אתה נמצא כאן: דף הבית » שאלות אחרונות » כשרות » אם סומכים על ישראל שטעם איסור

אם סומכים על ישראל שטעם איסור

שאלה:
אדם טיגן בצלים במחבת בשרית בת יומא (נקיה), לאחר מכן לקח בצלים אלו ועירבבם ברוטב שמנת ואפה את הכול בתנור בתבנית העשוי מחרס. לפי הנפסק בשו"ע הדין הוא שגם האוכל וגם התבנית אסורים. אך אותו אדם קודם שהבחין בטעותו טעם מן התבשיל לתומו והיה טעמו רגיל ללא טעם בשר. והשאלה האם יש להתיר את התבשיל כיון שאין בו טעם בשר?

תשובה:

דעת הפוסקים האחרונים שאין לסמוך בזמנינו על טעימה כדי לקבוע שאין בתבשיל טעם של דבר מסוים, כיון שהדבר תלוי בבקיאות בטעמים, ובזמן הזה אין אנו מרגישים מספיק, ע"כ כיון שחז"ל קבעו שבמקום שאי אפשר לטעום, משערים בשישים, מחשבים הכל בשישים, ולכן אי אפשר להכשיר הכלי שבלע איסור על אף שאין מרגישים טעם במה שנתבשל בו.

מקורות והרחבת הדברים:

א.      הנה לענין ביטול באיסורי תורה, כגון, איסור שנתערב בהיתר, מין בשאינו מינו, באופן שהאיסור מתפשט בתוך ההיתר ונותן בו טעם, כגון שנתערב לח בלח, או שנתבשלו ביחד, אם יש בהיתר פי ששים נגד האיסור, הכל מותר, שכך ידוע להם לחכמים שבשיעור זה פוסק הטעם. ואף על פי שיש איסורים שטעמם פוסק להתפשט בפחות מששים, השוו חכמים מדותיהם והצריכו לעולם ששים.

וכך הוא בגמ' (חולין צז,) דאמר רבא, אמור רבנן בטעמא, ואמור רבנן בקפילא, ואמור רבנן בששים, הלכך מין בשאינו מינו דהיתרא  בטעמא, דאיסורא  בקפילא, ומין במינו דליכא למיקם אטעמא, אי נמי מין בשאינו מינו דאיסורא דליכא קפילא בששים.

ב.      נחלקו הראשונים להלכה, (עיין פרי מגדים שפתי דעת סי' צח ס"ק ד'),  שיטת רש"י (שם צח א, ד"ה בס') ועי' רא"ש (פ"ז סי' כ"ט) בשמו, ששיעור ששים אמרו להחמיר, שאף אם טעמו את התערובת ולא היה בה טעם האיסור, צריך שמכל מקום יהיה בהיתר ששים נגד האיסור, אבל אם טעמו ויש שם טעם האיסור, אסור אף ביותר מששים, ואין משערים בששים בלבד אלא כשאי אפשר לברר על ידי טעימה, כגון שנתערב מין במינו, או כגון שאין כאן עכו"ם שאפשר לתת לו לטעום, אבל כשיש כאן עכו"ם צריכים לתת לו לטעום, ואין התערובת מותרת אלא אם כן היו שני התנאים, העכו"ם לא הרגיש טעם של איסור וגם יש שם ששים נגד האיסור,

שיטת תוס' (שם דף צט, א ד"ה אלא) והרא"ש (פ"ז סי' כ"ט) שבאחד משני התנאים מותר, או בטעימת עכו"ם בלבד ואמר שאין בתערובת טעם, אפילו שאין כאן ששים, או בששים בלבד, אפילו בלי טעימת עכו"ם,

שיטת הרמב"ן (שם צח, א ד"ה כל איסורין) ועוד ראשונים (רשב"א ור"ן), כשנתערב גוף האיסור ונימוח בתערובת, אין סומכים על טעימת עכו"ם כשאין שם ששים, אבל כשיש שם ששים מותר אף בלי טעימת עכו"ם, וכשאין שם אלא פליטת הטעם של האיסור בלבד, מותר באחד מהם, או בטעימת עכו"ם או בששים,

שיטת הרמב"ם (מאכ"א פט"ו ועיי"ש הל' ל', ועיין בב"י סי' צח שדקדק בדבריו בהלכות א – ו, יג, יז, כב)  וכן פסק המחבר בשו"ע (יו"ד צ"ח, א, ועי' ש"ך שם ס"ק ד), שאם יש כאן עכו"ם שיטעם, אין סומכים כלל על ששים, בין להקל ובין להחמיר, שאם טעם העכו"ם ואין שם טעם מותר בלי ששים, ואף כשיש כאן ששים אינו מותר עד שיטעם העכו"ם ויאמר שאין כאן טעם, ולא אמרו שיעור ששים אלא כשאין כאן עכו"ם.

ג.       כתבו הב"י והש"ך (שם). שלדברי הכל אם טעם העכו"ם ואמר שיש בתערובת טעם, אסור אפילו אם יש בה ששים, שעל ששים סומכים רק מן הסתם, לפי שעל פי רוב בששים אין נרגש הטעם, אבל אם מרגישים הטעם אסור אף ביותר מששים (ועי' ש"ך ס"ק כח, ופמ"ג בשער התערובות ח"ג פ"א).

עכו"ם שאמרו, היינו "קפילא" (נחתום), שמומחה להכיר בטעמים, ונחלקו הראשונים, יש סוברים שאפילו אם יודע העכו"ם שסומכים עליו באיסור והיתר, כל שהוא קפילא ואומן לא יקלקל אומנתו, ומותר (תוס' שם ד"ה סמכינן, ר"ן שם, ב"י שם). שיטת רש"י והרא"ש (פ"ז סי' כה) שגם בקפילא צריך שיהיה מסיח לפי תומו, ולא ידע שסומכים עליו, שיטת הרמב"ם (שם ה"ל, לפי הב"י שם, ועי"ש שאינו מצריך גם שיהיה מסיח לפי תומו) שקפילא שאמרו לאו דוקא אלא שדברו חכמים בהוה, או שכל הבא לטעום קרוי קפילא על שם מעשיו באותה שעה, שהטעימה מלאכת נחתום היא (ועיין בש"ך ס"ק א. לגבי עכו"ם כשהוא מסיח לפי תומו שאינו קפילא אם סומכים עליו).

ד.      כתב הרמ"א (שם בשו"ע), שאין נוהגים עכשיו לסמוך על עכו"ם, ומשערים הכל בששים, ומקורו מהאגור (הלכות איסור והיתר סימן אלף רסג), שכתב, לא ראיתי ולא שמעתי נוהגים בשום מדינה שיהיו מטעימין האסור לקפילא ארמאה. ר"ל רוקח עובד כוכבים המתקן המאכל. כמו שאמר רבא בפרק גיד הנשה. אמור רבנן בטעמא. אמור רבנן בקפילא. אמור רבנן בששים. והכל נוהגים לשער בששים.

ה.      בטעם הדבר ישנם כמה טעמים בדברי האחרונים, בשו"ת מהר"ם פדואה סימן עט, כתב, וז"ל, מ"מ לא ראיתי מעשה משום מורה שנהג ככה, באשר תקצר ידינו ושכלינו לדעת איזה הוא טעם לשבח או לפגם, עכ"ל. וכן כתב בלבוש יורה דעה סימן צח סעיף א', בזה"ל, ועכשיו אין נוהגין לסמוך אטעימת כהן וגוי, רק משערין בכל איסורים בששים בין במינו בין במין בשאינו מינו. והא דאמרינן כשיש בה ששים דשרי היינו בסתמא, דבסתמא אמרינן שאין אנו מרגישין בו טעם האיסור כשיש בו ששים, דהכי קים לן ברוב מיני מאכל שאינן נותנין טעם יותר מזה ואסמכוה אקרא שיתבאר בעזה"י, עכ"ל. אכן במנחת כהן שער התערובות ח"א סוף פרק ז', כתב הטעם שעכשיו מצויים הגויים יותר להטעות את ישראל, ואפילו קפילא חיישינן שישקר, עיי"ש.

ו.        א"כ בנידון דידן שהוא האם סמכינן על טעימת ישראל, נראה דתלוי בב' הטעמים, אם הטעם הוא שהגוי מצוי שישקר, א"כ שכישראל טועם סמכינן כיון שהוא נאמן ואין חשש שישקר, וכן הוא שיטת הש"ך ס"ק ה' שמדייק בדברי הרמ"א שדווקא על טעימת עכו"ם אין סומכים, אבל על טעימת ישראל סומכים, כגון תרומה שנפלה לחולין מין בשאינו מינו טועם לה כהן, וכן באיסור נדר שנפל לתבשיל, שטועם לה ישראל אחר שאינו אסור בה, וכיוצא בדבר.

אכן לפי הטעם שאין אנו בקיאים בזמנינו בטעימה, א"כ גם כשישראל טועם אין לסמוך על זה, וכן הוא דעת רבים מהאחרונים (חוות דעת באורים ס"ק ב וחידושים ס"ק ה', יד יהודה סי' צ"ח בקצר ס"ק ז' ובארוך ס"ק ה', ועי' דרכי תשובה ס"ק יז)  (עי' בכור שור בחי' לחולין צו א שכתב דהאידנא אף לדעת הרמ"א לא סמכינן אפי' על טעימת ישראל עיי"ש) וכ"כ בחגורת שמואל על הלבוש (יו"ד סי' צח הערה יא, משמע דעת המחבר (הלבוש) דעכשיו בזמן הזה אין נוהגין לסמוך אף אטעימת ישראל, וגם לעיל בסי' צ"ו לא הזכיר טעימת צנון כלל, עיי"ש.

ועיין בהגהות רבי עקיבא איגר (יורה דעה סימן צח סעיף א ס"ק א', סעיף א' בהג"ה) ואין נוהגים עכשיו. שכתב, לא ידעתי טעם נכון בזה ואולי י"ל דאנן חיישי' לחומרת כל השיטות …. (שהובאו לעיל)… ולומר דחיישינן לשיטת רש"י דבלא ס' לא מהני טעימה דא"כ גם על טעימת ישראל לא מהני וע' ש"ך כאן סקכ"ט ודוק, ע"כ.

העולה לדינא: דעת הפוסקים האחרונים שאין לסמוך בזמנינו על טעימה כדי לקבוע שאין בתבשיל טעם של דבר מסוים, כיון שהדבר תלוי בבקיאות ובזמן הזה אין אנו מרגישים מספיק, ע"כ כיון שחז"ל קבעו שבמקום שאי אפשר לטעום, משערים בשישים, מחשבים הכל בשישים, ולכן אי אפשר להכשיר הכלי שבלע איסור על אף שאין מרגישים טעם במה שנתבשל בו.

הגב על הנושא

לתחילת הדף