטלנה מי שנתנה ולא יחבל בעצמו" דמלשון זה לא משמע לשון איסור אלא הנהגה מוסרית, כך נראה לענ"ד.

ולכאורה יש מקור מפורש דמותר להרוג עצמו מחשש יסורים באיכה רבתי (פרשה א' פיסקא נ"א) "על אלה אני בוכיה… רבי יהודה אומר על סילוק הדעת וסילוק השכינה, אפשר שהיה צדקיהו רואה אחרים שהיו מנקרין את עיניו ולא היה לו דעת להטיח את ראשו עד שתצא נשמתו". הרי לן מדברי חז"ל שראוי היה שצדקיהו ימית עצמו כדי שלא יתעללו בו הפלשתים. ותימה שכל האחרונים לא הביאו מדרש זה.

ולכאורה היה נראה לומר דשאני מלכי ישראל בנפלם ליד אויב שאם יתעללו בהם יש בזה חילול שם שמים, דהמלך לבו לב כל ישראל ומלך על פי נביא, ואם יתעללו רשעי האומות במלך ישראל בהשפלה ובזיון גדול יש בזה חילול השם באומרם איה אלקיך ישראל ומשו"כ הותר לשאול ולצדקיהו להמית עצמם כדי שלא יתעללו בהם הנכרים. אך אין בדברים אלה כדי ליישב הא דרבי חנינא בן תרדיון.

ושו"ר שכיונתי לדברי המהרש"ל בים של שלמה ב"ק פ"ח סימן נ"ט שכתב דהא דשאול המלך "וגם אפשר משום כבוד מלך משוח ה' שאין ראוי שימות ביד הערלים ויעשו בו מיתת עינוי ובזיון והוא חילול ה' בדת אומתנו", ושמחתי בדברים.

ועי"ש שכתב עוד סברא דשאול חשש שכאשר בני ישראל יראו את הפלשתים מתעללים בו, ילבשו נקמה ויקחו בידם חרב נוקמת, לעשות מלחמה בפלשתים, ויפלו מהם רבבות, וכדי להציל את הרבים מסכנה נטל את נפשו ובכה"ג אין בזה איסור עי"ש.

והנה מבואר בדברי הרד"ק הנ"ל וכך גם בדברי היש"ש וכ"כ בשו"ת חיים שאל להחיד"א ח"א סימן מ"ו דאפשר דשאול מותר היה לו לשלוח יד בנפשו משום שכבר ידע עפ"י שמואל הנביא שלמחרת הוא מת, ולכאורה תימה דהלא מחללין שבת בשביל חיי שעה כמבואר ביומא (פ"ה ע"א) וההורג את הגוסס חייב מיתה אף שרוב גוססין למיתה ואף כשידוע בודאות שגוסס זה אין לו תוחלת אלא לזמן מועט, ומה בכך ששמע משמואל הנביא שימות למחרת, ונראה ברור בזה דלא משום ידיעה זו לחודה הותר לשאול לשים נפשו בכפו אלא דכאשר יודע האדם שדינו נחרץ ואין לו אלא חיי שעה מותר ליטול נפשו מחשש יסורים אכזריים, וז"פ.

והנה אף אם מותר לו לאדם לאבד עצמו לדעת מחשש יסורים קשים, נראה פשוט דאין זה אלא כאשר הוא חושש שיתייסר ע"י הגוים אבל חולה הנאנק מיסורי מחלתו ודאי לא הותר לו לשלוח יד בנפשו, אלא יתחזק בכך שיש דין ויש דיין ויתפלל לה' שיסיר מחלה מקרבו, ורק כאשר חושש הוא מיסורים הבאים ע"י בן בחירה יש מקום לדון ולהתיר איסור זה דמאבד עצמו לדעת, וז"פ.

ועוד חידוש מצינו בזה בדברי הבית יוסף יו"ד סימן קנ"ז בבדק הבית בשם האורחות חיים דאפשר דשאול המלך שלא ברצון חכמים עשה ונהג שלא כדין עי"ש. אך במדרש הנ"ל בפרשת נח ובדברי כל הראשונים והשו"ע בסימן שמ"ה מבואר שלמדו הלכה משאול ונקטו בפשטות דבודאי נהג שאול המלך משוח ה' כדת וכדין וז"פ.

ב

ויש לעיין עוד בהלכה זו, באופן שמותר לו לאדם לשלוח יד בנפשו, האם מותר לו לעשות כן ע"י אחרים, ולכאורה שאלה זו תלויה בשני הדרכים הנ"ל, דאם ההיתר לשלוח יד בנפשו משום חשש שיעבירוהו על הדת יש מקום לטעון שמותר גם ע"י אחר כיון דהיתר זה מושתת על דיני קידוש ה', אך אם כל ההיתר אינו אלא מגדר אונס דהפחד מיסורים אכזריים הוי כאונס וכלשון השו"ע בסימן שמ"ה, אין היתר אלא להחושש מן היסורים אך אין היתר לאחרים להרגו דהלא לגבי אחרים אין כאן אונס. וכבר נחלקו גדולי הראשונים בשעת הגזירה, דיש שפסקו להרוג את התינוקות כדי שלא יצאו לשמד וכך פסקו ר"ת וגדולי צרפת כמובא בריטב"א שם בעבודה זרה ויש שהתנגדו לכך בתוקף רב כמובא בבית יוסף בבדק הבית יו"ד קנ"ז ועיין בדע"ז לבעלי התוס' בפרשתנו, אך עד כאן לא נחלקו אלא בחשש שמד, אך פשוט דאף למאן דמתיר איבוד לדעת מחשש יסורין אין היתר אלא למי שחושש מיסוריו הוא, אך לאחרים אין זה אלא עוון רציחה. (ובאמת יש מן הראשונים שנקטו דאף בחשש שיעבירוהו על הדת אסור לו לשלוח יד בנפשו כ"כ רבינו סעדיה גאון בספר אמונות ודעות מאמר י' פרק י"א, וכך נראה לכאורה מדברי התוס' בגיטין שם בתירוצם השני דרק משום שהגויים יכולים לחללם בעל כרחם הותר לאותן ד' מאות תינוקות להטביע עצמם עי"ש ודו"ק).

והנה רחב"ת אמר לקלצטנורי לגרום לקירוב מיתתו, וגם שאול ביקש מנושא כליו להרגו, ובשלמא אם נאמר כדברי הריטב"א וסיעתיה דשאול הרג עצמו מחשש שיעבירוהו על הדת או משום חילול שם שמים, או מחשש איבוד נפש של רבבות ישראל צבא ה' ניחא דמותר היה לו להיהרג אף ע"י אחרים, אך אם כל ההיתר לא היה אלא מאונס יסורים לכאורה אין היתר אלא לו עצמו ולא לשליחו, ולפי"ז בהא דרחב"ת באמת צ"ע במה שהתיר לקלצטנורי להרוג אותו וצ"ע.

ג

ובספר שמואל מסופר על הגר העמלקי שבא לפני דוד המלך וסיפר לו כי מת שאול ודוד שאלו מנין לו ששאול מת וסיפר הגר.

"ויאמר הנער המגיד לו נקרא נקראתי בהר הגלבוע והנה שאול נשען על חניתו והנה הרכב ובעלי הפרשים הדביקוהו ויפן אחריו ויראני ויקרא אלי ואמר הנני ויאמר לי מי אתה ויאמר אליו עמלקי אנכי ויאמר אלי עמד נא עלי ומתתני כי אחזני השבץ כי כל עוד נפשי בי, ואעמוד עליו ואמתתהו כי ידעתי כי לא יחיה אחרי נפלו ואקח הנזר אשר על ראשו ואצעדה אשר על זרועו ואביאם אל אדני הנה. ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם וגם כל האנשים אשר אתו ויספדו ויבכו ויצמו עד הערב על שאול ועל יהונתן בנו ועל עם ה' ועל בית ישראל כי נפלו בחרב. ויאמר דוד אל הנער המגיד לו אי מזה אתה ויאמר בן איש גר עמלקי אנכי ויאמר אליו דוד איך לא יראת לשלוח ידך לשחת את משיח ה' ויקרא דוד לאחד מהנערים ויאמר גש פגע בו ויכהו וימת ויאמר אליו דוד דמך על ראשך כי פיך ענה בך לאמר אנכי מתתי את משיח ה'" (שמואל ב' א' ו' – ט"ז).

ויש מן האחרונים שנקטו שדוד הרגו מדין רוצח על שהרג את שאול, וכ"כ באור שמח פ"ב ה"ד מהלכות רוצח, הערוך השלחן חו"מ סימן תכ"ה סעיף י"ד, וכבר פירש כן הרלב"ג שם (פסוק י"ד) עי"ש. ועיין באור שמח שם שפלפל בדין ההורג גוסס בידי אדם דאעפ"י שפטור מדיני אדם יש רשות ביד המלך להרגו עי"ש, ומ"מ נקטו דמן הדין הרג דוד את הגר על ששלח ידו להרוג את שאול, ולכאורה מוכח מזה דאף אם ניתנה רשות לשאול לשלוח ביד בנפשו אין הרשות נתונה לאחרים לעשות כן, ולפי המבואר לעיל הנחה זו יש לה מקום גדול.

אך אפשר שלא מדין רוצח הרגו דוד אלא על שלא ירא לשלוח יד במשיח ה', והלא בלא"ה כתב הרמב"ם בסוף פרק י"ח מהלכות סנהדרין דהוראת שעה היתה או מדין מלך הרגו שהרי אין אדם נהרג עפ"י עצמו, ואפשר דגם עצם הריגתו של הגר העמלקי מדין מלכות היתה או הוראת שעה על שלא ירא לשלוח יד במלך ישראל והיה לו לנהוג כמו נושא כליו של שאול שלא אבה לשמוע בקולו להרגו, ודו"ק בכ"ז.

ד

והנה בשו"ת חיים שאל להחיד"א ח"א סימן מ"ו דן באיש ישראל אחד שהרג את הנפש ונאסר ע"י המלכות בבית האסורין, ושלח יד בנפשו ונמצא מת בתאו, והאריך מאוד לדון בדינו האם מספידין אותו וכל שאר הלכות אבילות האם נוהגין בו. ובתחילת דבריו האריך בסוגיא דידן והביא מבעל בית לחם יהודה דמחשש יסורים מותר לו לשלוח בנפשו וטען כנגדו ופלפל בהא דשאול, ותמה במש"כ האורחות חיים דשאול נהג שלא כדין והביא גם את הכנסת הגדולה שתמה עליו, עי"ש באריכות דבריו.

ובסוף דבריו כתב דאף באופן שאין היתר לאדם להרוג עצמו, מ"מ בדיעבד אם לא עמד בנסיון ושלח יד בנפשו אין נותנין עליו דין מאבד עצמו לדעת לעניני אבילות וכבוד המת, ובאמת הקילו האחרונים טובא בשאלות אלה, עד שבשו"ת בית אפרים יו"ד סימן ע"ו כתב דאף מי ששולח יד בנפשו מחמת מצוקה כלכלית מספידין אותו וקורעין עליו כדין כל המתים, ואף שרבים חלקו עליו וכמבואר בפתחי תשובה יו"ד סימן שמ"ה ס"ק א' – ג' מ"מ בהלכות אלה הלכה כדברי המקיל.

ואביא כמה ספיקות שבהן הכריעו האחרונים להקל בהלכה זו:

א. במי שהמית עצמו בענין שיש שהות מועטת בין מעשהו ובין הרגע שבו נפח נשמתו כתב בשו"ת חכם צבי דמי שקפץ לתוך המים כיון שמטבע הדברים יש זמן מועט עד שטובע יש לתלות שחזר בתשובה והתחרט על מעשיו ודינו ככל אדם ובגליון מהרש"א ביו"ד שם הביאו ופסק כותיה. וכ"כ בשו"ת חת"ס יו"ד סימן שכ"ו עי"ש, ואף שבשו"ת זרע אמת ח"ג סימן קנ"ז החמיר כה"ג לגבי מי ששתה סם המות.

ב. במי שהמית עצמו לכפר עון כתב הברכי יוסף שם דנחלקו הגדולים אם מותר לעשות כן, וכיון שיש מתירין עכ"פ לא הוי בכלל המאבד עצמו לדעת, עי"ש.

ג. מי שתקפו יצרו לעבור בחטא ומתוך ייאוש שאינו יכול לעמוד כנגדו המית עצמו כתב הגרעק"א שם דיש בזה מחלוקת והביא שם את דברי הבשמים ראש וכתב דהלכה כדברי המקיל, עי"ש.

הרי לן דאף בענין שאסור לו לאדם לשלוח יד בנפשו, מ"מ נקטו גדולי הדורות דבכל ענין שיש צד ספק בדבר או צד תלייה ואונס יש להקל בכל דיני אבילות וכבוד המת ותו לא מידי.

הגב על הנושא

לתחילת הדף