אתה נמצא כאן: דף הבית » שיעורי מורינו הרב אשר וייס » שביתת הארץ בשביעית – בענין גינה משותפת שעובדים בה בשביעית

שביתת הארץ בשביעית – בענין גינה משותפת שעובדים בה בשביעית

"ושבתה הארץ שבת לה'. שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך ואספת את תבואתה. ובשנה השביעת שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר." (כ"ה ב' – ד').

הנה עבודת האדמה בשנת השביעית נאסרה בעשה ול"ת. במצות עשה שהרי כתיב "ושבתה הארץ שבת לה'" (ויקרא כ"ה ב'), ועוד כתיב "שבת שבתון יהיה לארץ" (שם ד'), ובל"ת דכתיב "שדך לא תזרע וכרמך לא תבצור" (שם).

ויש לעיין במצוה זו, האם העשה והל"ת גדר אחד להם, וכרוכים ירדו מן השמים, או שמא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ולאו בחדא מחתא מחתינן להו, ונחזי אנן.

א

הנה נחלקו האחרונים במצות עשה דשביתת הארץ בשביעית אם כולה על הגברא וכשם שאין אדם עובר על הלאו ד"שדך לא תזרע וכרמך לא תבצור" אלא א"כ זרע ובצר ולא כאשר אחרים זרעו שדהו ובצרו את כרמו, כך אינו עובר על מצות עשה ד"ושבתה הארץ" אא"כ עשה הוא מלאכה בשביעית, או שמא שאני עשה מל"ת, ואף שאינו עובר בלאו אא"כ עשה עבודת הארץ או האילנות, במצות העשה דשביתת הארץ עובר גם כשאחרים עובדים בשדהו, דמצוה זו גדרה וענינה שתשבות שדהו ד"ושבתה הארץ" כתיב, ומצוה על האדם להשבית שדהו ומלאכה לא יעשה בה, כשם שבשבת מצווה הוא על שביתת בהמתו ולשיטת בית שמאי אף על שביתת כליו אף כשאחרים עושים מלאכה על ידם, כך מצווה אדם על שדהו שעבודה לא יעשה בה בשנת השביעית.

המנחת חינוך (מצוה קי"ב, שכ"ו, שכ"ט, ורצ"ח) כתב ושנה דשביתת הארץ בשביעית דומה ביסודה לשביתת בהמתו בשבת ומכח הנחה זו חידש שתי הלכות:

א. גם כשאחרים עושים עבודה בשדהו מבטל הוא מצוה זו. ב. הזורע והנוטע ערב שביעית באופן שהזרע נקלט בשביעית מבטל מצוה זו.

לעומתו דעת החזון איש (שביעית סי' י"ז אות כ"ה) דאין בין העשה לל"ת ולא כלום ודין אחד להם וגם העשה על הגברא היא ואין האדם עובר בה אלא על ידי עשיית מלאכה. וכן אין איסור מה"ת כלל אלא אם זרע בשביעית ואין קפידא כלל בקליטת הזרע, עי"ש.

ובאמת שאלה זו עתיקה ורבים מן האחרונים העירו בה. המהרש"ל בהגהותיו לב"מ דף צ' ע"א הגיה במש"כ התוס' שם דאמירה לעכו"ם שבות בשביעית דצ"ל בשבת, דבשביעית יש איסור באמירה לעכו"ם מעיקר דין תורה דושבתה הארץ כתיב. הרי לכאורה כדברי המנ"ח וכ"כ החת"ס (קובץ תשובות סי' ל'), האגלי טל (מלאכת זורע סעיף ח') וכ"כ בשו"ת מהרש"ם (ח"ב סי' כ"ו) בדרך פלפול, וכ"כ בתורת הארץ (פרק ו').

וכבר דנו בזה כמה מגדולי ספרד הקדמונים, עיין נחפה בכסף יו"ד סי' ד' [דאף דשביעית בזה"ז דרבנן מ"מ כעין דאורייתא תקון עיי"ש שכתב לאפוקי משיטת המרדכי הובא בב"י בסי' ש"ה דעל שביתה דרבנן לא גזרו], מהריט"צ (ח"א סי' נ"ז), אדמת קודש (ח"ב סי' ט') ושו"ת פרי הארץ (ח"ג סי' צ') עי"ש. וכ"כ באבן עזרא בריש פרשת בהר. "ושבתה הארץ שבת לה' מצוה על ישראלי שלא יעזוב גר לזרוע שנת השבת, כאשר לא נעזבנו לעשות מלאכה בשבת, כי הוא ברשותנו. וטעם שבת לה' כיום השבת. וסוד ימי עולם רמוז במקום הזה". הרי דיש איסור תורה בגוי שעובד בשדה ישראל.

ב

ומדברי הרמב"ם יש לכאורה ראיה לכאן ולכאן, דבפרק א' הלכה א' בשמיטה ויובל כתב "מצות עשה לשבות בשנה השביעית מעבודת הארץ וכו' וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה".

ומבואר להדיא מלשון זה דאינו מבטל מצוה זו אלא אם עושה עבודה אסורה בשדה ובאילנות וכבר הביא החזו"א (שם) ראיה לשיטתו מדברי הרמב"ם האלו. אך בפרטי המצוה בתחילת הלכות שמיטה ויובל כתב "שתשבות הארץ ממלאכתה בשביעית", ומלשון זה משמע שהמצוה על החפצא היא, אבל לגבי הל"ת כתב "שלא יעבוד עבודת הארץ בשנה זו", ומשמע שהבחין בזה בין עשה לל"ת וכהבנת המנ"ח.

וע"ע בסהמ"צ (מ"ע קל"ה) שכתב "שצונו לשבות מעבודת הארץ בשנה השביעית", וגם מזה משמע כהבנת החזו"א. וא"כ צ"ב בשיטת הרמב"ם שלא יסתרו דבריו אלה את אלה בסוגיא זו.

והנה כבר הביאו האחרונים את דבריו היסודיים של התורי"ד בכמ"ק שלכאורה יש מהם יתד ופינה לשיטת המנ"ח, אך כיון שלענ"ד טעו רבים בכונתו נעתיק חלק מלשונו ונבאר את הנלענ"ד בביאור שיטתו.

וז"ל בעבו"ז דף ט"ו ע"ב בתחילת דבריו "ומי דמי ציווי דשביתת שדהו בשביעית וציווי דשביתת בהמתו בשבת, ציווי דשביתת שדהו אינו אלא שלא יעשה הוא מלאכה בשדהו אבל אם השכיר שדהו לחשוד על השביעית אינו עובר המשכיר". ובתירוצו כתב "דבשביתת קרקע הוזהרנו בשביעית דנפק"ל משבת שבתון יהיה לארץ ואסור להשכיר שדהו לגוי בשביעית".

ולכאורה דבריו תימה גדולה ונראין כסותרין זא"ז, ואין נראה כלל מלשונו וסגנונו שחזר בו מההנחה הפשוטה שהניח בתחילת דבריו דאין שביתת הארץ דומה כלל לשביתת בהמתו, וא"כ צ"ב במש"כ בסו"ד דאסור להשכיר שדהו לגוי משום עשה ד"ושבתה הארץ שבת לה'". וכבר נתקשה בזה מרן הגרש"ז אוירבך זצ"ל במעדני ארץ (סי' י"ג) ונדחק מאד בביאור דברי הרי"ד.

ועוד יש לתמוה ולתהות בדברי הרי"ד, דהנה המבי"ט (ח"ב סי' ס"ד) חידש דמותר להשכיר שדהו לגוי בהבלעה, וכ"כ המהרי"ט (חלק ב' יו"ד סי' נ"ב) והמנ"ח (במצוה שכ"ט) תמה על דבריהם מכח הבנתו דהוי כשביתת בהמתו וכי מותר להשכיר בהמתו לגוי העושה בה מלאכה בשבת בהבלעה וכמ"ש בשו"ע או"ח רמ"ו, ולכאורה תגדל התמיה שהרי המבי"ט ביסס את כל פסקו על דברי הרי"ד הנ"ל (מכת"י שהיה תח"י) שכתב "דאסור להשכיר שדהו לגוי בשביעית" ומשמע דרק בשביעית אסור אבל לפני שביעית מותר. הרי שראה את דברי הרי"ד ואעפ"כ הסיק מתוכן היתר בהבלעה, והרי היתר זה סותר את כל עיקר דברי הרי"ד דיש מצוה בשביתת שדהו כשם שיש מצות שביתת בהמתו, וא"כ הדברים צע"ג.

ובעיקר הבנת המנ"ח דיש מצוה על האדם שתשבות שדהו מעבודה בשביעית, מלבד תמיהת החזו"א שם דא"כ צריך מה"ת לעקור את הספיחין מן השדה ויצטרך עוד לכסות את אדמת ארץ ישראל שהאדמה לא תקלוט זרע, (ויש לדחות דרק עבודת האדם עבודה היא להיאסר בשביעית, ולא המקרים הטבעיים וז"פ), יש לתמוה טובא דהלא במצוות העשה בשביעית לא כתיב "ארצך" אלא "הארץ" ומהי"ת דיש כלל זיקה בין האדם לשדה שלו לענין מצוה זו, ואין זה דומה לשביתת בהמתו בשבת שבה כתיב להדיא "למען ינוח וכו' בהמתך".

הגע בעצמך, בלאוין בשביעית כתיב "שדך לא תזרע, כרמך לא תזמור וכו'" ואעפ"כ אמרינן שדך וכרמך לאו דוקא וחייב אף על עבודה בשל חבירו ושל הפקר ולא מצינו מי שהעלה על דעתו להתיר עבודת הארץ בשדות אחרים, ודוקא במצות העשה שבה כתיב הארץ נאמר דיש מצוה דוקא על שדהו שלו, ודו"ק בזה כי תמיהה גדולה היא בעיני.

ולול"ד האחרונים הנ"ל נראה דודאי יש לדמות מ"ע דשביתת הארץ בשביעית למצות עשה דשביתת האדם בשבת, אבל אין זה ענין לשביתת בהמתו בשבת כמבואר.

ג

והנה שאלה יסודית זו ביסוד גדר שביתת הארץ יש בה נפ"מ בשני תחומים כמבואר: א. בעבודת גוי בשדה ישראל אם עובר בה הישראל כנ"ל. ב. הזורע ונוטע סמוך לשביעית ונקלט בשביעית דכתב המנ"ח לדרכו דאסור מה"ת, וכ"כ במהר"ם שיק על המצוות (מצוה קי"ב) וכ"ה באגלי טל (שם), והאחרונים כיונו בזה לדברי התורי"ד במו"ק ג' ע"ב ובר"ה ז' ע"ב שכתב להדיא שאסור לזרוע ולנטוע סמוך לשביעית באופן שהזרע יקלט בשביעית.

אך אחרי העיון נראה ברור דאין כונת התורי"ד ככונת האחרונים הנ"ל, דהם כתבו דאסור משום שאין הארץ שובתת כשהיא קולטת זרע ועובר בה בעשה דשביתת הארץ, אך הרי"ד הדגיש בדבריו דהנוטע באופן שיקלט הזרע בשביעית הו"ל כאילו נוטע בשביעית ממש וז"ל "דהוי לי' כנוטע בשביעית", וכ"כ גם במס' ר"ה כמבואר. ומשמע מדבריו דעובר גם בלאו ולא רק בעשה וכאילו נוטע בשביעית עצמה, וא"כ צ"ב בכונתו.

ד

ונראה ביאור דברי הרי"ד, דהנה מצינו בתחומים שונים בהלכה דכאשר עיקר הענין לא בעצם המעשה אלא בתוצאותיו אף העושה ע"י גוי נחשב כעושה מעשה. ודבר זה מצינו גם במצוות עשה וגם במצוות ל"ת וגם בדינים, ונביא שבעה מקורות לגדר כללי זה:

א. כתב הפר"ח (יו"ד סי' ק"כ סק"מ) דאף לכתחילה מותר לטבול כלים ע"י גוי אף שאין שליחות לגוי כיון שלא צריך בזה דין שליחות ממש ואף הטובל כלי ע"י גוי יכול לברך דעשיית הגוי הוי כאילו עושה הוא. ומקור הלכה זו בדברי הרמב"ן והרשב"א וכ"כ המחנ"א כמבואר לקמן. (אך הט"ז שם ס"ק י"ז כתב דאינו מברך דלא חשוב כאילו עשה מצוה בעצמו, וכך דעת שלחן ערוך הרב בסי' רס"ג קו"א סק"ג וכ"כ בא"ר שם, אך מ"מ יש מקור להלכה זו בדברי הפר"ח המחנ"א והראשונים הנ"ל).

ב. המחנה אפרים (הל' שלוחין סימן י"א) כתב בטעם השני דהעושה מעקה ע"י פועל נכרי יכול לברך דבכל דבר דלא צריך בו דין שליחות גם גוי הוי כשלוחו והביא את דברי הפרי חדש הנ"ל ונקט כשיטתו, עי"ש.

ג. בשו"ת הרשב"א ח"א סי' שנ"ז כתב דשליח בי"ד לד' מיתות יכול להיות גוי, ומבואר להדיא בדבריו דאין זה משום דהעיקר שפלוני ימות וא"צ במיתתו מעשה בי"ד כלל, אלא שהם מקיימים מצותם ע"י הגוי שהוא שליחם. וז"ל: "שאין הגוי אלא שלוחו של בי"ד ואין מיתת בי"ד צריך גופו של בית דין" ועוד כתב שם "שאין הכופה הגוי (בגט מעושה) אלא כמקל ורצועה לבי"ד של ישראל" וכונתו ברורה דכיון שבאלה אי"צ גופו של בי"ד, יש בהם שליחות אף לנכרי וכ"ז ברור בכונתו.

ד. כתב המגן אברהם בסימן רס"ג ס"ק י"א בשם מהר"ש דאשה שכבר קיבלה שבת ומדליקה נר שבת ע"י גוי יכולה לברך, הרי דהוי כאילו היא מקיימת המצוה. אמנם המג"א ורבים מן האחרונים חלקו עליו, עי"ש בא"ר ובפמ"ג מ"מ מדברי הר"ש מקור ליסוד הנ"ל.

ה. התוס' בשבועות ג' ע"א כתבו לגבי לאו דהקפה דיש איסור אף ע"י קטן ונכרי, ורבים תמהו על דבריהם דהלא אין שליחות לנכרי. ואפשר לפי שיטת הרמב"ם (פי"ב מעבודת כוכבים ה"א) דיסוד איסור הקפה הוא משום "בחוקותיהם לא תלכו" דכמרי עבו"ז היו מקיפים ראשם, וכיון דיסוד האיסור הוא בתוצאה יש איסור אף בעושה ע"י גוי, ועיין מנחת אשר במדבר (סימן מ"ב).

ו. בירושלמי פאה (פ"ב ה"ה, י"ג ע"ב) מבואר דאף דקציר עכו"ם פטור מפאה כדילפינן מ"ובקצרכם" מ"מ בעל הבית שפועלים הנכרים קצרו שדהו חייב בפאה דאין זה קציר עכו"ם אלא קציר ישראל אף דאין שליחות לגוי עי"ש.

ז. בשו"ת שבסוף ספר אבני מילואים (סי' כ"ה) כתב דמי ששיפץ בית ע"י פועלים נכרים קנאו בקנין חזקה אף שאין שליחות לגוי דלא צריך בזה דין שליחות, ולמד הלכה זו מדברי הירושלמי הנ"ל לגבי קציר עכו"ם, עי"ש. וביארתי סברא זו במנחת אשר לב"ב (סי' ל"ז) דקנין חזקה בקרקע איננו מעשה קנין כקניני משיכה הגבהה וכדו' אלא מציאות של ישיבה והיושב בשדה קנאו כדילפי' מקרא ד"וירשתם אותה וישבתם בה, במה ירשתם בישיבה" (קידושין כ"ו ע"א). וישיבה זו יש בה ביטויים ומאפיינים שונים, כגון נעל גדר פרץ, הציע מצעות, אכל פירות וכדו', וכיון שאין כאן מעשה מסויים אי"צ בזה דין שליחות, עיין שם באריכות דברינו.

וחזינן מכל זה דכאשר אין גדר הדין בעצם המעשה אלא בתוצאותיה אף עשיה ע"י נכרי מתייחסת אל האדם. ונראה לכאורה דאין זה מדין שליחות ממש דהלא אין שליחות לנכרי כמבואר בב"מ (ע"א ע"ב), אלא דמ"מ הוי כאילו עשה המשלח וכמו שמצינו במעילה (כ"א ע"א) לגבי שליח במעילה דהוי כמעטן של זיתים, או כמניח עירוב ע"י פיל וקוף, עי"ש.

(אמנם הנתיבות (סימן קפ"ב סק"א) כתב לבאר את דברי התוס' הנ"ל בשבועות, דכל שאין בו חלות אלא מעשה בעלמא יש בו דין שליחות אף לגוי והדברים ידועים ואכמ"ל).

וזה הנראה בכונת הרי"ד דאף דאיסור עבודה בשביעית על האדם הוא ולא על השדה (ולא כהבנת המנ"ח דהוי כשביתת בהמתו על הבהמה), מ"מ כיון דכל ענין השביתה בשביעית ומהות גדרו אינו משום הגברא כמלאכת שבת שנאסרה "למען ינוח" אלא בשביעית נאסרה עבודת הארץ והאילנות כדי שהארץ תשבות, משום כך נאסרה עשיית המלאכה אף ע"י גוי ככל הני דלעיל.

והנה אף שהארכתי בביאור הלכה זו עפ"י יסוד כללי דכאשר מהות הענין בתוצאה, אף מעשה גוי מתייחס לשולח, נראה להוסיף בזה תבלין בסגנון אחר דכיון דבשביעית נצטוינו ב"ונטשתה" דיש לנטוש את האדמה מלעבדה יש איסור כשעושה עבודה ע"י גוי דמ"מ לא נטשה והעבודה נעשית למענו ובשמו ואין זו נטישה, ודו"ק.

ה

וזה ביאור שיטת המבי"ט וסייעתו דמותר להשכיר שדהו לגוי בהבלעה, דכל איסור השכרת שדהו לגוי בשביעית אינו אלא משום דגם בזה נחשב הוא כעושה עבודה בשדהו והעבודה נקראת על שמו כיון שהשכיר את השדה לעבודה בשביעית ועל עבודה זו הוא מקבל דמי שכירות (ואף זה דבר חידוש הוא דמ"מ אין הגוי עושה עבודתו בשליחותו אלא לטובת עצמו, אך מ"מ כך חידשו אדירי התורה הנ"ל), אך כאשר השכיר שדהו בהבלעה אין עבודת השביעית נקראת על שמו כלל כיון שלא השכירו לשנת השביעית בלבד, ודו"ק בזה.

ובדברינו מתיישבים דברי הרי"ד כמין חומר, דבאמת לא חזר בו מהנחתו הפשוטה בתחילת דבריו דאין בשביעית מצוה על עצם שביתת השדה ואין האדם מצווה על שביתת שדהו כדרך שהוא מצווה על שביתת בהמתו, ומ"מ חידש דשאני שביעית משבת ובשביעית אסור להשכיר שדהו לגוי משום שביתת הארץ, וכונתו דכיון דמהות האיסור וענינו משום שביתת הארץ ממילא אסור בכל ענין שהעבודה נקראת על שמו והוי כאילו עושה עבודה זו בידיים כמבואר.

והבנה זו מוכרחת גם בדברי הרי"ד בר"ה ובמו"ק לגבי איסור נטיעה לפני שביעית כשהזרע נקלט בשביעית דהתורי"ד כתב ד"הו"ל כנוטע בשביעית", ולשיטת המנ"ח לא הוי כנוטע בשביעית כלל דהנוטע בשביעית עובר בעשה ול"ת והנוטע בערב שביעית אינו עובר אלא בעשה בלבד אלא ע"כ כונת הרי"ד כדברינו, ויסוד סברתו גם בהלכה זו, דכיון שכל מהות איסור עבודת הארץ בשביעית כדי שהארץ תשבות, מסתבר דבכלל האיסור גם נטיעה בערב שביעית כאשר הזרע יקלט בשביעית דהוי כנוטע בשביעית ממש ועובר גם בל"ת, ודו"ק.

וזה גם הביאור במה שנראה לכאורה כסתירה בדברי הרמב"ם כנ"ל, דבגוף ההלכות כתב דמצות עשה לשבות מעבודת הארץ, וכל העושה עבודה וכו' עובר בל"ת ומבטל מ"ע וכו', ומבואר דאין האדם מצווה כלל שהקרקע שלו תשבות אלא הוא עצמו מצווה לשבות. אך בפרטי המצוות ביאר את מהות המצוה כדרכו ושם כתב שתשבות הארץ כמבואר, ולדרכנו ניחא, דמהות המצוה וענינה שביתת הארץ, ומשו"כ נאסר עלינו לעבדה, ודו"ק בזה. (וכבר ביארתי במק"א דדרכו של הרמב"ם לבאר בפרטי המצוות את מהות המצוה וענינו ובהלכות לכתוב הלכותיהן בלבד, עיין ריש הלכות תשובה וריש הלכות תפלה ודו"ק).

ועוד נראה לענ"ד דגם כונת המהרש"ל בב"מ מתפרשת לדרכנו ולא כהבנת המנ"ח דעובר בעשה, דאם כונתו כהבנת המנ"ח אין צריך להגיה בתוס' ואפשר דכונתם לאיסור אמל"נ בשדות אחרים, וע"כ דלדעת המהרש"ל אין בין שדה שלו לשדות אחרים ובכולן יש איסור תורה, אלא ע"כ דכיון דגם הלאו עיקרו ומהותו במצוות שביתת הארץ מסתבר דאמירה לנכרי הו"ל כאילו שליחו הוא ממש, ודו"ק היטב בלשונו. ושוב ראיתי שכך כתב בשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סימן ק"ל), עי"ש.

ויש בדברינו להקל ולהחמיר לעומת הבנת המנ"ח. להקל, דלהבנת המנ"ח אף כשגוי עושה מלאכה בשדהו לצרכו עובר הישראל בעל השדה דמ"מ אין שדהו שובת וכהא דשביתת בהמתו, אך לדידן אין בכך איסור כלל דאין איסור בעצם העובדה שגוי עשה עבודה בשדהו אלא במה שהישראל עושה עבודה ע"י הגוי ולא כשהגוי עושה לרצונו ודעתו. ולהחמיר, דלשיטת המנ"ח וסייעתו אין הישראל עובר אלא בעשה דשביתת הארץ ולא בל"ת, דהלאו נאמר רק על עבודת האדם, ולדידן נראה דהעושה עבודה בשביעית ע"י גוי עובר גם בלאו ולא רק בעשה כמבואר.

ו

ובעיקר שיטת החזו"א בענין זה, הנה אף שבסי' י"ז הוכיח מדברי הרמב"ם דאין דין שביתה על עצם השדה כמבואר, מ"מ כתב דבתוס' ר' אלחנן משמע שאכן מחוייב אדם על שביתת שדהו ולא הכריע שם להלכה. ובסי' כ"א אות י"ז סתם וכתב לגבי פועל שעובד בשדות אחרים דגם בעל השדה עובר משום שביתת שדהו. הרי לדעת מרן החזון איש יש להחמיר בזה להלכה, עי"ש. ונראה לכאורה דלדרכנו גם דברי החזו"א מתישבים כמין חומר, אמנם החזו"א לא ביאר שם אם כונתו דוקא לפועל ישראל או אף לגוי, וממה שכתב דהפועל עובר משמע דמיירי בפועל ישראל, ומלשונו שבעל השדה עובר בשביתת שדהו משמע לכאורה דכונתו דעובר במצוות עשה ולא בל"ת ועדיין צ"ע בדבריו.

ז

ובמקום אחר דנתי (מנחת אשר שביעית סימן כ"ב – כ"ג) במה שדנו גדולי הזמן במי שדר בבית משותף ויש לו שכנים שאינם מדקדקים במצוות ואין בידו להשפיע שינהגו כדין תורה בגינה המשותפת, ויש מגדולי הזמן שפסקו שצריך להפקיר חלקו, ודימו הלכה זו להמבואר באו"ח (סי' רמ"ו ס"ג) לגבי מי שבהמתו מושכרת ביד גוי העושה בו מלאכה בשבת שצריך להפקירו, אך לדרכנו די בכך שמוחה ביד שכניו ומגלה דעתו שעבודות אלו נעשות נגד רצונו ושלא בשליחותו, ונפטר בכך מחשש חטא, ודו"ק.

ובאמת נלענ"ד, דלא מהני בזה הפקר דכבר נתבאר לעיל דבאיסור עבודת האדמה בשביעית אין כלל נפ"מ בין שדה שלו לשדה של אחרים וא"כ מה יהני בזה הפקר. וגם מצד הגדר הממוני אפשר דלא מהני בזה הפקר כיון שלא נשתנה שום דבר לא בזכויותיו ולא בחובותיו בהפקר זה דהלא אותה ההנאה שהיתה לו נמשכת גם לאחר שהפקיר, וגם מחובות לועד הבית אין בידו להשתחרר, וצ"ע בזה. אלא נראה כנ"ל דממ"נ, אם שליחו הוא אסור בכל ענין אף אם הפקיר שדהו ואם אינו שליחו מותר אף בשלו, ודו"ק.

אמנם חידוש עצום כתב הנצי"ב (שו"ת משיב דבר ח"ב סימן נ"ו) דשדה הפקר בא"י אין בו קדושת שביעית ומצוות שביתת הארץ, ולדבריו שפיר מהני בזה הפקרה להתיר עבודת הארץ בחצר ובגינה. אך דבריו מחודשים ולא נתקבלו להלכה.

ח

וראיתי בספר משפטי ארץ על שביעית (פרק ח' סעי' ג') בשם מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א (זצ"ל) דכאשר אין עושין בגינה אלא עבודות האסורות מדרבנן אין צריך להפקיר שדהו, וכך ראיתי בכמה מספרי הלכה בזמנינו. ויסוד סברתן, דהרי מבואר בשבת (קנ"ג ע"ב) דכל שבו אסור מדרבנן בבהמתו מותר לכתחלה דלא גזרו שבותין בבהמתו, וכמו"כ כתבו לגבי מצות שביתת שדהו דלא גזרו בעבודות שאינם אסורים אלא מדרבנן, וכבר כתב כן הגר"ד פרידמן מקרלין בשאילת דוד בסוף חידושיו להל' שביעית, עי"ש.

ולענ"ד אין הנדון דומה לראיה דאף אם נניח כהבנת המנ"ח דמצווה האדם על שביתת שדהו בשביעית, אין שביתה זו דומה לשביתת בהמתו, דברור דמצות שביתת בהמתו בשבת אינו אלא טפל לגבי שביתת האדם וכענף ממנה דהאדם מצווה לשבות הוא וכל אשר לו, ומסתבר א"כ דלא החמירו בשביתת בהמתו ככל שהחמירו בשביתת האדם עצמו, אבל בשביעית הלא שביתת הארץ היא עיקר ענין השביתה ומהותה, ורק כדי שתשבות הארץ נצטוינו אנו לשבות מלעבדה, וא"כ אין סברא שנקל בשביתת הארץ, ודו"ק בזה כי נכון ופשוט הוא לענ"ד.

וק"ו שלפי דרכנו לא מסתבר לחלק בזה ואין לדמות עבודת הגוי בשדה בשביעית למלאכתו בבהמתו בשבת דשני ענינים יש כאן שאינם דומין זל"ז כלל.

ט

ובגוף דברי המנ"ח ועוד אחרונים לחלק בין עשה לל"ת דשביתת הארץ בשביעית לגבי שביתת השדה כנ"ל, וכן כתב במראה הפנים (בירושלמי ריש שביעית) לגבי איזו מלאכות אסורות עי"ש. יש להקשות מדברי הירושלמי בערלה (פ"א ה"ב, ד' ע"ב) שם איתא דאין חיוב מעשרות באילן שבתוך הבית דבמעשרות כתיב "השדה", אבל איסור ערלה יש בו דבערלה כתיב "כי תבואו אל הארץ" ולגבי שביעית נסתפקו דמחד כתיב בה "שדך לא תזרע" ומאידך כתיב בה "ושבתה הארץ" עי"ש. ואם יש מקום לחלק בדיני שביעית בין העשה לל"ת למה לא נאמר דמצות העשה נוהגת באילן שבתוך הבית ולא הלאו, אלא נראה מזה דקי"ל לחז"ל דאין לחלק בין עשה לל"ת בשביעית ודין אחד להם.

אך מכיון שגם רבינו הרמב"ן בפירושו עה"ת פר' אמור (ויקרא כ"ג כ"ד) כתב דבכלל מצות העשה ד"ושבתה הארץ" שלא יחרוש ולא יעבד שדהו כלל אך בל"ת אינו עובר אלא בזריעה וקצירה ושתי תולדותיהן, וא"כ יש להקשות גם עליו מדברי הירושלמי האלו.

וע"כ צריך לומר דאף אם אפשר שיש בעשה מה שאין בלאו אין זה אלא בדינים מסוימים אבל לגבי המקום והמינים שבהם נוהג איסור עבודת הארץ בשביעית לא מסתבר לחלק בין עשה לל"ת, דהלא מצות העשה ד"ושבתה הארץ וכו'" אינה מצות עשה בלבד אלא הסבר גם ללאו דכדי שתשבות הארץ נאסר עלינו לעבדה ומשו"כ מסתבר דכל מקום ומין שנכלל בעשה נכלל גם בלאו, ודו"ק בזה כי קצרתי.

הגב על הנושא

לתחילת הדף