אתה נמצא כאן: דף הבית » שיעורי מורינו הרב אשר וייס » פרשת תרומה – במצות בנין בית המקדש

פרשת תרומה – במצות בנין בית המקדש

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו" (כ"ה ח' – ט').

א

כתב הרמב"ם בספה"מ (מ"ע כ') וז"ל "שצונו לבנות בית עבודה, בו יהיה ההקרבה והבערת האש תמיד ואליו יהיה ההליכה והעליה לרגל והקיבוץ בכל שנה כמו שיתבאר, והוא אומרו יתעלה 'ועשו לי מקדש' ולשון ספרי (דברים פ"ב) שלשה מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ, למנות להם מלך, ולבנות להם בית הבחירה, ולהכרית זרעו של עמלק, הנה התבאר שבנין בית הבחירה מצוה בפני עצמה", עכ"ל. וכ"ה בחינוך (מצוה צ"ה) "לבנות בית לשם ה', כלומר שנהיה מקריבים שם קרבנותינו אליו, ושם תהיה העליה לרגל וקיבוץ כל ישראל בכל שנה, שנאמר 'ועשו לי מקדש'". וכ"כ הסמ"ג (מ"ע קס"ג), אלא דאוסיף עלה קרא דכתיב (דברים י"ב) "והיה המקום אשר יבחר ה' אלקיכם לשכן שמו שם שמה תביאו את כל אשר אנכי מצוה אתכם עולותיכם וזבחיכם" וכו'[1].

וכבר נחלקו רבותינו במהות מצוה זו דעשיית המקדש בפרטיה והלכותיה, וד' מחלוקות בדבר:

א. כתב הרמב"ם (ספה"מ שם) וז"ל "וכבר בארנו שזה הכלל הוא כולל חלקים ושהמנורה והשלחן והמזבח וזולתם כלם הם מחלקי המקדש והכל ייקרא מקדש וכבר ייחד הציווי בכל חלק וחלק".

ב. הרמב"ן (שם מצוה ל"ג) השיג ע"ד הרמב"ם וכתב "ולא הוכשר בעיני הטעם שכתב בו הרב שאמר שהם חלק מחלקי המקדש, לפי שאין הכלים חלק מן הבית, אבל הם שתי מצות ואינן מעכבות זו את זו ומקריבין בבית אף על פי שאין בו כלים אלו".

וראה בדבריו שם שכתב דרק עשיית הארון הוי מצוה בפנ"ע משום שהארון "אינה הכשר מצוה אחרת כמנורה והמזבחות והשלחן וכן הבגדים כדעת בעל ההלכות אינם אלא להכשר העבודות שנצטווינו בהן", עיי"ש באורך, ומשמע מדבריו דכל הכלים עשייתן הכשר מצוה בלבד משא"כ ארון העדות שאין בו עבודה מלבד נתינת הלוחות בו, ולכך ייחד בו הכתוב עשה בפ"ע ועיין לקמן אות ה'.

אך בקנאת סופרים כתב דמסתבר גם לגבי הארון דאינו אלא הכשר בלבד דלא נעשה אלא לתשמיש מצוה לשים בו את לוחות העדות.

ג. במנין המצות (הוא "ספה"מ הקצר", מצוה כ') תמה הראב"ד ע"ד הרמב"ם מה טעם הניח ולא מנה מצות בנין המזבח אבנים שלימות. ושיטתו מבוארת דמצות עשיית המזבח אין ענינה למצות עשיית המשכן, וכדחזינן שנצטוו בו תיכף אחר שקיבלו לוחות העדות קודם שנצטוו על המשכן וכליו, וכבר פסק הרמב"ם להדיא (הל' ביה"ב פ"ו הט"ו) "מקריבין אף על פי שאין בית" הרי שאין המזבח פרט וחלק ממצות עשיית הבית, ובשל כך ס"ל להראב"ד למנות מצות עשיית המזבח בפ"ע (ועיין לקמן סימן מ"ט בענין דין המזבח).

ד. הרס"ג כתב למנות מצות עשיית המקדש בפ"ע (עשין המסורין לציבור נ"א), וכן כל כלי מכלי המקדש ייחד בו מצוה בפ"ע (שם נ"ב – נ"ו), ואין קרא ד'ועשו לי מקדש' אמור אלא במקדש לבדו. הרי לן דד' שיטות הן במצות עשיית המקדש וכליו.

ב

והנראה בזה, דהרמב"ם והרמב"ן לשיטתייהו אזלו במהות ענין המקדש בישראל. דהנה שמתי אל לבי דקדוק גדול בלשון הרמב"ם, דכתב (ספה"מ שם) בענין הבית "שצוונו לבנות בית עבודה", הרי שמהות הבית בהיותו "בית עבודה" לעבוד בו עבודת הקרבנות. וכן משמע מלשונו הזהב ריש הלכות בית הבחירה שכתב "מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה", ומעתה דענין הבית ועיקרו בעבודה הנעשית בו מסתברא דכלי המקדש חלק ממצות הבית הם, דלא תושלם עשיית הבית עד היותו מוכן ומזומן וראוי לעבודתו. לא כן הרמב"ן בפירושי התורה (ריש תרומה) שכתב בסוד המשכן וז"ל "וענין המשכן היה דוגמת הר סיני והכבוד ששכן על הר סיני בנגלה הוא ששכן על המשכן בנסתר", ולשיטתו משמע דעבודת המקדש ענין בפני עצמו הוא, ואין עיקר המקדש אלא השראת השכינה אשר בבית, ומעתה מובנת שיטתו "שאין הכלים חלק מן הבית, אבל הם שתים מצות, ואינן מעכבות זו את זו", דמאחר שאין העבודה מהות הבית וענינו שוב אין מצות הכלים חלק ממצות הבית. נמצא דהרמב"ם והרמב"ן לשיטתייהו אזלי בסוד הבית ומהות ענינו.

ונראה להביא ראיה לשיטת הרמב"ם דעשיית המשכן וכליו מצוה אחת היא. הנה פשטיה דקרא הכי משמע, וכדכתיב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו", הרי שציווי אחד הוא לעשות המשכן וכליו כתבנית אשר ציוום, וזהו שפתח וכלל באמרו "ועשו לי מקדש" לצוות על שלימות המשכן בעשייתו כתיקונו ותיקון כליו. וכן נראה להדיא מלשון התוספתא (מנחות פ"ז ה"ב) כדאיתא "וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה' וגו'. היכן ציוהו ועשו לי מקדש", הרי לן דקרא דכתיב בהשלמת עשיית משכן וכליו (בסדר "ואלה פקודי") אמצוות עשיית המקדש קאי, ובה נכללו כל חלקי עשיית המשכן ותבנית כל כליו.

וכך נראה עוד ממטבע הלשון שקבעו חכמים בנוסח ההגדה בלילי פסחים "ובנה לנו את בית הבחירה לכפר על כל עונותינו",משמע שמהות הבית וענינו בהיותו מכפר עונותיהם של ישראל בקרבנות העולים על מזבחו, וא"כ לא יושלם בנין הבית עד היותו מוכן ומזומן לתכליתו לכפר עונותיהם של ישראל. וכן מדוייק להדיא מלישנא דירושלמי (ברכות פ"ב ה"א) "א"ר שמואל בר נחמני אמר הקב"ה לדוד ימים מלאים אני מונה לך איני מונה לך ימים חסירים, כלום שלמה בנך בונה בית המקדש לא להקריב בו קרבנות, חביב עלי משפט וצדקה שאתה עושה יותר מן הקרבנות, ומה טעם 'עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח' (משלי כ"א)", הנה לך להדיא מכל הנ"ל דעניין הבית ומהותו בהיותו 'בית עבודה' להקריב בו הקרבנות, ומעתה מסתברא טפי שתהא מצות כלי המקדש ופקודת עבודתם חלק בחלק ממצות עשיית הבית, ומכאן עזר לשיטת הרמב"ם.

ובשיטת הרמב"ן לכאורה יש לעיין מהא דמצינו (יומא כ"א ע"ב) דאמר רב שמואל בר איניא "מאי דכתיב (חגי א') 'וארצה בו 'ואכבד' וקרינן 'ואכבדה' מאי שנא דמחוסר ה"א, אלו חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני, ואלו הן ארון וכפורת וכרובים, אש ושכינה ורוח הקודש ואורים ותומים".

והנה מדלא היו ארון וכפורת וכרובים במקדש שני מה טעם היה בבנינו, הא בלא"ה לא קיימו בזה המצוה ד"ועשו לי מקדש" אחר שנטמן הארון ואין עיקר שכינה בבית אלא על הארון. ובשלמא לשיטת הרמב"ם אפשר דאף משנגנז הארון עדיין "עבודת המקדש" קיימת לפי שאין הארון כלי עבודה אלא מקום לוחות העדות, וכיון שמהות הבית בהיותו "בית עבודה" לא נשתנית מצותו אף בהעדר ארון העדות, ושפיר קיימו בזה מצות "ועשו לי מקדש", ודו"ק.

ואשר ייראה בהכרח, דאף לשיטת הרמב"ן כמה דרגות הן בהשראת השכינה, ואף דשלימות בנין הבית בהיות כבוד ה' חופף עליו ומלא אותו תמיד והוא בהיות ארון העדות בדביר המוצנע כתיקונו, מ"מ אף משניטל ימלא כבוד ה' את הבית ותשרה שכינה בו (וע"כ דכמה וכמה דרגין ומעלות הן בהשראת השכינה זו למעלה מזו, דהכא חזינן דלא תשרה שכינה כי אם בטוב הלבנון בהר בית ה' הנכון בראש הרים, ומאידך כבר אמרו (סנהדרין ל"ט ע"א) "כל בי עשרה שכינה שריא" ואפילו יחיד שעוסק בתורה שכינה שרויה עמו (אבות פ"ג מ"ג), ובמק"א איתא (ב"ק פ"ג ע"א) "אין שכינה שורה אלא בשני אלפים ושני רבבות מישראל" (ועיין תוס' שם), וע"כ דכמה מעלות הם בהשראת שכינתו, ואין בזה סתירה כלל, וראה בזה באורך מה שפירש בעל "אור החיים" (ריש תרומה), ואכמ"ל).

ג

ונראה לכאורה דהרמב"ם והרמב"ן הלכו עוד לשיטתם, דהנה במצוות ששכח הרב ל"ת ג' כתב הרמב"ן "שנמנענו לשנות סדר הנחת הכלים במקדש שלחן והמנורה והמזבחות והוא אמרו יתברך ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו", ונראה דהרמב"ם לשיטתו דכלי המקדש הוי חלק מעצם הבית, ולכן אין זה מצוה בפני עצמה, דהלא כבר נצטוו ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן וכו' כן תעשו", אבל להרמב"ן אין כלי המקדש בכלל מקדש ולכן הוי לאו בפני עצמו, וע"ע ברמב"ם פ"ג מכלים ה"א ובהשגת הראב"ד, ודו"ק כי קצרתי.

ד

ויש לעיין אם יש נ"מ בפלוגתת הראשונים הנ"ל ביסוד מצות עשיית המקדש, דהנה לשיטת הרמב"ם דעשיית כלי הבית ממצות עשיית המקדש היא, לכאורה אפשר דלא תושלם מצות הבית אלא בעשיית הבית והכלים כולם ואם יחסר אחד מן הכלים לא נשלמה מצות הבית, וכן מצינו שפירש ה'לב שמח' (ספה"מ שרש י"ב) וז"ל "ואל הקושיא שאמרנו שהכלים אינן חלקי הבית אשיב, שאמת הדבר וכן הוא בכל בתי החול שאין הכלים וכל המטלטלים חלק מהם וכמו שהוכחנו לעיל, אבל בבית הגדול והקדוש כל הכלים שבא הציווי לעשותן בו הן הן חלקיו ודבר מעצמותו ממש אף שאינם מחוברים בו, וזה מגזרת חכמתו ית' שיבנו בית קדוש לשמו, ושלא תושלם קדושת הבית הזה כי אם בכלים האלה לכבוד ולתפארת, והכוון והדקדוק במושבם ובמקומם אות ומופת על זה דקפיד קרא וקאמר 'ושמת את השלחן מחוץ לפרוכת ואת המנורה נוכח השלחן על צלע המשכן תימנה והשלחן תתן על צלע צפון', ואין ספק דבכל כהאי גוונא ליכא קפידה במלאכה שאינה צריכה לגופה ובדבר שאינו מכוון לעצמו. ומה אנו צריכין יותר ממאמר הכתוב 'ועשו לי מקדש' וכו' 'ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו' וכו', ונראה שהכתוב מבאר את עצמו שהמקדש שזכרו ראשונה הוא מה שאמר אח"כ את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכו', כלומר שתבנית המשכן המשכן בכללו עם תבנית כל כליו יחד הוא המקדש, ומכללא משמע שבזולתם אין השם של המקדש שלם, והרב כתב כל זה בפירוש בזה השרש ועשו לי מקדש מ"ע שיהיה לנו בית מוכן וכו' ואח"כ בא לתאר חלקיו", עכ"ד.

ברם, אחר העיון נראה דאין הדברים מוכרחים, דנהי דעשיית הכלים ממצות עשיית המקדש היא, מ"מ אפשר דכל שלא עשה אחד מן הכלים לא בטל שם מקדש מן הבית, ואף דנכללו כולם במצוה אחת מ"מ דינים חלוקים הם בכל כלי וכלי בפ"ע, וכהא דחזינן שציוותה תורה להטיל פתילי ציצית לבן ותכלת בכנפי הכסות ומצוה אחת היא, ואעפ"כ קי"ל (מנחות ל"ח ע"א) דהתכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת, וע"כ דינים חלוקים הם הגם שמצוותן אחד, וה"ה הכא נראה דב' ענינים הם, האחד ב'עשייה' והשני ב'עבודה' ואין נראה שיעכבו זה את זה, ואף אם דין אחד הוא בעשייתם מ"מ עבודתם נבדלת, ושם מקדש ומהותו בהיותו 'בית עבודה' לא בטל מן הבית.

ובאמת יש לתמוה על הלב שמח דהא להדיא פסק הרמב"ם (הל' ביה"ב פ"ו הט"ו) "מקריבין אע"פ שאין בית" והלא לשיטתו דכלי המקדש ובכללן המזבח נכללו במצות הבית, הרי אם כשאין הבית קיים מקריבין כ"ש שיקריבו בו אף בדליכא מנורה או שולחן, וע"כ אית לן למימר דאין הכלים מעכבים זה את זה בבנין הבית אף לשיטת הרמב"ם.

אולם זאת לא אכלא, דהלא מצינו בתוספתא (מנחות פ"ו ה"ו) דתניא "רקיקי מנחת ישראל מעכבין זה את זה וכו' מדת המזבח בין אורכו ובין רוחבו אינה מעכבת אבל ריבויו מעכב, השולחן והמנורה והמזבחות מעכבין זה את זה" (וכעי"ז איתא בירושלמי שקלים פ"ד ה"ב), הרי שכל שיחסר אחד מן הכלים שוב אין שם 'מקדש' על הבית, ולכאורה הוא דלא כמ"ד מקריבין אע"פ שאין בית, ודו"ק.

ועוד יש לומר לכאורה נ"מ בין שיטת הרמב"ם לרמב"ן, והיא, אם עשיית הכלים צריכה להיות ביום דווקא או שמא אף עשייתן בלילה כשירה, דהנה בהלכות בית הבחירה (פ"א הי"ב) כתב הרמב"ם "אין בונין את המקדש בלילה שנאמר 'וביום הקים את המשכן' ביום מקימין ולא בלילה ועוסקים בבנין מעלות השחר עד צאת הכוכבים, והכל חייבין לבנות ולסעד בעצמן ובממונם אנשים ונשים כמקדש המדבר", נמצא דבנין המקדש אין זמנו אלא ביום, ולכאורה ה"ה כלי המקדש לשיטתו. אכן, לקושטא דמילתא נראה דאף לשיטת הרמב"ם עשיית הכלים כשרה בלילה, דהא לא ילפינן לאסור עשיית המקדש בלילה אלא משום האי קרא דכתיב "וביום הקים משה את המשכן" ביום מקימין ולא בלילה, ופשיטא דהאי קרא לא איירי אלא בבנין המשכן עצמו, דהא כלי המשכן מוכנים ומזומנים היו קודם שהוקם המשכן, ומדלא איירי קרא באיסור הבנין בלילה אלא בגופו של משכן, מעתה ליכא למילף שתהא עשיית הכלים אסורה בלילה כי אם גופו של משכן. וכן נראה מדקדוק לשון הרמב"ם דכתב "אין 'בונים' את המקדש בלילה" ואין לשון 'בנין נופל בכלים כי אם לשון 'עשייה', וא"כ מדקאמר דאין בונין את המקדש בלילה נראה פשוט דבבנין גופו של מקדש איירי, וא"כ אף לשיטת הרמב"ם הוכשרה עשיית הכלים בלילה ולא פליג בזה אדברי הרמב"ן.

ויש שתמהו על דברי הרמב"ם דכיון דאין בונין המקדש בלילה ע"כ דמצות עשה שהזמן גרמא הוא, וא"כ היאך כתב תוך כדי דיבור דאף הנשים נתחייבו לבנותו ולסעדו. אך ברור ופשוט דאף דאין בונין המקדש בלילה אולם השתדלות עשייתה אף בלילה זמנה היא, ואין חובת הנשים בבניין בפועל, כי אם "לבנות ולסעד בגופן ובממונם" היינו להשתדל ולעיין שיהא המקדש בנוי ומשוכלל כתיקונו על מכונו, וממילא לא הוי מ"ע שהז"ג. וכהא דכתב התורי"ד (קידושין כ"ט ע"א) גבי מילת הבן, דאף דאין חובת האם למול את בנה לפי שמ"ע שהז"ג היא מ"מ יש לה לדאוג ולפקח שיהא בנה מהול, ובכה"ג לא הוי מ"ע שהז"ג, עיין בזה במנחת אשר בראשית סימן ט"ז.


[1] ועי' בכסף משנה ריש הלכות בית הבחירה שפירש דלא ס"ל להסמ"ג דילפינן לה מקרא ד'ועשו לי מקדש' דלא איירי אלא במשכן לבדו ולהכי אייתי קרא דאיירי אף במקדש, ובשיטת הרמב"ם כתב דס"ל "דקרא ד'והיה המקום' לא ציווי הוא אלא סיפור בעלמא שיהיו מביאין הקרבנות למקום אשר יבחר ה' ולפיכך הביא לקרא ד'ועשו לי מקדש', ואע"ג דקרא איירי במשכן שבמדבר מ"מ משמע דזה הכתוב כולל הוא לכל מקום, בין למשכן שבמדבר בין לשילה ונוב וגבעון, ובין לבית עולמים, והכי נמי מוכח לישנא דקרא דכתיב ועשו לי 'מקדש' ולא אמר 'ועשו לי 'משכן'", עכ"ד. ומה מאוד אתמה על דבריו, דהא הרמב"ם אף הוא הביא לקרא זה בריש הל' מלכים וז"ל "שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ וכו', ולבנות להם בית הבחירה שנאמר "לשכנו תדרשו ובאת שמה". ועוד דהסמ"ג שם ברמזי המצות הביא גם לקרא ד"ועשו לי מקדש" ומשום כך נראה טפי דאין בזה פלוגתא כלל, אלא דעצם מצות בניית המקדש עיקרה בקרא ד"ועשו לי מקדש" אולם לא ידענו שיהא המקדש בהר הקודש בירושלים כי אם מקרא דכתיב והיה המקום וכו', ודו"ק.

הגב על הנושא

לתחילת הדף