אתה נמצא כאן: דף הבית » תשובות מורינו הרב אשר וייס » רב ששכח לספור ספירת העומר

רב ששכח לספור ספירת העומר

כבוד ידיד היקר

מזכה הרבים ומרביץ תורה

הרה"ג ר'……

נעימות בימינך נצח.

בדבר שהשיח צערו בפני על המקרה ששכח יום א' לגמרי לספור לעומר, והיות וזה עתה עטר את עטרת הרבנות והוא מתבייש שלא לספור בקול ובברכה כמנהג הרבנים האם יש לו עצה שיוכל להמשיך ולספור בברכה.

הנה ידוע שפעם אחת קרה כזאת אצל הגאון בעל בית הלוי והגאון התחכם להוציא אחד מבני הקהילה ידי חובתו בברכה כדי שיוכל לומר את הברכה בקול רם, כך הביא הגרצ"פ פרנק במקראי קודש פסח ח"ב סי' ס"ו ובשו"ת הר צבי או"ח ח"ב סימן ע"ה עי"ש.

אמנם הלכה זו שנויה במחלוקת, ורבים מן האחרונים נקטו דמאחר שדילג יום אחד ושוב אינו יכול לספור בברכה משום שיטת הבה"ג דכל ימי הספירה תלויים זב"ז אין דינו כמחוייב בדבר ואינו מוציא אחרים יד"ח כ"כ הפר"ח בסימן תפ"ט ס"ח וכ"ה שם בפמ"ג מש"ז סק"ב וכ"כ בשו"ת בעי חיי לבעל כנה"ג ח"ב סימן כ"ט וערך השלחן סק"י, ועיקר מקור הפר"ח מן הירושלמי מגילה פ"ב ה"ג דבן עיר אינו מוציא בן כרך עי"ש, אמנם יש מי שסבור שיכול להוציא אחרים יד"ח ואין זה דומה להא דירושלמי דשאני בן עיר שביום ט"ו לגביו אין בו מצות מגילה כלל משא"כ במי שדילג אחד מימי הספירה דמ"מ הוי בר חיובא אלא שקלקל ספירתו. כך דעת רבני סלוניקי שהביא שם בשו"ת בעי חיי ודחה דבריהם וכ"כ במאמר מרדכי ובכף החיים ס"ק צ"א נקט עיקר להחמיר ובאמת נראה דרוב האחרונים החמירו בזה עי"ש. ומ"מ מידי מחלוקת לא יצאנו.

ולכאורה נראה דכיון דכל עיקר הלכה זו שאם דילג יום אחד הפסיד את הברכה אינו אלא משום ספק ובאמת רוב הפוסקים חולקים על הבה"ג אלא שחששו להחמיר לשיטתו, אם יכוין להוציא חבירו בברכתו הוי ס"ס לחיוב ושפיר יכול לברך ולהוציא אחרים יד"ח (ועיין לעיל סימן א' מה שנתבאר בארוכה דדי אף בספק קלוש לאפשר את המשך הספירה בברכה). אמנם חוששני שיקשה על מע"כ לשכנע אחד מבני הקהילה שיסכים לצאת יד"ח הברכה בשמיעה מפיו.

וראיתי בשו"ת שבט הלוי ח"ג סימן צ"ו אות א' שדן ממש בשאלה זו, ברב ששכח יום א' וכתב להתיר לו לברך בקול דכיון דיש פוסקים שמקילים בזה משום כבוד התורה וכבוד הציבור יש להקל, והסתמך על המבואר באו"ח סימן צ"ב בביאור הלכה לגבי הנצרך לנקביו דשליח ציבור יכול להקל ולסמוך על שיטת הרי"ף משום כבוד הציבור עי"ש.

אך יש להעיר לכאורה, דעד כאן לא הקיל שם אלא בענין שיוצא יד"ח בדיעבד ואין הקפידא אלא לכתחלה וכיון דיש מי שמקיל אף לכתחלה בשעה"ד יכול לסמוך עליו כגון ביכול לעמוד עצמו עד פרסה אבל בענין שאף בדיעבד אינו יוצא מבואר להדיא שם בביה"ל דאין להקל משום כבוד הציבור, ובני"ד הרי חיישינן לשיטת הבה"ג ולשיטתו הוי ברכה לבטלה, ולכאורה אין להקל בזה. אך באמת כתב שם בבה"ל דכאשר יש איסור לא תשא "אפשר דאין להקל משום כבוד הבריות, ואולי סלקו חז"ל איסורם מזה וממילא אין הברכה לבטלה, וצע"ג". הרי שהראה פנים לומר דאף במקום לא תשא יש להקל משום כבוד הבריות.

אך באמת נראה עיקר דקשה להקל בזה ובפרט די"א דברכה לבטלה איסור תורה היא, ודו"ק.

ומה שכתב עוד דיש שהקילו לספור אף בשכח יום אחד נגד דעת השו"ע, לא ידעתי למי הכונה, וראיתי בשו"ת דבר משה להגר"מ הלברשטם שליט"א בסימן כ"ט שהביא בשם הגרמ"א פריינד זצ"ל שסיפר שהדברי חיים הורה בזה לספור בברכה נגד דעת השו"ע.

ולכאורה תמוהים הדברים, ומי יהין לחלוק על השלחן ערוך כאשר הרמ"א לא חלק עליו, וגם מגיני הארץ מגן אברהם ומגן דוד הסכימו לדבריו, וכבר כתבו האחרונים דכל הפורש מן השולחן ערוך כפורש מן החיים (שו"ת צמח צדק סי' ס"ט ועבודת הגרשוני סימן מ"ח) ודבריו כתורת משה רבינו (שו"ת פני יהושע סי' נ"א), ועיין בשו"ת אבקת רוכל אהע"ז סי' י"ז שכתב הב"י דבית דינו כבית דין הגדול של לשכת הגזית וכל החולק עליו חייב בנידוי, וק"ו בדורות האחרונים לא נהגו אף גדולי הגדולים לסור מפסקי השו"ע כאשר אהרן וחור תומכים בידיו מזה אחד ומזה אחד.

וגם עצם ההנחה דיש בזה בושה וכבוד הבריות צריך עיון וקשה לדמות בענינים אלה מילתא למילתא, וגדולי עולם כמו הגה"ק מבוטשאטש ובעל שואל ומשיב כתבו בספריהם בענותנותם הגדולה בכמה וכמה מקומות ששכחו וטעו בתפילותיהם הק', ואף שבודאי אין זה נעים ונחמד צ"ע אם זה מוגדר לפי ההלכה כבזיון.

ואף אם נניח דאמנם בזיון יש כאן ראה נא מה שכתוב בספר מדרש פנחס מהצה"ק ר' פנחס מקוריץ תלמידו הגדול של הבעש"ט אות תשי"א שפעם אחת שכח אחד מימי הספירה ואף שנקט עיקר להלכה דיכול לברך להוציא אחרים ידי חובתן לא עשה כן אלא שמח בטובה הגדולה שזכה לשפלות כזו שהגיע לו, כך נהג והרגיש צדיק נשגב זה.

ועוד כתב שם בשבט הלוי לפי המבואר, ביו"ד סימן רמ"ב בקיצור כללי הוראה סימן רמ"ב דבשעה"צ יש להקל כדעת יחיד כנגד רבים בודאי יש להקל כדעת רוב הראשונים כנגד הבה"ג.

ולכאורה סבור הייתי דלאחר שהוכרע הדין ע"י השו"ע שוב אין כאן יחיד ורבים ואין כלל זה נוהג כאשר מרן הכריע בהלכה. אך ראיתי באג"מ או"ח א' נ"א שגם אם הפוסקים הכריעו כשיטה אחת, אם הכרעה זו מושתתת על "כללי הפסק" ולא על סברא או ראיה לעולם סמכינן על יחיד במקום רבים בדרבנן בשעה"ד עי"ש. ולפי"ז י"ל דגם בני"ד כיון דרוב הראשונים חולקים על דעת הבה"ג ורק משום הכלל דספק ברכות לקולא נקטינן שלא לדרך וחוששין לשיטת הבה"ג ולא משום שנקבעה הלכה כמותו מגמ' או מסברא בשעה"ד יש להקל בדרבנן. ואף שיש מקום לחלק בין כללי הפסק כגון "יחיד ורבים הלכה כרבים" לכללי הספיקות כהא דספק ברכות להקל, מ"מ נראה דאם בשעה"ד סמכינן אדעת יחיד ק"ו שבשעה"ד יש לסמוך על דעת רבים.

ואף שיש אומרים שברכה לבטלה איסור דאורייתא הוא, רוב הפוסקים שאיסור דרבנן הוא, וא"כ יש מקום להקל לכאורה לפי כל המבואר.

אמנם כל עיקר כלל זה, דבדרבנן סמכינן אשיטה יחידאה בשעה"ד לאו כלל גמור הוא, והכל תלוי בראות עיני המורה כמבואר שם בש"ך. סו"ד מחד גיסא יש מקום להקל והמחמיר תבא עליו ברכה. אך בני"ד שמדובר בקהילה שרבים מחבריה אינם מדקדקין במצוות ויש חשש שאם הרב לא יספור בקול יביא הדבר לרפיון בדקדוק במצוות אצל חלק מבני הקהילה ודאי שיש מקום לסמוך להקל.

ביקרא דאורייתא

ובברכה שיזכה לנהוג נשיאותו ברמה

אשר וייס

הגב על הנושא

לתחילת הדף