אתה נמצא כאן: דף הבית » שאלות אחרונות » מחשבה יהודית » קדושים תהיו כי קדוש אני ה'

קדושים תהיו כי קדוש אני ה'

שאלה:
פרשת קדושים מתחילה בפסוק 'קדושים תהיו כי קדוש אני' וקשה מה שייך לדמות את בני האדם לה' בענין הקדושה, ישנם מקומות שמדמים למשל מה הוא רחום אף אתה רחום דהיינו אומרים לבן אדם תתגבר ותרחם כי גם ה' מרחם אבל לגבי קדושה מה שייך תהיה קדוש כי ה' קדוש הרי קדושת ה' זה לא דבר שבהשגת אדם ולעולם לא נצליח להיות קרובים אליו בזה אז מה הדמיון? למה לא יכלה תורה לכתוב אל תחטא ותהיה קדוש למה הדימוי כי קדוש אני.

תשובה:

בדמיון של האדם לה', בציווי "והלכת בדרכיו" לכאורה שייך ללכת לפי מעשיו של ה' – מה הוא רחום אף אתה היה רחום מה הוא חנון אף אתה היה חנון. אבל בעניין של להיות קדוש, הרי אדם לא יכול להיות קדוש כמו הקדוש ברוך הוא – אולי כוונתך שקדושה לכאורה היא עניין של שב ואל תעשה, להימנע מחטאים, ולא עניין של קום ועשה, לעשות טוב. ואם כן, לכאורה בקום ועשה ניתן להדמות לקב"ה, מה הוא מרחם, אף אתה רחם, מה הוא חונן אף אתה היה חונן דלים, אבל בשב ואל תעשה לכאורה אין שייך להיות דומה לה' בזה. אם התורה היתה אומרת לא לחטוא ועל ידי כך אדם נעשה קדוש, זה בפני עצמו, אתה טוען אם אני מבין אותך שבשב ואל תעשה לא שייך להיות דומה לקב"ה.

הנה, נחלקו רש"י ורמב"ן במשמעות המושג קדושה כאן. לרש"י קדושה היינו הרחקה מענייני ערווה. ולרמב"ן קדושה היינו מצווה כללית ללכת לפי טעם הדברים, לפי דרכי השלמות שהתורה מלמדת אותנו – לדוגמה, התורה מתארת את השכרות של נוח כדבר רע, לכן אף שאין ציווי לא להשתכר לומדים מזה שבד"כ על אדם להיות בדעתו ולא להשתכר, וכן התורה אומרת "לא טהור" במקום "טמא" לומדים מזה שבד"כ ראוי לומר לשון נקייה, אף שאין ציווי מפורש בדבר. התורה אומרת שכהן צריך לשמור טהרה, ולומדים מזה שישראל ראוי לו לאכול חולין בטהרה אף שאין על זה ציווי מפורש. נראה שלרש"י קדושה פירושה בשב ואל תעשה, להימנע מענייני עריות. ואילו לרמב"ן קדושה היא בקום ועשה, לנהוג לפי הטעם של הדברים שהתורה מלמדת אותנו.

"מה הוא רחום אף אתה רחום", הכוונה שכשם שהקב"ה רחום גם אדם יהיה רחום לפי השגתו, ואם כן, גם קדושה כך, כשם שהקב"ה קדוש ונבדל מעולם החומרי, כן גם לאדם יש לדמות לקב"ה להתקדש מן העולם החומרי. בין בשב ואל תעשה להמנע מדברים המורידים אותו אל חומריות, ובין בקום ועשה, להעלות את עצמו מהמותרות והכיעורים להיות אדם נקי וקדוש ונאה במעשיו והנהגותיו.

כדאי לעיין בדברי רמב"ן על פסוק זה, שמביא את דברי רש"י וחולק עליו. רמב"ן על ויקרא פרק יט פסוק ב:  קדושים תהיו – הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, לשון רש"י.

אבל בתורת כהנים (פרשה א ב) ראיתי סתם, פרושים תהיו וכן שנו שם (שמיני פרק יב ג), והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני, כשם שאני קדוש כך אתם תהיו קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם תהיו פרושים:  ולפי דעתי אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות כדברי הרב, אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד, שבעליה נקראים פרושים:

והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, א"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה:  לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות ימעט במשגל, כענין שאמרו (ברכות כב) שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין, ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצוה ממנו ויקדש עצמו מן היין במיעוטו, כמו שקרא הכתוב (במדבר ו ה) הנזיר קדוש, ויזכור הרעות הנזכרות ממנו בתורה בנח ובלוט וכן יפריש עצמו מן הטומאה, אע"פ שלא הוזהרנו ממנה בתורה, כענין שהזכירו (חגיגה יח:) בגדי עם הארץ מדרס לפרושים, וכמו שנקרא הנזיר קדוש (במדבר ו ח) בשמרו מטומאת המת גם כן וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל ברבוי האכילה הגסה ומן הדבור הנמאס, כענין שהזכיר הכתוב (ישעיה ט טז) וכל פה דובר נבלה, ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות, כמה שאמרו על רבי חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו:  באלו ובכיוצא בהן באה המצוה הזאת הכללית, אחרי שפרט כל העבירות שהן אסורות לגמרי, עד שיכנס בכלל זאת הצוואה הנקיות בידיו וגופו, כמו שאמרו (ברכות נג:) והתקדשתם אלו מים ראשונים, והייתם קדושים אלו מים אחרונים, כי קדוש זה שמן ערב כי אע"פ שאלו מצות מדבריהם, עיקר הכתוב בכיוצא בזה יזהיר, שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מהמון בני אדם שהם מלכלכים עצמם במותרות ובכיעורים:

וזה דרך התורה לפרוט ולכלול בכיוצא בזה, כי אחרי אזהרת פרטי הדינין בכל משא ומתן שבין בני אדם, לא תגנוב ולא תגזול ולא תונו ושאר האזהרות, אמר בכלל ועשית הישר והטוב (דברים ו יח), שיכניס בעשה היושר וההשויה וכל לפנים משורת הדין לרצון חבריו, כאשר אפרש (שם) בהגיעי למקומו ברצון הקב"ה וכן בענין השבת, אסר המלאכות בלאו והטרחים בעשה כללי שנאמר תשבות, ועוד אפרש זה (להלן כג כד) בע"ה:  וטעם הכתוב שאמר כי קדוש אני ה' אלהיכם – לומר שאנחנו נזכה לדבקה בו בהיותנו קדושים והנה זה כענין הדבור הראשון בעשרת הדברות (שמות כ ב): עכ"ל רמב"ן.

הנה, מבאר עניין "כי קדוש אני הה' אלוקיכם" שכשאדם מתנהג בנקיות, בקדושה, בטהרה, מתרחק מן המותרות ומן הכיעורים, הוא זוכה להתדבק בקב"ה – משום שהקב"ה קדוש, ומי שקדוש יכול להתדבק בו.

ונראה להוסיף בזה נקודה: הקב"ה ברא את האדם כדי שיהיה בצלם אלוקים. והחטא הגדול ביותר הוא שהנחש פיתה את חווה לאכול מפרי עץ הדעת כדי להיות "כאלוקים". מה ההבדל בין להיות "בצלם אלוקים" לבין להיות "כאלוקים"?

להיות בצלם אלוקים זה להיות דומה לו, ללכת בדרכיו, להיות נברא שמייצג את הבורא. להיות כאלוקים היינו לנסות לנתק בין בורא לנברא. להיות יחיד בתחתונים כמו שהוא יחיד בעליונים.

כך אומר רש"י על בראשית פרק ג פסוק כב, אחרי שאכלו מעץ הדעת: "היה כאחד ממנו – הרי הוא יחיד בתחתונים כמו שאני יחיד בעליונים ומה היא יחידתו לדעת טוב ורע מה שאין כן בבהמה וחיה:  ועתה פן ישלח ידו וגו' – ומשיחיה לעולם הרי הוא קרוב להטעות הבריות אחריו ולומר אף הוא אלוה. ויש מדרשי אגדה אבל אין מיושבין על פשוטו".

המצווה על האדם להיות קדוש כי ה' קדוש. להראות במעשיו את קדושת ה' שבראו. להיות מתאים לקדושת ה'. משום שנברא בצלם אלוקים יכול להראות במעשיו את צלם אלוקים. לא להיות קדוש מנותק מה', שיוצר מוסר לעצמו. להיות קדוש בצלם אלוקים.

הגב על הנושא

לתחילת הדף