אתה נמצא כאן: דף הבית » שיעורי מורינו הרב אשר וייס » קטן שנתגדל בתוך ימי הספירה

קטן שנתגדל בתוך ימי הספירה

נסתפקו האחרונים בקטן שנתגדל בתוך ימי הספירה אם ימשיך לספור בברכה או שמא אינו סופר בברכה כיון דקיי"ל דאם דילג יום אחד שוב אינו מברך דחיישינן לדעת הבה"ג דאם דילג יום אחד שוב אינו סופר ובספירת קטן שמא הוי כאילו דילג אותן הימים שספר בקטנותו דלגבי זמן חיוב דגדלות אין ספירת הקטנות נחשבת, כמו דפשיטא לן דמצוה שנעשתה בזמן פטור לא מהני לפטור עושיה בזמן חיובן כמבואר בר"ה כ"ח ע"א דמצה שאכל בזמן שטותו אינה פוטרתו ולאחר שישתפה חייב שוב לאכול מצה, ומנהג העולם בזה הוא לספור בברכה, אך האחרונים האריכו בזה מאוד ואענה בזה כפי חלקי בעזשהי"ת.

והנה האחרונים בבואם לדון בשאלה זו העמידו דבריהם על דברי הגמ' הנראין כסותרים אלו את אלו, דבר"ה שם מבואר דזמן פטור לגבי זמן חיוב כלא נחשב ולא מהני מצותו, אך ביבמות ס"ב ע"א מבואר דאם היו לו בנים בגיותו ונתגייר לרבי יוחנן קיים מצות פריה ורביה ולר"ל לא קיים והלכה כרבי יוחנן הרי דיצא יד"ח במה שקיים בזמן הפטור, והמנ"ח במצוה א' וגם במצוה ש"ו כתב דבאמת לא מהני מצוה שנעשה כשהיה פטור אלא דבפו"ר קיים המצוה במה שיש לו בנים לאחר שנתגייר ואין הביאה אלא הכשר מצוה אבל עצם המצוה מקיים במה שיש לו בנים, ולא אכפת לן במה שהכשר המצוה דהיינו הביאה נעשה בגיותו עי"ש, ומתוך ביאור זה בדברי הגמ' הכריע המנ"ח דגם בקטן שנתגדל בתוך ימי הספירה יכול לספור בברכה דהימים הראשונים שספר בקטנותו הוי לגבי המשך הספירה כביאה בהיותו עכו"ם במצות פו"ר, עי"ש.

ומלבד מה שיש לדון בגוף שיטתו בביאור מצות פו"ר, (ודנתי בזה במנחת אשר למס' בבא בתרא סימן ח' עי"ש) יש לתמוה על מה שהשווה ספה"ע לפו"ר, דבפו"ר לשיטתו הרי מקיים את המצוה בהיותו ישראל והכשר מצוה בלבד הוא שנעשה בזמן הפטור אבל בספה"ע הרי הספירה היא המצוה וחלק מספירתו היה בהיותו קטן ואטו נימא דאם אכל חצי זית בהיותו שוטה ונשתפה והשלים לכזית יצא, פשוט שלא, וה"נ בספה"ע.

ובספר ציונים לתורה להגר"י ענגיל בסי' י"ב כתב לבאר בדרך אחר עפ"י דברי הר"ן על הרי"ף בפסחים דף ק"כ ע"א שכתב דבכורך לא בעינן מצה שמורה לשם מצת מצוה דכיון שאינו אלא לזכר למקדש לא בעינן מצה שמורה והגרי"ע ביאר דבריו דדבר שאינו אלא לזכר צריך שיהיו לו רק תנאי המצוה הניכרים לעין כגון שיעור כזית וכדומה, אבל שמורה שאינו ניכר במצה לא בעינן בכורך כיון שאינו אלא לזכר, ולפי"ז חידש דה"ה בספה"ע דהוי משום זכר למקדש בזמה"ז כמבואר במנחות ס"ו ע"א אין צריך בו אלא שיספור בכל יום אבל לא איכפת לן במה שמקצת ספירתו לא היה בזמן חיוב עי"ש.

ויש לתמוה על דבריו דכי אפשר לקבוע בזה כלל דכל דבר דהוי משום זכר אין צריך בו אלא היכר חיצוני והלא מצות לולב כל שבעה הוי ג"כ משום זכר למקדש כמבואר בסוכה מ"ד ע"א ואעפ"כ פסול בו לולב הגזול משום מצהבב"ע אף שאין היכר וחסרון בגוף הלולב וכן יש בו פסול כתותי מכתת שיעוריה, וע"כ דאין להוציא מדברי הר"ן כלל בכל דבר ואין בדבריו אלא דין מסויים לענין כורך, ועוד דנראה לכאורה דשאני כורך דהוי מנהג בעלמא והרי אין מברכין עליו מלולב כל שבעה וספירת העומר בזמה"ז דהוי מצוות דרבנן וחיובים גמורים ומברכין עליהם וכיון דהוי חיובים גמורים פשוט דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ואין זה ענין לדברי הר"ן לגבי כורך דהוי מנהג, ואף דמבואר בסימן תע"ג סעיף א' דצריך לכוין בברכת המצה לפטור את הכריכה ומשו"כ אין להפסיק בין זל"ז, מ"מ אין זה אלא לכתחלה, ובכל ענין אינו מברך על הכריכה כמבואר שם במשנ"ב ס"ק כ"ד. ושוב ראיתי ברבינו ירוחם נתיב ה' שכתב דאין מברכין על ספירה בזמה"ז דהוי זכר כמו שאין מברכין על כורך הרי שדימה זל"ז, אך אין הלכה כמותו, וז"פ.

וגם מש"כ שם עוד דכיון דהקטן אינו מתחייב בספה"ע מה"ת נשאר עליו חיוב דרבנן דחינוך דרק בחלות חיוב התורה על האדם נפקע ממנו חובת חינוך דרבנן, נראה יותר דאין חובת חינוך מצטמצמת בכל מצוה ומצוה בפנ"ע שנאמר דאף שנתגדל הקטן וחייב בכלמצוות התורה כיון שאינו חייב בספה"ע נשאר עליו חיוב דרבנן במצוה זו, אלא מסתבר יותר דכאשר נתגדל וחל עליו חיוב התורה בכל המצוות פקע ממנו דין חינוך דרבנן לגמרי אף לגבי מצוה מסויימת שפטור ממנה מה"ת, שו"ר שהגרי"ע הביא כ"ז ופקפק כדברינו.

והנה בטורי אבן בר"ה שם יישב סתירת הסוגיות בחידוש גדול דבאמת נפטר אדם אף ע"י קיום המצוה בשעת הפטור וכמו שקיים מצות פו"ר בבנים שהיו לו בגיותו ומה שאינו יוצא באכילת מצה כשהיה שוטה כמבואר בר"ה אינו משום דשעת השטות הוא שעת פטור אלא משום דהוי כמתעסק ופשוט דמה שעשה כשהוא מתעסק ואינו מתכוין אינו מעשה כלל לצאת על ידו יד"ח, ובתוך דבריו הוסיף הטו"א דגם מה שעשה בקטנותו הוי כמתעסק כמבואר בחולין י"ב ע"ב דקטן אין לו מחשבה ולכן לא מהני לצאת יד"ח לאחר שנתגדל עי"ש. אך לכאורה נראה רחוק לומר דקטן במצוות הוי כמתעסק דא"כ איך יוציא את אביו בחד דרבנן כמבואר בברכות כ' ע"ב ובתוס' שם ט"ו ע"א והלא השומע מן המתעסק לא יצא יד"ח (ויש לדחוק דמ"מ הקטן חייב מדרבנן אך לענ"ד אין זה מספיק כיון דהוי מתעסק והשומע מן המתעסק לא יצא) ואפשר דהוי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ועיין באבנ"ז או"ח סי' תקל"ט, ובסברא היה נראה לדון דמה שאמרו דקטן אין לו מחשבה היינו רק לחדש חלות דינים ולקבוע שם בחפץ כגון בגמר כלי או בהכשר מים ושחיטת קדשים לשמה דאיירי בהו בחולין שם אבל לא לענין כונה במצוות או חטא, (ויש לפלפל במה שהביאו תוס' שם ממה דלא מהני תרומת קטן ואכ"מ) אך חידוש ראיתי בדברי הריטב"א בקידושין י"ט ע"א בשם הראב"ד בהא דדרשו "איש פרט לקטן אשר ינאף את אשת איש" וכו' והקשו למ"ל קרא למעט קטן מאיסור אשת איש והלא פטור הוא מכל העונשין שבתורה, וכתב הריטב"א דהו"א לחייבו מידי דהוי אמתעסק בחלבים ועריות דחייב שכן נהנה עי"ש הרי שדימה מעשה קטן למתעסק, ודו"ק כי קצרתי מאוד ויש לדון ולפלפל טובא בכל זה.

אך בעיקר הדבר הסיק גם הטו"א שם בודאי אין מצוה שנעשה בזמן קטנות פוטרת בזמן חיוב עי"ש בדבריו ושוב צ"ב במה דמהני ספירה דקטנות בספה"ע.

ונראה פשוט דמה שיכול להמשיך ולברך על הספירה הוא משום דבאמת הוי כל יום בספירה מעשה מצוה בפני עצמו אלא דגזה"כ הוא דבעינן תמימות (כמ"ש התוס' במנחות שם והר"ן סוף פסחים דזה טעם הבה"ג משום דבעינן "תמימות" אך החינוך כתב במצוה ש"ו משום דכולם "מצוה אחת" ונראה דבאמת אין כונתו דהוי ממש מצוה אחת אלא דהוי כמצוה אחת לענין זה שכל הימים תלויים זב"ז, ומ"מ מדברי התוס' והר"ן מבואר דשורש הדין הוי ממה דכתיב "תמימות") ונראה דאין גזה"כ דבעינן תמימות של מצוה אלא דבעינן תמימות של ספירה דבאמת הוי כל יום מצוה בפנ"ע אלא שגזרה תורה דאינו סופר אא"כ ספירתו תמימה דהיינו שיספור בכל יום אך אין כונת התורה שאינו מברך אא"כ קיים כל יום את מצות הספירה, וכיון שספר הקטן אף אם לא קיים בספירתו מצוה גמורה דהוי אינו מצווה ועושה ואין כאן תמימות דמצוה מ"מ מהני כיון שיש כאן ספירה תמימה במציאות שהרי ספר בכל יום.

וכעין זה מצינו בדברי הרמב"ם בהלכות קרבן פסח פ"ה ה"ז דאף שקטן שנתגדל בין שני הפסחים חייב בשני מ"מ אם עשה בראשון פטור ונתקשו בדבריו דאיך יפטר במה שעשה בזמן קטנותו ועיין בחידושי הגר"ח שם מש"כ, ונראה הגדרת הדברים בדרכנו דפסח שני לא ניתנה לתשלומין למי שלא קיים מצות הראשון אלא למי שלא הקריב את הראשון וקטן אף אם לא קיים מצוה בראשון שיוכל לצאת בו יד"ח מ"מ הקרבן קרב על שמו ואינו חייב בשני, וה"נ בספה"ע אף אם לא קיים מצוה בחלק מימי הספירה כיון דעכ"פ ספר הוי זאת תמימות.

ויש להביא ראיה לד"ז דאף באופן דלא מהני הספירה למצוה מ"מ מהני להיחשב תמימות מדברי הבית יוסף בסי' תפ"ט שביאר את שיטת התה"ד דאם שכח לספור בלילה והשלים ספירתו ביום יכול להמשיך ולספור בברכה בשאר הלילות אף שאינו מברך על ספירת היום (ולכאורה תמוה דכיון שאינו מברך ביום מספק דשמא אין כאן מצוה כלל בספה"ע ביום כמבואר בתוס' במנחות ס"ו ע"א א"כ איך ימשיך לספור בלילה שלמחרת והלא שמא דילג יום אחד דספירת היום לא עלתה לו) דמ"מ "תמימות מיהא הוי הואיל ולא דילג יום אחד לגמרי" הרי שאף בספירה דלא מהני לקיום המצוה ואינו מברך עליה מהני לגדר "תמימות" כנ"ל, (ויש להעיר על המשנ"ב שכתב בשער הציון ס"ק מ"ה לבאר דיכול לברך בשאר הלילות משום דהוי ספק ספיקא לחומרא ולא הביא את הטעם המבואר בתרומת הדשן שהוא מרא דשמעתתא).

ועוד יש להוכיח יסוד זה מדברי החינוך (בהוצאות מתוקנות) שטען כנגד סברת הבה"ג שאם דילג יום אחד "בטל כל החשבון ממנו" וכתב "ולא הודו מורנו שבדורנו לסברא זו אלא מי ששכח יום אחד יאמר אמש היה כך בלא ברכה ומונה האחרים עם כל ישראל" עי"ש, וזה שיטת הרי"ץ גיאות שהביא הביה"ל שם בסעיף ח' וכתב לחוש לדבריו, והנה זה פשוט דמה שמשלים ספירת יום שעבר באמרו אמש היה כך לא מהני לעיקר קיום המצוה וכן כתב החינוך דאינו מברך על ספירת השלמה זו ואעפ"כ מהני ההשלמה להחשיב ספירתו כספירה תמימה כמבואר לעיל. (ואף דלא קיי"ל כשיטה זו היינו משום דלא מהני כלל ספירה למפרע על יום אמש אך ביסוד הסברא מבואר מזה דאין הכרח דתמימות הוי דוקא בספירה דמצוה), וכמדומני שכבר העירו בסברא זו סופרים וספרים ועיין שו"ת מהר"ם שיק או"ח רס"ט.

ב

ועוד נראה דאף אם לא מהני ספירת הקטנות להוציאו יד"ח בימי גדלותו דמ"מ יכול להמשיך ספירתו בברכה כמי שאינו מצווה ועושה דלא גרע מאשה במצות עשה שהזמ"ג דקי"ל שמברכת והכ"נ בקטן שנתגדל דרק לגבי בר חיובא אפשר דהוי כדילג יום אחד אבל לענין קיום המצוה שלא בתורת חיוב בודאי אין כאן חסרון בספירתו שהרי ספר כל יום אלא שלא היה בר חיובא, ואם כן יכול להמשיך ולברך כמי שאינו מצווה ועושה, ודו"ק בזה כי היא נקודה עמוקה.

ולפי"ז יובן דכמה מגדולי ספרד פסקו להלכה דקטן שנתגדל בימי הספירה לא יספור בברכה דהב"י פסק דמי שאינו מצווה ועושה לא יברך כמבואר בסימן י"ז ס"ב אך בני אשכנז הנוהגים כפסק הרמ"א שם דמברך ה"ה דקטן יברך ודו"ק. (ואף שיש לחלק בין אשה לקטן דבקטן אפשר דלא שייך גדר "מעשה מצוה" כלל כיון שמה"ת הוא מופקע מחיובי המצות בכללותן אך להמבואר במנחת אשר לבראשית סימן מ"ג דאף בעכו"ם יש גדר מצוה נראה דק"ו הוא בקטן, ואין נראה לומר דאין מעשה מצוה משום דאין לו דעת דיש לו מעשה כמבואר בחולין י"ב ע"ב). אך למדתי מדברי המשנ"ב בשעה"צ תע"ה ס"ק ל"ט דרק אשה יכולה לברך על מצ"ע שהזמ"ג ולא מי שפטור מחמת דין מסויים כגון העוסק במצוה וכדו' אף שהוא יכול לצאת יד"ח אפשר שאינו מברך ולפי"ז גם בני"ד לא יוכל לברך, באמת נראה יותר דסברת השעה"צ דאף דאשה מברכת היינו משום שלא נתחייבה אבל כשיש פטור כגון בעוסק במצוה שיש בו סיבה פוטרת אינה מברכת ולפי"ז בקטן באמת יכול לברך ודו"ק.

והנה נפ"מ יש בהלכה בין ב' הדרכים הנ"ל, אם קטן שנתגדל בתוך ימי הספירה יכול להוציא אחרים יד"ח (ואף לשיטת המג"א בסי' תפ"ט ס"ק ב' דבספה"ע לא מהני שומע כעונה נפ"מ לענין ברכת הספירה אם יכול להוציא בו אחרים יד"ח דאם הוי בר חיובא בספירה הרי הוא חייב גם בברכה וז"פ ועיין במנחת אשר לפסחים מהדו"ק בסי' ע"ח אות ד' בדברי המג"א) דלדרך הראשון שכתבתי באמת הוי תמימות ולא הוי כדילג כלל הרי הוא ממש בר חיובא מה"ת לאחר שהגדיל ומוציא אחרים יד"ח, אבל לדרך השני הנ"ל דבאמת לא מהני ספירת הקטנות אלא שעדיין הוא יכול לברך כמי שאינו מצווה ועושה אינו מוציא אחרים יד"ח, ודו"ק בזה. (ובגוף ענין מעשה מצוות וחטא דקטן אם יש בהם כלל חטא עיין כריתות ט"ז במשנה אם אמרת בנדה שיש בה שתי אזהרות (לבועל ולנבעלת) תאמר בשבת שאין בה אלא אזהרה אחת הבא על הקטנות יוכיח וכו' א"ל אם אמרת בקטנות שאע"פ שאין בהם עכשיו יש בהם לאחר זמן תאמר בשבת שאין בה לא עכשיו ולא לאח"ז א"ל הבא על הבהמה יוכיח, עי"ש ודו"ק ועיין עוד ברש"י חולין קי"ד ע"ב ד"ה הרי הוא דמשמע דקטן בחטא הוי ממש כעכו"ם, ואכמ"ל).

הגב על הנושא

לתחילת הדף