انت هنا : الرئيسية » שיעורי מורינו הרב אשר וייס » פרשת תזריע מצורע – התורה חסה על ממונם של ישראל

פרשת תזריע מצורע – התורה חסה על ממונם של ישראל

“וצוה הכהן ופנו את הבית בטרם יבא הכהן לראות את הנגע ולא יטמא כל אשר בבית ואחר כן יבא הכהן לראות את הבית” (י”ד ל”ו).

 

הנה כתב רש”י במס’ ראש השנה (כ”ז ע”א) דמכאן למדנו דהתורה חסה על ממונן של ישראל וכ”כ עוד בחולין (מ”ט ע”ב) ושם הביא כן מתורת כהנים.

ובאמת איתא כן במשנה במס’ נגעים (פי”ב מ”ה)

“כיצד ראיית הבית ובא אשר לו הבית והגיד לכהן… וצוה הכהן ופנו את הבית (ובטרם יבא הכהן לראות את הנגע ולא יטמא כל אשר בבית ואחר כך יבא הכהן לראות את הבית) ואפילו חבילי עצים ואפילו חבילי קנים דברי רבי יהודה ר”ש אומר עסק הוא לפנוי אמר רבי מאיר וכי מה מטמא לו אם תאמר כלי עציו ובגדיו ומתכותיו מטבילן והן טהורים על מה חסה התורה על כלי חרסו… אם כך חסה התורה על ממונו הבזוי ק”ו על ממונו החביב אם כך על ממונו ק”ו על נפש בניו ובנותיו אם כך על של רשע ק”ו על של צדיק”.

אך במס’ מנחות (ע”ו ע”ב) מצאנו מקור אחר להנחה זו.

“מאי מפני החיסחון, אמר רבי אלעזר: התורה חסה על ממונן של ישראל. היכא רמיזא, דכתיב: (במדבר כ’) והשקית את העדה ואת בעירם”.

וראיתי בכמה מן האחרונים שתמהו על רש”י למה חידש מקור ולא הביא דברי הגמ’, אך באמת יש לתמוה להיפך, למה הביאו בגמ’ טעם אחר ולא את דברי המשנה בנגעים.

ושתי דרכים כתבו בזה גדולי האחרונים:

א. בטורי אבן בר”ה שם כתב דאף שרבי מאיר אומר כן במשנה הרי לשיטת ר”י ור”ש צריך לפנות אף חבילי עצים שאינם מקבלים טומאה וע”כ דאין זה משום דהתורה חסה על ממונם של ישראל אלא מטעם אחר, ומשו”כ אמרו במנחות דילפינן לה מ”והשקית את העדה ואת בעירם”, ודברי רש”י אינם אלא אליבא דר”מ, עי”ש.

ב. הנודע ביהודה (תניינא יו”ד סימן ק”ס) כתב דודאי הא דמנחות עדיף טפי דמיניה חזינן דקוב”ה עביד ניסא כדי לחוס על ממונם של ישראל, משא”כ בהא דנגעים דאין כל הפסד בפינוי הבית, אלא דאין ללמוד מזה אלא לגבי ממון העדה כולה ולא לגבי ממונו של יחיד, ומשו”כ צריך הא דפינוי בית המנוגע להוכיח דהתורה חסה אף על ממון היחיד. וניחא דבהא דמנחות הביאו הא ד”והשקית וכו'”, דשם באו לפרש למה קונים חטה ללחם הפנים ולא סולת, הרי דבממון הציבור מיירי ולא בממון היחיד, עי”ש.

ב

דין הפסד מרובה

 

הנה מבואר במקומות רבים דבהפסד מרובה יש לסמוך על דעת מיעוט להקל אף דיחיד ורבים הלכה כרבים. ובספר הישר לר”ת סימן מ”ב מבואר דכלל זה מיוסד על הא דהתורה חסה על ממונם של ישראל, וכ”כ בתרומת הדשן סימן ר”ד דאין להקל בזה אף בשעת הדחק אלא במקום הפסד מרובה בלבד משום דהתורה חסה על ממונם של ישראל.

וכן כתב גם הרמ”א בחשן משפט סימן כ”ה ס”ב “אבל אין סומכין על דברי קטן נגד דברי גדול ממנו בחכמה ובמנין אפילו בשעת הדחק אלא אם כן היה גם כן הפסד מרובה”.

הרי דשאני הפסד מרובה משאר שעת הדחק משום דמתורת משה למדנו דהתורה חסה על ממונם של ישראל. אך מדברי הש”ך ביו”ד סימן רמ”ב בכללי הוראה אות ב’ – ג’ נראה טפי דגדר אחד לשעת הדחק ולהפס”מ, עיין היטב בדבריו ובלשונו. 

ג

 

ויש לעיין אם יש מקום להקל בהפסד מרובה אף בספק דאורייתא או שמא אין מקום להקל משום הפס”מ אלא בדרבנן.

ובשאלה זו נחלקו הט”ז והש”ך ביו”ד סימן רצ”ג. הט”ז שם (סק”ד) כתב ליישב מנהגן של ישראל שלא נהגו לחשוש לאיסור חדש דכיון דהפסד גדול הוא ותקנת הציבור, סמכינן ארבי אליעזר בקידושין (ל”ז ע”א) דאין החדש נוהג בחו”ל ובהפס”מ סמכינן אדעת יחיד. והש”ך בנקודת הכסף שם דחה דבריו דאין מקום להקל בהפס”מ אלא בדרבנן ולא בדאורייתא, עי”ש. והש”ך הלך לשיטתו בכללי ההוראה שם דרק בדרבנן יש להקל בהפס”מ ולא בדאורייתא, עי”ש.

וכדברי הש”ך מבואר בזוהר הרקיע להתשב”ץ בהקדמתו, וז”ל.

“שכשאסרו דבר אחד התנו עליו מתחילה שיהא ספקו מותר ודייך שתאסור הודאי… ובמקומות שיש איבוד ממון מחמת ספיקא דרבנן הדבר הוא יותר פשוט שהם חייבין להקל בספיקו לפי שיש להם על מה שיסמוכו בזה בתורה, וכגון מה שאמרו באלו טריפות “טריפה דאורייתא ואתה אומר התורה חסה על ממונם של ישראל”, הא באיסורין דרבנן אם אמרו כן להתיר ספיקו יפה הן עושין, שאין לנו לאבד ממונן של ישראל שהוא ודאי דאורייתא משום ספק דרבנן. וזה שאמרו בהרבה מקומות להפסד מרובה חששו להפסד מיעוט לא חששו”.

הרי לן דרק בדרבנן הקילו משום הפס”מ.

ונראה לכאורה בביאור מחלוקת זו, עפ”י מה שיש לעיין בכל יסוד קולא זו דהפס”מ האם תקנה היא או סברא, דיש לפרש גדר זה בשתי דרכים:

א. תיקנו חכמים להקל בהפסד מרובה כשם שתיקנו להקל באיסורים דרבנן לחולה שאין בו סכנה (פסחים כ”ד ע”ב). וכן הקילו בשבות דשבות במקום מצוה (טור סימן תקפ”ו). וכן מצינו שהקיל באיסור דרבנן משום כבוד הבריות (ברכות י”ט ע”ב). כך יש לפרש שתיקנו להקל באיד”ר משום הפסד מרובה.

ובדברי התשב”ץ הנ”ל נראה דהוי תקנה שהרי דימה הלכה זו למה שאמרו דהקילו בספיקא דרבנן דמעיקרא לא גזרו אלא בודאי ולא בספק, ודו”ק.

וכאשר תיקנו תקנה זו סמכו על הא דהתורה חסה על ממונם של ישראל.

ב. סברא היא זו ולא תקנה. דכיון שהתורה חסה על ממונם של ישראל מסתבר להקל בספיקות וכמו שמצינו בכמ”ק שהקילו בשעת הדחק.

והנה אם תקנה יש כאן פשוט דאין תוקף לתקנה זו אלא באיסור דרבנן, והם אמרו והם אמרו וככל הני דוגמאות דלעיל, אבל אם סברא יש כאן יש מקום לומר דאף בספיקא דאורייתא יש מקום להקל בנטיית הלב כיון דחזינן דהתורה חסה על ממונם של ישראל.

אמנם באמת נראה יותר דאף אם סברא היא, אין להקל בספיקא דאורייתא, אא”כ נימא בספיקא דאורייתא אינו לחומרא אלא מדרבנן וכשיטת הרמב”ם, אבל לדעת הרשב”א וסייעתיה דמה”ת מחמרינן בספיקא דאורייתא צ”ע אם יש מקום להקל בהפס”מ.

וראה מש”כ הרמ”א בתורת החטאת בהקדמה “והנה אתנצל עצמי בדבר אחד שלא יחשדנו המעיין, והוא כי לפעמים כתבתי להקל בהפסד מרובה או לעני בדבר חשוב או לכבוד שבת והוא מטעם כי באותן מקומות היה נראה לי כי היתר גמור אליבא דהלכתא, רק שהאחרונים ז”ל החמירו בדבר ולכן כתבתי דבמקום דלא אפשר יש להעמיד הדבר על דינו וכן מצינו בקמאי ובתראי דעבדי הכי”.

וכדבריו כתב גם בערוך השלחן יו”ד סימן רמ”ב סעיף ס”ו דאין להקל בהפס”מ אלא במה שמותר מעיקר הדין אלא שהחמירו בו, עי”ש.

ועוד מבואר בדבריהם שפירשו כלל זה בדרך סברא ולא כתקנה ומ”מ נקטו שאין מקום להקל בזה אלא במה שמותר מעיקר הדין אלא שהחמירו בו, עי”ש.

ומכל דבריהם מבואר שפירשו כלל זה בדרך סברא ולא כתקנה ומ”מ נקטו שאין מקום להקל בזה אלא במה שמותר מעיקר הדין.

אך לכאורה יש לתמוה על דבריהם, דהנה אחד המקורות העיקריים להלכה זו בנדה ו’ ע”ב “מעשה ועשה רבי כרבי אליעזר (בדף ז’ ע”ב דכל אשה שנעקר וסתה ג”פ שוב אינה חוששת) לאחר שנזכר (שלא יפה עשה, רש”י) אמר כדי הוא ר”א לסמוך עליו בשעת הדחק”. וברש”י שם שלא רצה להפסיד טהרות, עי”ש.

הרי לן מפורש בגמ’ שהקילו כדעת יחיד נגד הכלל הגדול שהלכה כרבים משום הפסד מרובה, ולא בדבר של חומרא בעלמא. ועוד יש להוכיח מסוגיא זו דלא בדרך תקנה אמרו כן אלא מסברא והוא שאמר רבי כדי הוא ר”א לסמוך עליו בשעת הדחק, וכך אמר בדיעבד לאחר שנזכר שלא יפה הורה.

ומשו”כ נראה לכאורה דשני דינים יש כאן, דבמקום שמצינו שחז”ל הקילו במקום הפסד, אפשר דכך תיקנו, ומשו”כ יש לדברים תוקף אף נגד עיקר הדין. אך במקומות רבים שבהם הפוסקים הם שהקילו במקום הפס”מ אין זה בדרך תקנה אלא מנטיית הלב בסברא ובכה”ג נקטו דאין להקל אלא במה דמותר מעיקר הדין.

ושמחתי בראותי שוב בשו”ת בית שלמה יו”ד סימן קפ”ו דכבר כתב דיש שני דינים ותרי גוני בהפס”מ עי”ש ואכמ”ל.

והנה החזון איש בשביעית סימן כ”ג האריך בכללי ההוראה ותוך כדי דבריו כתב דאין זה כלל גמור דבהפסד מרובה סמכינן על דעת יחיד לקולא, ובמקום שהסכמת הפוסקים לדחות דעה זו ופסקו שלא כדבריו, אין לסמוך עליו אף בהפס”מ, ומשו”כ כתב דאין מקום להקל בשביעית בזמן הזה ולסמוך על שיטת הראב”ד ובעל המאור שנקטו דאין שביעית נוהגת בזמן הזה.

ואף שלא הזכיר זאת ברור שכונתו לאפוקי ממש”כ הגרא”י קוק זצ”ל בהקדמה לשבת הארץ דלולי היתר המכירה היה מקום לדון להקל בשביעית משום שיטה זו, עי”ש.

ד

 

והנה בנדה שם (ו’ ע”ב) במה דאמר רבי “כדי הוא ר”א לסמוך עליו בשעת הדחק” מצינו שני פירושים בראשונים. רש”י והתוס’ בתירוץ אחד כתבו שהקיל משום הפסד טהרות. אך בתירוץ השני כתבו התוס’ דשעת הדחק היתה משום “שהשואל הלך לו והיה טורח גדול לרדוף אחריו”. ולפי דרך זו הקיל לאו דוקא משום הפס”מ אלא אף משום טירחה גדולה. ועיין לעיל אות ב’ במה שנחלקו הפוסקים אם יש מקום להקל בכל שעת הדחק או רק משום הפס”מ משום שהתורה חסה וכו’. ויש מדברי רש”י ותוס’ בית אב לשתי הדרכים והשיטות. עיין בזה.

ה

 

והנה יש לעיין בכל עיקר דין הפסד מרובה, מה שיעורו וגדרו. ונחלקו בזה האחרונים.

בפתחי תשובה (יו”ד סימן ל”א ס”ק ב’) הביא משו”ת הר הכרמל (יו”ד סימן ט”ו) שהביא משו”ת נחלת שבעה דששית מן הקרן הוא הפס”מ, ודחה דבריו דאין זה מתיישב על הלב שנקל בהפסד פעוט ממקח קטן ונחמיר בהפסד עצום שהוא פחות מששית מעיסקה גדולה, וכתב דהכל לפי ראות עיני הדיין לפי האדם אם עני הוא או עשיר, ולפי הענין, עי”ש.

ועוד הביא שם הפ”ת את דברי החת”ס בשו”ת או”ח סימן ס”ה שכתב דאף אם הקילו בהפס”מ לגבי בעלי החנויות והאטליזים, מ”מ לגבי הלקוחות אין כאן הפס”מ דהלא כל אחד יכול לקנות במקום אחר, ומשו”כ כתב דצריך להודיע ללקוחות שלא הקילו לו אלא משום הפס”מ, וכך נקט הפ”ת.

אך כבר חלקו רבים על החת”ס, עיין בפתיחת המהרש”ם בדעת תורה על הלכות טריפות אות ל”ח, ובשו”ת דברי מלכיאל ח”ג סימן צ’, ובאמת מסתבר כדבריהם דמה בצע שנקל על המוכר למכור אם נאסור על הלוקח לקנות, אלא מסתבר דאם הקילו משום הפס”מ הוי כהיתר גמור.

והמהרש”ם הביא את דברי הרמ”א בתורת חטאת דאין להקל אלא במה שמותר מעיקר הדין, ולשיטתו ודאי דהוי כהיתר גמור גם לגבי הלקוחות, עי”ש.

והנה בשו”ת הגרעק”א סימן מ”ג נסתפק בטבח שנתעוררה שאלה על כמה בהמות שכל אחת מהן הוי הפסד מועט, אך אם נאסור את כל הבהמות הוי הפסד מרובה, איך דיינינן ליה. ובפ”ת כתב שם דאם שנים באו לשאול על בהמותיהם ולכל אחד הוי הפסד מועט או אף בבהמה של שותפין ולכל אחד אין הפסד מרובה אין להקל להם.

ובאגרות משה (יו”ד ח”א סימן מ”ג אות ז’) תמה עליו מדברי הגמ’ בנדה שהקיל רבי משום הפסד טהרות אף שמסתמא לכל אחד ואחד לא היה בזה הפס”מ, עי”ש.

אך אפשר דהקילו משום תקנת הציבור דנראה פשוט דדבר שיש בו הפסד לציבור כולו ודאי לא גרע מהפסד מרובה דיחיד, וכדמוכח ממקור הלכה זו שהסמיכו דבריהם על דברי חז”ל לגבי לחם הפנים, וכהא ד”והשקית את העדה ואת בעירם”. ועיין בירושלמי מס’ עבו”ז י”ז ע”א (פרק ב’ הלכה ט’) לגבי ספינה שהיו בה ג’ מאות חביות יין ואמרו “אין דבר של רבים נאסר”.

ונראה בעיקר שאלה זו דהכל לפי הענין דאטו נאמר שאדם שיש לו שאלה על שק מלא פירות שיש לדון על כל פרי ופרי ואין מצרפין את הפירות ביחד, או לגבי קדירות שבבית, ואפשר דשאני בהמות שכל אחת מהן הטריפות שבה מקרה הוא ואין הן תלויות זו בזו.

והמהרש”ם בפתיחה שם הביא ממהרשד”ם ופנים מאירות שבדבר השכיח והמצוי מקילים אף בדבר שאצל כל אחד ואחד הוי הפסד מועט, עי”ש.

اكتب تعليق

الصعود لأعلى