אתה נמצא כאן: דף הבית » מאמרים » ראש השנה – יום דין

ראש השנה – יום דין

ידוע ומפורסם הטעם לכך שיום הכיפורים נקבע בי' בתשרי, שהרי בו ביום היו ישראל שרויים בתפילה ובתענית, ואמר הקב"ה למשה רבינו "סלחתי כדבריך", וסלח להם על חטא העגל, ולכך נקבע יום זה להיות יום סליחה ומחילה לדורות, (כמבואר במדרש תנחומא (כי תשא סי' לא), וברש"י (שמות לג יא ודברים ט יח, ותענית ל' ע"ב).

לעומת זאת הטעם שראש השנה נקבע בא' בתשרי מובן רק לדעת רבי אליעזר (ראש השנה י' ע"ב) שבתשרי נברא העולם, אבל לדעת רבי יהושע שבניסן נברא העולם (שם), שכדעתו אנו פוסקים להלכה, שהרי אנו מברכים את ברכת החמה פעם בעשרים ושמונה שנים בחודש ניסן, צריך הסבר למה נקבע דוקא יום א' בתשרי כראש השנה שבו כל באי עולם עוברים לפני הקב"ה למשפט כבני מרון.

הראשונים מקשים קושיא נוספת שמטרידה גם בזמנינו, הרי נאמר בגמרא מסכת ראש השנה ששלושה ספרים נפתחים בראש השנה, הצדיקים נחתמים לחיים, והרשעים למיצה, והבינונים תלוים עד יום הכפורים, ואז אף הם נחתמים לחיים או למות. וקשה הרי עינינו רואות שלא כך הם פני הדברים, ורואים שצדיקים נפטרים במשך השנה, ורשעים ממשיכים לחיות.

המפרשים האריכו בשאלה נוספת, מי הם הנכתבים ונחתמים בראש השנה, ומי נכתב בראש השנה ונחתם ביום כיפור.

עוד צריך להבין מה ההבדל בין הדין שבו נידון האדם בשעת פטירתו, לבין הדין בו הוא נידון בראש השנה. בנידון זה מצינו מספר דעות בדברי הראשונים.

בשאלות אלה ואחרות נעסוק במאמר זה

ראש השנה כיום דין

נאמר במשנה (ראש השנה פ"א מ"ב, טז ע"א) בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח על התבואה, בעצרת [-חג השבועות] על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר (תהלים לג) 'היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם', ובחג [הסוכות] נידונין על המים.

הטעם שהאדם נידון בראש השנה מפורש במדרש (ויקרא רבה פרשה כט אות א) 'בחודש השביעי באחד לחודש, הדא הוא דכתיב [תהלים קיט] 'לעולם ה' דברך ניצב בשמים'. תני בשם רבי אליעזר בכ"ה באלול נברא העולם, ואתיא דרב כההיא דתני רבי אליעזר דתנינן בתקיעתא דרב זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון כי חוק לישראל הוא וגו', ועל המדינות בו יאמר איזו לחרב ואיזו לשלום איזו לרעב ואיזו לשובע ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמות, נמצאת אתה אומר ביום ראש השנה, בשעה ראשונה עלה במחשבה [לברוא את האדם], בשניה נתייעץ עם מלאכי השרת, בשלישי כינס עפרו, ברביעי גיבלו, בחמישי ריקמו, בששי עשאו גולם, בשביעי נפח בו נשמה, בשמיני הכניסו לגן [העדן], בתשיעי נצטוה [שלא לאכול מעץ הדעת], בעשירי עבר [על האיסור שנצטוה, ואכל מעץ הדעת], באחד עשר נידון [על חטאו], בשנים עשר יצא בדימוס. אמר הקב"ה לאדם זה סימן לבניך כשם שעמדת לפני בדין היום הזה ויצאת בדימוס כך עתידין בניך לעמוד לפני בדין ביום זה ויוצאין לפני בדימוס אימתי בחדש השביעי באחד לחדש, ע"כ.

כך כותב גם הר"ן (ראש השנה ג, ע"א מדפי הרי"ף) מגדולי הראשונים, שהאדם נידון בראש השנה כיון שאדם הראשון נידון באותו יום על אכילתו מעץ הדעת, ודין הוא שאף יוצאי חלציו ידונו אותם באותו יום. והוסיף שם שלכן מזל החודש הוא מזל מאזנים לפי שבחודש זה ישקלו כל מעשי האדם על כף המאזנים בפלס ובמשקל. המהרש"א (שם ט"ז ע"א) מבאר על פי המדרש הזה שהאדם נברא ביום ו', ובשעה האחד עשר הוא נידון על חטאו, את הפסוקים בתהילים (קיט, צ-צא) 'לדור ודר אמונתך, כוננת ארץ ותעמוד', 'למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך', כלומר בו ביום שכוננת ארץ ונגמרה הבריאה דהיינו ביום ו', 'למשפטיך עמדו היום' אדם וחוה לדון לפניך, 'כי הכל עבדיך' כלומר לכן נקבע יום לדורות שיהיו בו כולם עבדיך, ואתה תהיה המלך שידון אתם, כמו שנאמר 'אנו עבדיך ואתה מלכנו'. ולכן אנו אומרים בראש השנה 'המלך הקדוש במקום 'האל הקדוש.

קושית הר"ן לדעת רבי יהושע ש'בניסן נברא העולם', ותירוציו

הסבר זה מובן מאד לדעת רבי אליעזר [ראש השנה י ע"ב] שבתשרי נברא העולם, אבל לדעת רבי יהושע [שם] שבניסן נברא העולם צריך להבין מה הטעם שיום הדין נקבע בראש השנה[1]. שאלה זו קשה מאד, שהרי להלכה אנו פוסקים שבניסן נברא העולם, ולכן אנו מברכים את ברכת החמה, כל עשרים ושמונה שנים, בחודש ניסן.

שאלה זו נשאלה ע"י הר"ן, ומיישב הר"ן שמכיון שביום הכיפורים אמר הקב"ה למשה רבינו 'סלחתי כדבריך' וסלח בו על חטא העגל, הוקבע יום זה לסליחה לדורות, שרצה המקום לזכות את ישראל בדינם ולדון את ישראל בזמן שהוקבע לכפרה ולסליחה. ולפיכך גזר הקב"ה שהאדם יהיה נידון כמה ימים קודם לכן, בראש השנה, שצדיקים גמורים יכתבו ויחתמו לאלתר לחיים. ולבינונים נתן הקב"ה זמן, שבו יפשפשו במעשיהם וישובו אל ה', וגזר הדין שלהם יהיה נחתם ביום הכיפורים שהוא יום סליחה וכפרה לכל.

עוד כתב הר"ן שאפשר עוד לומר שמראש השנה ועד יום הכיפורים התחיל ה' להתרצות למשה, וביום הכיפורים נתרצה לו לגמרי ולפיכך רצה הקב"ה לדון בריותיו בראש השנה שהוא זמן שהוקבע לכפרה וסליחה.

טעמים נוספים בדברי הראשונים שיום ראש השנה נקבע כיום דין

האבודרהם [סדר תפלת ראש השנה] כתב בשם הרמב"ם טעם אחר לכך שראש השנה נקבע ליום דין, כיון שהנהגתו של הקב"ה אינה כהנגתו של מלך בשר ודם. מלך בשר ודם דן את אוהבו בשעה שהיא עת  רצון, ואת אויבו הוא דן בשעת כעסו, אבל הקב"ה דן את העולם כלו בשעה שהיא עת רצון בחודש תשרי שיש בו מועדים ומצוות רבות, שופר וכפור וסוכה ומצות נטילת ארבעה מינים. ולכן נקרא חודש זה 'החודש השביעי' כיון שחייבים בו בשבע במצות, כמו שנאמר בהגדה [-במדרש].

אחר בדיקה נראה שיש טעות לכאורה בדברי האבודרהם, ומקור הדברים אינו ברמב"ם לא במשנה תורה ולא במורה נבוכים, אלא בדרשתו של הראב"ד לראש השנה שהובאה בספר שנקרא 'דרשה לראש בשנה'. [הספר יצא לאור בשנת תשט"ו בלונדון ע"י הרב אברהם שישא הלוי].

טעם נוסף ומקורי לכך שהאדם נידון בראש השנה נאמר ברבינו מאירי בספרו 'בית הבחירה' שזמן זה חודש תשרי, הוא עת התגאות האדם על אסיפת גרניו והכנסת הטוב באוצרתיו, ולכן נידון אז כדי לעוררו וללמדו שלא יקשה ערפו. וככל שיגדל טובו של הקב"ה כך ירך לבו מפני פחד ה' ומהדר גאונו.

המהרש"א (טז ע"א) שהביא את דברי הר"ן הנ"ל כתב על דבריו "ואין זה מספיק דלא ידענא אכתי למה נקבע ראש השנה באחד לחודש תשרי לדעת רבי יהושע". ומתרץ המהרש"א שראש השנה נקבע כיום דין לדעת רבי יהושע, כיון שכמה דברים ניסים נעשו לאבותינו ביום זה. ביום זה נפקדו שרה רחל וחנה, ויצא בו יוסף מבית האסורים, ובטלה העבודה מאבותינו במצרים, כמו שכתוב שם במסכת ראש השנה, ולכך נקבע אחר כך ראש השנה ליום הדין, שבו זכרון כל מעשה איש יבא לפני הקב"ה, שהרי מטעם זה נקבע גם יום הכיפורים לגמר הדין והחתימה, מפני שבו נתרצה הקב"ה לישראל לכפר להם על עון העגל.

תירוצו הנפלא של רבי יהונתן אייבשיץ – מערכת השמש נקבעה ביום רביעי כבחודש ניסן, והסתובבה מהר מאד, וביום ששי הגיעה לחודש תשרי

ישוב נפלא מצינו בדברי רבי יהונתן אייבשיץ בספרו 'יערות דבש' [חלק א' דרוש א']. רבי יהונתן מקשה שם למה יום הכיפורים רחוק מרחק של עשרה ימים מראש השנה. וכך תירץ –הרי ברור שכוונת רבי אליעזר ורבי יהושע במחלוקת אם תחילת הבריאה בניסן או בתשרי, האם תליית המאורות היתה בראש מזל טלה או בראש מזל מאזנים. ומבואר במדרש רבה פרשת בראשית [פ"י ד'] שלפני חטא אדם הראשון היו המאורות והגלגלים מסתובבים במהירות גדולה מאוד, כלומר תנועת מערכת השמש היתה במהירות רבה מאד. ואחר כך כשחטאו אדם וחוה הם האטו מאד את קצב סיבובם, מחמת קלקול החטא, וקצב סיבוב מערכת השמש נהיה כמו שאני מכירים אותו כיום.

ובזה יובן, שבאמת המאורות נתלו בתחילת ליל היום הרביעי של הבריאה במזל טלה[2] מזלו של חודש ניסן, שהוא ראש למזלות, ולכן ניסן הוא ראשון לחדשים, לדעת רבי יהושע, [ולכן מברכים את ברכת החמה בניסן]. כאמור בתחילת הבריאה המאורות מיהרו להסתובב בגלגל המזלות ממערב למזרח, עד שכאשר הגיע יום הששי לשעה התשיעית בה נצטוה אדם הראשון שלא לאכול מעץ הדעת[3], הגיעו המאורות למולד הלבנה של מזל מאזנים שהוא תחילת חודש תשרי[4]. כאשר נעשה חשבון מתחילת ליל היום הרביעי שנתלו בו המאורות עד השעה התשיעית של היום הששי, שבו חטא אדם הראשון, נגיע ל69 שעות, [48 שעות של יום רביעי ויום חמישי, 12 שעות של ליל יום ששי]. וא"כ יוצא שהמאורות והגלגלים עברו בכל 11 שעות וחצי למזל חדש, שהרי מתחילת מזל טלה עד תחילת מזל מאזנים עברו ששה מזלות ב69 שעות.

עוד נאמר במדרש [ילק"ש ח"א רמז טז] שהבריאה נתקללה בגלל חטא אדם  הראשון רק במוצאי השבת. וא"כ כיון שכאמור מזל שלם עבר אז ב11 שעות וחצי, יוצא שמתחילת השעה התשיעית של היום הששי בה התחיל מזל מאזנים, עבר שליש ממזל זה בקרוב ל4 שעות, וא"כ קצת לפני השעה הראשונה של ליל כניסת השבת, הגיעו המאורות לשליש מזל מאזנים, שהוא עכשיו שליש חודש תשרי, דהיינו י' בתשרי. וכבר נודע, שבתחילת שבת עשה אדם הראשון תשובה, ואז נתקבלה תשובתו, ונקראת שבת תשובה, כמבואר בתקונים, וכן במדרשים [ב"ר פי"ב, ופדר"א פי"ט ו-כ'] כי שבת המליצה בעדו, ולכך האדם הראשון שר את מזמור שיר ליום השבת, והקב"ה נעתר לו והושיט לו ימינו והטה אליו חסד, וזה היה כאשר הגיע שליש מזל מאזנים.

ועכשיו שהמאורות הולכים לאט לאט, אינם מגיעים לשליש המזל רק בי' בחודש, ולכן בי' לחדש יום הכיפורים, כי אז כשהיו מאורות בשליש מזל מאזנים, נתקבלה תשובתו של אדם הראשון. ומה שהיה אז ברצף של שעות, עכשיו הוא עובר בעשרה ימים, ולכך יום הכיפורים מוכן לסליחה. ולכן נתבשרו בסליחה ביום הכיפורים ונקרא שבת שבתון, כי היה אז שבת תשובה. [עכ"ל, וכעין זה כתב היערות דבש ח"א דרוש ט"ו].

תירוצם של ה'נתיבות' וה'ערוך לנר' – בתשרי עלה במחשבת הקב"ה לבראות את העולם במידת הדין

יישוב נפלא נוסף הובא ע"י רבי יעקב לוברבוים בעל 'נתיבות המשפט' ו'חוות דעת' [בספרו נחלת יעקב על הש"ס עמ' קג] ורבי יעקב עטלינגר בעל ה'ערוך לנר' (ראש שם יא ע"א) – שמצינו בדברי התוספות [כז ע"א ד"ה כמאן] שלדעת רבי יהושע עלה במחשבה להקב"ה לברוא את העולם בתשרי, ולמעשה בראו בניסן[5]. ועוד מצינו ברש"י [בראשית א' א'] שמתחילה עלה במחשבה להקב"ה לבראות את העולם במידת הדין, וכיון שראה שאין העולם מתקיים שיתף את מידת הדין במידת הרחמים. ולפי זה אפשר לומר שכיון שמתחילה בחודש תשרי כשעלה במחשבה להקב"ה לבראות את העולם חשבו לבראות במידת הדין לכן יום הדין חל בתשרי. ובכך מתבאר גם למה חודש ניסן הוא חודש הגאולה שכיון שלבסוף בחודש ניסן כשברא הקב"ה את העולם שיתף מידת החסד במידת הדין, לכן ראוי שחודש זה יהיה חודש הגאולה והחסדים. כעין זה כותב רבי צדוק הכהן מלובלין בספר פרי צדיק מאמר ז', עי"ש שהאריך.

ובכך מתבאר מה שאנו אומרים בראש השנה 'היום הרת עולם' דהיינו היום עלה במחשבה להקב"ה לברוא את העולם, ש'הרה' הוא לשון מחשבה כמו שנאמר בתהילים (ז טו) "הרה עמל וילד שקר", ובאיוב (טו לה) "הרה עמל וילד שקר". [וכך כתב גם בספר מחצית השקל סי' תקצב ד"ה אבל בתוספות, בביאור 'הרת עולם'].

המחלוקת בגמרא על מה נידון האדם בכל יום, ועל מה בראש השנה ובשאר המועדים

בברייתא בגמרא [שם טז ע"א] מבואר שנחלקו ארבעה תנאים מתי נידון האדם התבואה פירות והמים. וכך נאמר שם 'תניא, הכל נידונים בראש השנה, וגזר דין שלהם נחתם ביום הכפורים, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם כל אחד ואחד בזמנו, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בחג נידונין על המים, ואדם נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים. רבי יוסי אומר: אדם נידון בכל יום שנאמר (איוב ז) 'ותפקדנו לבקרים'[6]. רבי נתן אומר אדם נידון בכל שעה, שנאמר (איוב ז) לרגעים תבחננו. ובגמרא שם מבואר בשם רבא שהתנא של המשנה סבר כדעה החמישית שהיא דעת תנא דבי רבי ישמעאל המובאת בברייתא נוספת – 'בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בחג נידונין על המים, ואדם נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים'. ומבואר בגמרא שם שמה שנאמר  במשנה 'בראש השנה  כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, היינו תחילת הדין, אבל סוף הדין של האדם הוא ביום כיפור[7].

זמן הדין בראש השנה [ובכל יום] הוא בשלוש שעות הראשונות של היום [ע"ז ג ע"ב וד' ע"ב. ולדעת האבעית אימא שם בדף ד ע"ב הקב"ה דן בשלוש שעות השניות] ולכן נאמר בשו"ע [סי' תקצא סעיף ח'] שהמתפלל ביחיד יתפלל מוסף אחר ג' שעות כיון שבשלשה שעות ראשונות הקב"ה דן את עולמו ושמא יעיינו בדינו ביחוד ומי יצדק, אבל מי שמתפלל בצבור הן אל כביר לא ימאס. ועי"ש במשנ"ב [שם סקי"ד] שדוקא בראש השנה יש להקפיד בכך אף דבכל יום הקב"ה דן עולמו בג' שעות ראשונות כיון שבראש השנה הקב"ה דן לכל השנה ולפעמים לשנים רבות.

הספרים הנפתחים בראש השנה, וקושית הראשונים, הרי אנו רואים שיש צדיקים נפטרים במשך השנה, ולעומת זאת יש רשעים ממשיכים לחיות

עוד נאמר בגמרא [שם ט"ז ע"ב] 'אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן שלשה ספרים נפתחין בראש השנה, אחד של רשעים גמורין, ואחד של צדיקים גמורין, ואחד של בינוניים. צדיקים גמורין – נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורין – נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינוניים – תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים. זכו – נכתבין לחיים, לא זכו – נכתבין למיתה. ובגמרא הובא המקור לכך מפסוקים אמר רבי אבין: מאי קרא – (תהלים סט) 'ימחו מספר חיים ועם צדיקים אל יכתבו', ימחו מספר – זה ספרן של רשעים גמורין, חיים – זה ספרן של צדיקים, ועם צדיקים אל יכתבו – זה ספרן של בינוניים. רב נחמן בר יצחק אמר מהכא (שמות לב) 'ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת', מחני נא – זה ספרן של רשעים, מספרך – זה ספרן של צדיקים, אשר כתבת – זה ספרן של בינוניים.

קושית הראשונים – מדברי רבי כרוספדאי משמע שהצדיקים נחתמים לשנה של חיים, ואילו על הרשעים נגזר למות במשך השנה, והבינונים תלוים עד יום הכפורים, ואז אף הם נחתמים לחיים או למות. וקשה הרי עינינו רואות שלא כך הם פני הדברים, וורואים שצדיקים נפטרים במשך השנה, ורשעים ממשיכים לחיות. גם אם נניח ש'חיים' המוזכרים בדברי רבי כרוספדאי כוללים מלבד החיים עצמם גם את כל אירועי החיים לטובה, כגון בריאות הגוף והנפש, פרנסה טובה, ושלום ושלוה, ומיתה כוללת חולי חסרון פרנסה וכדומה, הרי אנו רואים שלא כל הצדיקים חיים במשך השנה בשלום ובשלוה, ומאידך אנו מוצאים רשעים שחיים בלי שום מחסור.

ביישוב קושיא זו מצינו ארבעה דעות עיקריות:

א – שיטת תוספות [ראש השנה שם טז ע"ב סוף ד"ה ונחתמין] שכוונת רבי כרוספדאי איננה לחיים ולמיתה בעולם הזה, אלא לחיים ולמיתה בעולם הבא. הצדיק, דהיינו שזכויותיו מרובות מעבירותיו, נחתם לחיים, דהיינו שיהיה לו חלק לעולם הבא. והרשע, דהיינו שעבירותיו מרובות מזכויותיו, נחתם למיתה שלא יהיה לו חלק לעולם הבא. ואע"פ שרק בשעת פטירת האדם מן העולם נגזר באופן מוחלט אם בן עולם הבא הוא או לא, מכל מקום מדי שנה בשנה עושה הקב"ה שין לגבי  השנה הקרובה, ובהתאם לתוצאות הדין הזה, אם נחתם בו לעולם הבא או לא, מתנהגים אירועי השנה הקרובה. לכן קורה לפעמים שנחשב צדיק שנחתם בשנה זו לחיים דהיינו שיזכה לחיי העולם הבא, יש בידו מספר עבירות, והקב"ה גוזר עליו שנה של יסורים כדי לכפר על עבירותיו, ולזכותו לחיי העולם הבא מבלי שיצטרך להתייסר קודם לכן בגיהנם. וה"ה להפך, לפעמים קורה שמי שנחשב רשע שנחתם בשנה זו למיתה דהיינו שלא יזכה לחיי העולם הבא, יש בידו מספר מצוות, והקב"ה גוזר עליו שנה של ברכה והצלחה כדי לתת לו את שכר מצוותיו בעולם הזה ולהאבידו לגמרי מחיי העולם הבא [כך מבואר בתוספות הרא"ש, וכך מצינו שסוברים חכמי הקבלה – רבי יוסף ג'קטיליה בספרו שערי אורה בשער השמיני, והרמ"ע מפאנו בספרו עשרה מאמרות מאמר ליקר הדין ב, כא. וכך סובר הגר"א בביאורו לשו"ע או"ח סי' תקפב סעיף ט. ועיין עוד במשנת רבי אהרן כרך ב עמ' קצד].

וכעי"ז כתב בספר אמת ליעקב לרבינו ה'נתיבות' (על הגמרא ראש השנה טז ע"ב) שהאריך לבאר שדנים את האדם, ואם הוא צדיק דנים אותו לחיים דהיינו שיקבל את העונשים על חטאיו בחיים ויקבל בעולם הבא רק שכר, ואת פרטי העונש חותמים ביום כיפור. ואם הוא רשע דנים אותו למיתה דהיינו שיקבל עונשו אחר המיתה ואת פרטי העונש יגזרו לו לאחר מיתתו, עי"ש שהאריך באופן נפלא.

ב – שיטת הרמב"ן [דרשה לראש השנה, ובספר שער הגמול] שחיים ומיתה המוזכרים כאן היינו חיים ומיתה בעולם הזה. אך המונחים 'צדיק' ו'רשע' אינם מתייחסים לכלל המצות וכלל העבירות שביד האדם, והצדיק אינו זה שעשה יותר מצוות מעבירות, והרשע איננו מי שעשה יותר עבירות ממצוות. אלא הצדיק הוא צדיק בדינו, שיצא זכאי מאיזה טעם שיהיה, והרשע הוא רשע בדינו, שיצא חייב מאיזה טעם שיהיה. הלכך, יתכן שצדיק גמור שלא חטא מימיו ורשע גמור שעבר על כל העבירות החמורות שבתורה, אך קיים גם מצוה אחת ויחידה ורצון הבורא לשלם לו את שכרו אליה בעולם הזה, יקבלו שניהם את השם 'צדיק' בדין זה, מכיון ששניהם יצאו זכאים בדינם. וכמו כן יתכן שרשע גמור שעבר על כל העבירות החמורות שבתורה, וצדיק גמור שלא חטא מימיו, אך עשה עבירה אחת ויחידה ורצון הבורא לשלם לו את עונשו בעולם הזה, יקבלו שניהם את השם 'רשע' בדין זה. [וכעין מה שמצינו בתורה (דברים כה א) "והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע ששם ושאי הכוונה למי שצדיק ורשע בדינו, ולא במהותם באופן כללי] לשיטה זו בינוני הוא זה שדינו לא נחתם בראש השנה. [ובטורי אבן ראש השנה טז ע"ב כתב שאף ברש"י מדויק שסבר כרמב"ן שצדיקים המוזכרים כאן היינו מי שזכו בדין זה מחמת איזה זכות לשלם את שכרם בעולם הזה אע"פ שבעצם הם רשעים גמורים, ומי שנתחייבו בדין זה מפני איזה עבירה בדין זה נקראים רשעים, אף שבעצם הם צדיקים גמורים. ובינונים הם מי שהמשפט שלהם שקול.

הרמב"ן בשער הגמול ובדרשה לראש השנה מוסיף ומבאר שאדם נידון בבית של מעלה שלושה פעמים א- כל שנה נידון האדם בראש השנה אם יזכה בעולם הזה לחיים ואפ יחיה בשלום ועושר נכסים וכבוד, או ח"ו שימות, או שיהיו לו חיי צער. ב- בשעת מיתתו אדם נידון אם תזכה נפשו בעולם הנפשות לגם עדן או שח"ו תתחייב להתייסר בגיהנם. ג- לעתיד לבא באחרית הימים ידונו את האדם ביום הדין הגדול, אם הוא ראןי לתחית המתים שתחזור הנפש אל הגוף ויקבל את השכר הנצחי או שלא, [ואף שהוא נידון בשעת מיתתו, יש שיזכו לעולם הבא אחר שקיבלו כבר דינם בגיהנם, כך מבואר בתוספות (ד"ה ליום הדין) וראה רמב"ן שם בשער הגמול וריטב"א על הגמרא דד"ה א"ר כרוספדאי, ומשנת רבי אהרן ח"א עמ' רנב, ושו"ת הלכות קטנות ח"ב עמ' רעג]].

ג – שיטת הראב"ד [הל' תשובה פ"ג ה"ב] ש'חיים' ו'מיתה' שהזכיר רבי כרוספדאי הם בעולם הזה, אך לאו דוקא באותה שנה שעומדים בה. וביאור הדבר, שכל אדם נקצב לו בעת לידתו מספר מסויים של שנות חים, לזה יותר ולזה פחות. בכל ראש השנה דנים את האדם מחדש. אם יוצא מדינו שצדיק הוא, משאירים לו את מספר ימי חייו כפי שמתחלה נגזר עליו. אבל אם יוצא מדינו שרשע הוא, מורידים לו ממספר השנים שהקציבו לו בשעת לידתו. וא"כ אם רואים שצדיק נפטר סגיל צעיר, צ"ל שמראש נקצבו לו לחיות שנים מועטות. ואם רואים רשע שמאריך ימים, צ"ל שהציבו לו מראש חיים ארוכים, ואף שקיצרו לו את קיצבת חייו בעקבות  עוונתיו מ"מ עדיין לא הגיע זמנו למות.  [וכ"כ בפירוש הרי"ף [רבי יאשיה פינטו] על עין יעקב.

ד – שיטת החינוך [מצוה שיא] מבאר שהקושי בהבנת דברי רבי כרוספדאי הוא מחמת ההנחה שצדיקים גמורים המוזכרים בדבריו הם אלו שזכויותיהם מרובות מעבירותיהם, ורשעים גמורים הם אלו שעבירותיהם מרובות מזכויותיהם, [כפי שאכן מתפרשת הברייתא המובאת להלן לענין יום הדין הגדול והנורא.] אך לדעת החינוך רין זה נכון, אלא צדיקים גמורים המוזכרים בדברי רבי כרוספדאי הם כפשוטו, צדיקים שלא טעמו טעם חטא מימיהם, ורשעים גמורים הם אלו שלא עשו שום מצוה מעולם. אכן, צדיקים ורשעים כאלו נחתמים לחיים או למיתה פשוטו כמשמעו בראש השנה. שאר האנשים החל מן הצדיק שנכשל פעם אחת ויחידה, וכלה עם הרשע שעשה מצוה אחת הרי הם בכלל הבינוניים. וא"כ הצדיקים שנפטרים בצעירותם [שעשו עבירה כלשהי בחייהם], והרשעים [שעשו מצוה כלשהי בחייהם] שזוכים לחיים של נחת בעולם הזה, כולם בכלל בינוניים. [עוד בענין הביאור בדברי רבי כרוספדאי והקושיא הנ"ל ראה בשפתי חיים לרבי חיים פרידנלנדר ח"א עמ' עא-עו [מהדורת תשמ"ט]. ובשיחות חכמה ומוסר לרבי דוד קרונגלאס.]

הפני יהושע (שם במסכת ראש השנה) מדייק בדברי רבי כרוספדאי שרק לגבי צדיקים ורשעים הזכיר את הביטוי 'נכתבים ונחתמים' בראש השנה, ולגבי בינונים נאמר רק 'נכתבים' ביום הכיפורים, ולא הוזכר כלל הביטוי 'נחתמים', וביאר שכיון שחותמו של הקב"ה אמת ולגבי בינונים הקב"ה רב חסד מטה כלפי חסד, אף במחצה על מחצה, וא"כ לא באמת מגיע להם להחתם לחיים ולכן אינו חותם אותם. [אמנם ראה במהרש"א שהובא לעיל ובטורי אבן לקמן שבדבריהם הזכירו את הביטוי 'נחתמים' גם על בינונים].

קושיא נוספת – מי הם הנכתבים בראש השנה ונחתמים ביום הכיפורים

קושיא נוספת הקשו על דברי רבי כרוספדאי, מדברי הגמרא שהבאנו לעיל. שבדברי רבי כרוספדאי נאמר שהצדיקים והרשעים נכתבים ונחתמים בראש השנה לאלתר, הצדיקים לחיים והרשעים למיתה, ובינונים נכתבים ונחתמים ביום הכיפורים, וא"כ אין אף אחד שנכתב בראש השנה ונחתם ביום הכיפורים, וקשה הרי בדברי הגמרא [לעיל דף טז ע"א] נאמר בשם תנא דברי רבי ישמעאל ובשם התנא של המשנה שלנו שהאדם [משמע כל אדם] נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים. וכך נאמר בדברי הפייטן ב'ונתנה תוקף' 'בראש השנה יכתבון וביום צום כיפור יחתמון'.

ונאמרו בקושיא זו כמה תירוצים:

א – השאגת אריה בספרו טורי אבן על ראש השנה (שם) כתב שהבינונים הם אלה שנידונים בראש השנה, ונכתבים ונחתמים בראש השנה, ומשום שרוב בני האדם הם בינונים, לכן רבסי ישמעאל אמר באופן כוללני 'אדם נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים'.

עוד מתרץ השאגת אריה שאם הצדיק מקלקל את מעשיו ועובר על חטאים בתוך הזמן שבין ראש השנה ליום הכיפורים, או שהרשע מתקן את מעשיו בתוך הזמן הזה, נהפך דינו ביום הכיפורים מטובה לרעה או מרעה לטובה. אך כיון שהציקים ורשעים נחתמים כבר בראש השנה אין גזר דינם נהפך אלא ע"י עון גדול לצדיק, או ע"י זכות גדול לרשע. אבל לבינונים די בזכות קלה או בחובה קלה שתכריע לחתום אותם ביום הכיפורים לחיים או למות.

תירוציו של הבעל השאגת אריה אינם מיישבים את דברי הפייטן ב'ונתנה תוקף' 'בראש השנה יכתבון וביום צום כיפור יחתמון'.

ב – הגר"א [או"ח תקפ"ב סעיף ט'] כותב שקושיא זו מיושבת לדעת התוספות שהבאנו לעיל שדברי רבי כרוספדאי נאמרו רק בקשר למיתה וחיים בעולם הבא, ובדין זה נכתבים ונחתמים הצדיקים והרשעים בראש השנה עצמו, אבל גזר הדין לגבי החיים והמיתה בעולם הזה נכתבים כולם בראש השנה, ונחתמים ביום הכיפורים.

הגר"א מוסיף שלשיטה זו שיטת התוספות יש לכל אחד לאחל לחבירו 'לשנה טובה תכתב וכו', ואין לאחל לשנה טוב תכתב ותחתם, שהרי כוונת המברכים ברכה זו לאחל שנה טובה בעולם הזה, וחתימת גזר הדין לגבי העולם הזה לשיטת התוספות היא ביום הכיפורים, ולכן בראש השנה יש לאחל רק לשנה טובה תכתב. וצ"ל שהאומרים את הנוסח לשנה טובה תכתב ותחתם וכו' סוברים כעת הרמב"ן שבראש השנה הצדיקים [והרשעים] נכתבים ונחתמים לחיים טובים בעולם הזה.  [אמנם, ראה בספר טורי אבן לבעל השאגת אריה (ראש השנה שם) שלדעתורק לגבי בינונים נאמר שנכתבים בראש השנה ונחתמים ביום כיפור].

ג – יישוב נוסף לקושיא זו מצינו בדברי המהר"ם שיק [שו"ת או"ח סי' ש'] שסובר שכל עשרת ימי תשובה הם ימי דין, ובצדיקים וברשעים נגמר הדין בראש השנה, ובבינונים מתחיל הדין בראש השנה אם זכו ועשו תשובה שלימה ומעשים טובים בראש השנה הם נכתבים לחיים בראש השנה ואם הם זכו ביום ב' הם נכתבים ביום ב' וכך עד יום הכיפורים [כוונת הפייטן בראש השנה ייכתבו היינו מראש השנה ואילך], ומ"מ אותם בינונים אע"ג שהם זכו ועשו תשובה ומצוות מעשים טובים אפילו  הכי אין הם זוכים שייחתמו ויהיה גמר דין עד הנעילה ביום הכיפורים. ועל זה נאמר בראש השנה ייכתבון וביום צום כיפור ייחתמון דהיינו הבינונים, ולכן אנו מתפללים בכל עשרת ימי תשובה באבינו מלכנו 'כתבנו', כיון שאנו מבקשים שעל הצד שאנו בינונים שיכתבנו לחיים טובים. והוסיף שם המהר"ם שי"ק שאף לגבי הצדיקים שייך כתיבה בראש השנה וחתימה ביום הכפורים, שאף שנחתמו לחיים, האופן בו יבוא אליהם הטוב שנגזר להם תלוי אם נגזר טוב על המדינה, ועד יום הכיפורים שאז נחתם הדין על המדינה לא מבורר איך יהיה הטוב על הצדיקים, ולכן גם עליהם שייך לומר 'ביום צום כיפור ייחתמון'. [וראה עוד בכף החיים סי' תקפ"ב ס"ק ס"ג]

ראש השנה, יש לנהוג בו גם במנהגי שמחה, אף שהוא יום דין

בגמרא [ראש השנה לב ע"ב, וערכין י ע"ב] נאמר שמפני שיום זה הוא יום דין אף על פי שקרואים מועד ונתקדשו בעשיית מלאכה, אין אומרין בהם הלל, וכדאמר רבי אבהו אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכפורים – אמר להם אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה. וכך נפסק להלכה [רמב"ם חנוכה שם ה"ו; טוש"ע תקפד א] שכיון שהם ימי תשובה ויראה ופחד, לא ימי שמחה יתרה, ולכן אין בהם הלל.

ומ"מ אף שהימים הם ימי דין יש לנהוג בהם כיום מועד, וכמו שמצינו כבר בדברי נחמיה לבני ישראל ששבו מגולת בבל, לגבי ראש השנה (נחמיה ח י-יב) "ויאמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדנינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם", "והלוים מחשים לכל העם לאמר הסו כי היום קדוש ואל תעצבו", "וילכו כל העם לאכול ולשתות ולשלח מנות ולעשות שמחה גדולה כי הבינו בדברים אשר הודיעו להם" [ראה גר"א ומשנ"ב ריש סי' תקצ"ז].

וכך נאמר בירושלמי [ר"ה פ"א ה"ג] רבי חמא בי רבי חנינה ורבי הושעיה חד אמר אי זו אומה כאומה הזאת, בנוהג שבעולם אדם יודע שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו שאינו יודע היאך דינו יוצא, אבל ישראל אינן כן אלא לובשים לבנים ומתעטפין לבנים ומגלחים זקנם ואוכלין ושותין ושמחים יודעין שהקב"ה עושה להן ניסים. [וכך נפסק להלכה טור ושו"ע סי' תקפ"א].

אמנם המג"א [שם] כתב 'ומ"מ לא ילבש בראש השנה בגדים חשובים כבשאר ימים טובים, כדי שתהא אימת הדין עליו'.  וכעין זה כתוב בחינוך שיש לנהוג בראש השנה כימי מועד לאות שמחה שזיכנו ה' ליום של חזרה בתשובה ומיעוט עוונות וז"ל "היה מחסדי האל על ברואיו לפקוד אותם ולראות מעשיהם יום אחד בכל שנה ושנה, כדי שלא יתרבו העוונות ויהיה מקום לכפרה, והוא רב חסד מטה כלפי חסד, וכיון שהם מועטים מעביר עליהן. ואם אולי יש בהם עוונות שצריכין מירוק, נפרע מהם מעט מעט, וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה [ע"ז ד' ע"א] אוהבו נפרע ממנו מעט מעט. ואם לא יפקדם עד זמן רב, יתרבו כל כך עד שיתחייב העולם כמעט כלייה חלילה. נמצא שהיום הנכבד הזה הוא קיומו של עולם, ולכן ראוי לעשות אותו יום טוב ולהיותו במנין מועדי השנה היקרים. ואולם מהיותו יום מועד לדון כל חי, ראוי לעמוד בו ביראה ופחד יותר מכל שאר מועדי השנה".


[1]. ראה רמב"ם הל' שמיטה פ"י ה"ב שהרמב"ם סובר שבתשרי נברא העולם (וכן משמע בהל' קדוש החודש פ"ו הי"ג), ובהל' ברכות (פ"י הי"ח) לכאורה סתר עצמו כשפסק שיברכו ברכת החמה בניסן, ראה מהר"ם שיק או"ח סי' צ, ערוך השולחן זרעים סי' ל ס"ח. ועיין בביאור לקדוש החודש פ"ט ה"ג, ביאור הגר"א או"ח סי' תקפא, משאת בנימין סי' קא, ברכי יוסף או"ח סי' רכט סק"א, ור"ן ראש השנה על דף טז ע"א ד"ה בר"ה. ומהרי"פ פערלא ח"א (עשה נו) דף רלז ע"ב, עינים למשפט ברכות נט ע"א אות א, פמ"ג משב"ז סי' רכט.

[2]. יש להעיר על זה שבתשובות רב האי גאון  שהובאה באוצר הגאונים (על מסכת ראש השנה עמ' 21) כתוב בשם רב סעדיה גאון, שהמאורות -השמש והירח – נתלו ברקיע ביום רביעי אחרי שעברו שלש שעות של היום, וכך כתוב גם בלבוש או"ח סי' תכח בשם חז"ל, וכ"כ המפרש ברמב"ם הל' קדוש החודש פ"ט ה"ג בשם קדמונינו, וצ"ע

[3]. ולכן אמרו (סנהדרין לח ע"ב) בט' נצטוו ופירשו על קידוש החודש (שם איתא: תשיעית נצטווה שלא לאכול מן האילן), כי אז היה מולד הלבנה, ולא שייך שית שעי מכסי סיהרא, כי בגן עדן ובפרט קודם חטא – היה האויר מצוחצח וקשת הראות בהיר בשחקים והיו תיכף נראים ויכול לקדש, והיה אז ראש השנה הואיל והמולד היה בו ביום.

[4]. וכותב שם ביערות דבש 'ובזה יובן כי לתקופה, שהוא תחלת מנין תליית המאורות, מונין מניסן, וכן יסד הקליר עתותי קיץ וחורף, שהוא תלוי בסיבוב מזלות בניסן נעשו, כי שם תליית המאורות, אבל אדם שהיה ביום ו' היה בתשרי, כי כבר הגיעה בו ביום החמה למאזנים וכן לבנה, ולכך לשנות אדם מונין מתשרי, כי באמת היה ביום ו' תשרי, כי החמה והלבנה הגיעו למאזנים, וכן יסד הקליר (פייט לראש השנה) אופד מאז לשפט היום, כי זה נעשה בתשרי ביום ו', וזהו ברור ואמת, ומה עמקו מחשבות חז"ל ואיש בער לא ידע'.

[5]. בזה יישבו רביו תם את הסתירה שבפיוטי רבי אליעזר הקליר שבתפילת הגשם בשמיני עצרת ככתב כבי אליעזר שאמר שבתשרי נברא העולם, ובפיוט של פסח כתב כרבי יהושע שבניסן נברא העולם, ותירץ רבינו תם דאלו ואלו דברי אלהים חיים ואפשר לומר שבתשרי עלה במחשבה לבראות את העולם, והוא לא נברא עד חודש ניסן.

[6]. ראה במשנ"ב בסימן תקצ"א סקי"ד שמשמע שסובר שהלכה כרבי יוסי ששאדם נידון בכל יום. וצ"ע שהרי המשנה סתמה שלא כדבריו.

[7]. עוד ראה שם בגמרא שאף שדעת חכמים שאדם נידון רק בראש השנה ולא בכל יום, אין קושיא איך אנו מתפללים בשמונה עשרה בכל יום על חולים שיבריאו הלא כבר נגזר דינם, כיון שאמר רבי יצחק יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין. ובראשונים שם מבואר שאף לדעת התירוץ הראשון של הגמרא שם שרק לדעת רבי יוסי שאדם נידון בכל יום אפשר להתפלל על החולים, וקשה א"כ לדידן שאנו סוברים שאדם נידון רק בראש השנה על מה אנו מתפללים בעל יום, די"ל שאף שאדם נידון רק בראש השנה מ"מ הוא נידון רק אם יחלה או לא, אבל על מתי יבריא אין הוא ידון בראש השנה, וע"ז אפשר להתפלל-כך מיישבים התוספות (שם טז ע"א ד"ה כמאן) בשם רבינו תם. עוד כתבו הראשונים שם שמה שמבקשים בתפילה שמונה עשרה היא בקשה על הציבור ותפילה זו מועילה גם לאחר גזר דין (ראה לקמן ראש השנה יז ע"ב), וראה ע"ז עוד במהר"ל בחידושי אגדות בראש השנה שם.

הגב על הנושא

לתחילת הדף