אתה נמצא כאן: דף הבית » שאלות אחרונות » חגים וזמנים » ראובן מכר חמצו ובליל פסח הביא לשמעון בקבוק ויסקי

ראובן מכר חמצו ובליל פסח הביא לשמעון בקבוק ויסקי

שאלה:

ראובן עשה מכירת חמץ כנהוג. לליל הסדר הוזמן ראובן לביתו של שמעון. ראובן הביא עימו לסעודת החג בקבוק ויסקי יקר ערך, בחושבו לתומו, שויסקי אינו בכלל חמץ. כשראה שמעון את בקבוק הויסקי, גילה דעתו מיידית שאינו רוצה לזכות בו. הבקבוק נשאר ברשות שמעון כל ימי הפסח, וכעת השאלה אם נדון כחמץ שעבר עליו הפסח.

תשובה:

מעיקר הדין, אין לאסור את הוויסקי מטעם חמץ שעבר עליו הפסח.

מקורות ונימוקים:

א. האם הויסקי כלול במכירת חמץ

לכאו' נראה שאם הגוי היה מתווכח עם ראובן, האם הויסקי כלול במכירת החמץ, הדין הוא שהגוי יצדק. ואף אם ראובן טוען בוודאות שלא התכוון להכליל את הויסקי במכירה, כיון שהיה משוכנע שויסקי אינו חמץ, עדיין נראה שהגוי יצדק. וה"ט משום שהגדרת החמץ, נקבעת לפי קביעת ההלכה, ולא לפי מה שכל אחד מעלה בדעתו, ולהנחה זו אף ראובן יסכים, שהרי טרח למכור את חמצו בהתאם לדרישת ההלכה, א"כ קביעת ההלכה היא שתקבע בני"ד, אף אם ראובן לא ידע מהי קביעת ההלכה בענין זה. ועל כיו"ב יש להביא את מש"כ השו"ע בחו"מ סימן מ"ה ס"ג ועוד, שאם חתם על שטר ולא ידע מה כתוב בו, דכל מה שכתוב בו מחייב אותו, וה"נ יצדק הגוי אם יטען שהויסקי כלול במכירה, כיון שלפי האמת ויסקי נדון כחמץ לכל דבר, למרות שראובן לא היה מודע לכך. וכמו כן בני"ד, בהתאם לשטר המכירה הנהוג כיום, הויסקי נכלל במכירת החמץ שעשה ראובן, ואין בכח ראובן לערער על קביעה זו.

ב.      מכר חמצו ואח"כ סחר בחמץ בפסח

והנה נחלקו האחרונים בדין אלה שמכרו חמצם, ובימי החג ממשיכים לסחור במוצרי חמץ, ראה בשד"ח מערכת חמץ ומצה סימן ט אות ל"ה שכתב, שבמעשה זה מתגלה למפרע שכל המכירה בטלה. אולם בשו"ת אגרות משה אור"ח סימן קמ"ט העלה שכלפי מוצרי החמץ שלא סחרו בהם בפסח המכירה שרירה וקיימת, ואף ביחס למוצרים שסחרו בהם המכירה קיימת, ומה שסחר בהם בפסח אמרינן אחת מהשתיים – או שהו"ל כגוזל אותם מהגוי, או שנחשב כמי שקנה אותם בחזרה, עכ"ד. אולם בני"ד נראה שכו"ע יודו שמכירת החמץ קיימת, כיון שמה שראובן לקח את הויסקי לשם מתנה, היה מחוסר ידיעה ובתום לב, ולכן אין לפקפק כלל בתוקף של מכירת החמץ שעשה. ואף אם יתברר שראובן לא התכוון לשם מכירת חמץ, אלא דעושה כן מצד איזה ענין טקסי משום שכך מנהג אבותיו בידיו, מ"מ המנהג לקיים אף מכירות אלו, כיון שהמוכר חתם על שטר מכירה העשוי לפי כל כללי המכירה עפ"י הדין. ולהלן יתבאר שבני"ד יש לקיים את מכירת החמץ אף ביחס לויסקי – וזאת למרות שראובן נתן את הויסקי במתנה לשמעון.

ג. מעמדו של החמץ ששהה ברשות שמעון כל ימי הפסח

אלא שיש לדון מה דינו של הויסקי, מצד שהחמץ שהה ברשותו של שמעון כל ימי הפסח. והנה בשו"ע אור"ח ריש סימן ת"מ ס"א בדין חמץ של גוי שהופקד ברשות ישראל, פסק השו"ע בסתם שרק אם קיבל ישראל אחריות מגניבה ואבידה דחייב לבער, וביש אומרים הביא את דעת הטור והבה"ג, דאפילו אם קיבל אחריות רק על פשיעה, גם אז חייב לבער. אולם בני"ד, הרי שמעון השאיר את הבקבוק ברשותו כל ימי הפסח, והיה מקום לדון את שמעון כמי שקיבל שמירה על הויסקי מצד דיני שומרים, ראה שו"ע חו"מ סימן רצ"א ס"ד – ה, אלא שבני"ד שמעון גילה דעתו שאינו מתכוון כלל לזכות בו, ובודאי שבכלל זה שאינו מקבל אחריות כל שהיא על הבקבוק, ולכן נדון כחמץ של גוי לכל דבר שאינו חייב לבערו, ואינו נאסר אחר הפסח. וראה בחו"מ סימן רמ"ה ס"י דמבואר הכלל, שאם מקבל המתנה גילה דעתו מעיקרא שאינו חפץ במתנה, דחוזרת המתנה להיות של הנותן, וק"ו בני"ד שבעל הממון, שהוא הגוי, מעולם לא ביקש לתת את הויסקי במתנה, דפשיטא שהמתנה נשארת בחזקת ובבעלות הגוי.

ד.      האם ראובן נדון כגזלן על הויסקי, וההשלכות בני"ד

אלא שהיה מקום לדון את ראובן כמי שגנב את ממון הגוי, וממילא ראובן חייב באחריותו כדין כל גנב שחייב באונסין, ונדון כחמץ שראובן היה חייב לבערו, והוי כחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, וכיו"ב כתב באגרות משה שם שבאותו מוצר חמץ שסחר בפסח נדון כגזלן, או כמי שקנה אותו בחזרה, ועובר עליו בבל יראה וב"י. אבל נראה לצדד שאין זה שייך בני"ד. ראשית, לא שייך לומר שראובן חזר וקנה מאת הגוי, שהרי היה סבור שאין הויסקי בכלל חמץ, אלא הוא שלו מאז ומתמיד, וממילא לא נתכוון לקנותו.

אבל נראה עוד, שאף אם נדון אותו כגזלן, מ"מ בני"ד, ראובן אינו נושא בחיובי אונסין ככל גזלן, וממילא הויסקי אינו כחמץ שעבר עליו הפסח כדלהלן.

ה. דינו של גזלן וגנב בשוגג 

והנה בפשטות, ראובן נדון כגזלן, והלכה פשוטה בכל מקום שגזלן נושא באחריות אונסין, כמבואר בביאור הגר"א סימן ש"ס סק"ב. אבל נראה דאפילו אם ננקוט שראובן נדון כגזלן כנ"ל, מ"מ כאן ראובן עשה את מעשה הגזילה ב"שגגה" מוחלטת, בסוברו לתומו שויסקי אינו בכלל חמץ, וראה בקצה"ח ונתה"מ ריש סימן כ"ה שנחלקו אם גזלן בשוגג הוא בכלל גזלן לענין שחייב באחריות דאונסין, שהקצה"ח ס"ל שאם לקח חפץ של ראובן ונתנו לשמעון כסבור שהוא של שמעון פטור מדין גנב, וכמו שמצינו שכתב הנמוק"י בשולח לגנוב וסבור השליח שהוא של משלח שהשליח פטור, אולם הנתה"מ שם חלק עליו, ולעולם גנב בשוגג שמיה גנב לכל דבר, ולא דמי למה שכתב הנימוק"י, דהתם איכא למימר שלא התכוין להוציא מרשות בעלים, משום שהיה סבור לתומו שהחפץ הוא של המשלח. העולה מזה, שנחלקו הקצה"ח והנתה"מ אם יש לדון אדם זה כאונס גמור. ראה בטבעת החושן על הנתה"מ סימן רצ"א סק"י, וכן בפתחי חושן גניבה פ"ד ס"ק י"ט, שכך ביארו את מחלוקת הקצוה"ח והנתה"מ. ולפ"ז נמצאנו בני"ד לכאורה במחלוקת הקצוה"ח והנתה"מ אם דינו של ראובן כגזלן.

אבל נראה יותר שבני"ד ראובן פטור לכו"ע מחיוב אונסין, משום שהיה בטוח שויסקי אינו בכלל חמץ (וידוע שגם שומרי תו"מ טועים בזה), ולכן לקח את הויסקי מרשות הגוי לפי תומו בסברו שאינו לוקח את של הגוי כלל, ובמקרה זה גם לדברי הנתה"מ אינו בכלל מי שמוציא מרשות בעלים, אלא כלוקח את שלו ונותן במתנה לשמעון[1].

וראה עוד במחנ"א ה' גזילה סימן ז שמדייק מדברי הכס"מ שגזלן בשוגג לאו שמיה גזלן, ויתרה מזו ס"ל לשער משפט סימן ע"ב ס"ק ל"א דאף לענין הדין דלקח מהגזלן ולא ידע שהוא גזול, לאו שמיה גזלן, ומשלם רק דמי נהנה ולא כגזלן, וזאת למרות שהתכוין להוציא מרשות בעלים.

ו.        חיוב השבה בגזל הגוי

ועוד נראה, שאפילו בגזל מגוי, נהי שעבר על איסור גזל, מ"מ דעת רוב הפוסקים שאין חיוב השבה בגזל הגוי, דכן היא דעת הרמ"א אהע"ז סימן כ"ח ס"א, וכן דעת הנתה"מ בסימן שמ"ח סק"א, וכן כתב בנובי"ק יור"ד סימן פ"א, אלא שראה שם שמצדד לומר בדעת הרמב"ם, שאם הגזילה עדיין בעין דיש בה חיוב השבה מהתורה, אולם נראה שדעת רוב הפוסקים שאין חילוק. וכל זה דלא כהשער משפט סימן שמ"ח שהבין בדעת הרמב"ם שתמיד יש חיוב השבה מהתורה אף בגזל הגוי. והנוגע לענייננו הוא, שאם נקטינן כדעת רוב הפוסקים שאין חיוב השבה בגזל הגוי, נמצא שאין הגזלן חייב באחריותו, ומעולם לא יצא החמץ מרשות הגוי[2].

ז.       כיצד משפיעה הפסיקה בדיניהם ביחס לנדון דידן

ועדיין יש מקום עיון לפי מש"כ בשו"ע אור"ח סימן ת"מ ס"ס א' בשם הרמב"ם: ואפילו אם אינו חייב (א"ה – הישראל הנפקד) באחריותו בדין, אלא שיודע שהאינו יהודי אלם ויכפהו לשלם אם יאבד, חייב לבערו, עכ"ל, וראה שם בשו"ע שהביא דיש חלוקים על הרמב"ם, וכתב בשעה"צ סקכ"ב שאם הגוי יכול להוציא ממנו בדיניהם לכו"ע חייב לבער. ולפ"ז יש לדון מהי מידת האחריות בדיניהם שיש לראובן או לשמעון ביחס לבקבוק זה כלפי אותו הגוי. ונראה פשוט שאף בדיניהם, אין לשמעון כל אחריות כלפי הגוי, כיון שלא הוא מכר לו את חמצו, וכיו"ב כתב בשערי תשובה סימן תמ"ח סק"ח בשם שבו"י ח"ב סימן ט"ו. ואף ביחס לראובן שמכר לגוי את חמצו, יש לצדד שבמקרה ובדיניהם יפסקו בהתאם להלכה (אם נפסוק כהשיטות שגזלן בשוגג אינו חייב באחריות כנ"ל), וכך מסתבר, כי כל תהליך מכירת החמץ נעשה לדרישת ההלכה, דשוב אין לראובן אחריות על החמץ. ואף שאין הסברא האחרונה מבוררת כ"כ במציאות, כי אין אנו יודעים כיצד ידונו נדון זה בדיניהם, עדיין יש מקום להקל בזה כבני"ד בחמץ שעבר עליו הפסח – דכל איסורו רק מדרבנן, כי השו"ע מביא שם ביש אומרים דעת החולקים על הרמב"ם, דאפילו אם הגוי אלם, ויש בכוחו להוציא ממנו, מ"מ אינו חייב לבער, וכתב המ"ב שם סק"ט, שלכו"ע אין לאסור חמץ כזה שעבר עליו הפסח [ומ"מ אינו ברור אם הכרעה זו נכונה גם במקרה שפוסקים כן בדיניהם].

[1] נראה שהנתה"מ יסבור שגזלן בשוגג שמיה גזלן הוא דוקא במקרה כגון כשמכר לחבירו מקרר ואמר לו לקחת מקרר מספר 1, ובטעות הקונה לקח מקרר מספר 2 דבזה בודאי התכוין להוציא מרשות בעלים כדי לסיים ולגמור את המקח, אך היות והקונה היה שוגג בלקיחת המקרר הנכון, לפי הקצוה"ח אינו חייב באונסין ולפי הנתה"מ חייב הוא באונסין. משא"כ בני"ד שלקיחת הויסקי לא נעשתה בכוונה להוציא מרשות הגוי אלא רק בכוונה לקחת את שלו  ולתתו מתנה לשמעון גם לפי הנתה"מ אין דינו כגזלן להתחייב באונסין.

[2] ולפ"ז יש להעיר על הנחת האגרות משה שם, שכתב שבאותו מוצר חמץ שהוא סוחר בו, יעבור על ב"י וב"י, דאין זה משום שהוא נושא באחריות על הגזל, אלא שהוא דין מיוחד שחמץ הנמצא ברשותו מחמת גזילה, הוא בכלל "לא יראה לך" ואכמ"ל. אכן יש מקום ליישב, דאם אנו נוקטים כמו הצד ששייך גזילה בשוגג א"כ גם אם אין חיוב השבה בגוי, מ"מ נעשה הויסקי חמץ של הגזלן ועבר עליו הפסח, דחיוב אונסין לא קשור לחיוב השבה אלא לקניני גזילה. ויש ליישב גם, שההנחה שכתבנו שאם אינו חייב להשיב את החמץ שגזל מהגוי לגוי, דאין הישראל עובר על חמץ זה משום ב"י וב"י, היא לפי דברי הב"ח ביור"ד סימן קמ"ו שכתב שאפילו למ"ד גזל הגוי מותר, מכל מקום אינו זוכה בממון זה, וכן כתב הש"ך בשמו שם סק"א, וראה כיו"ב במג"א סימן תרל"ז בשם היראים. והנוגע לני"ד, שחמץ זה נשאר בבעלות הגוי אף אם הוא גזול בידי הישראל, וממילא הישראל לא יעבור על ב"י וב"י.

הגב על הנושא

לתחילת הדף