انت هنا : الرئيسية » שאלות אחרונות » עסקים וממונות » שותף שהתעסק בשותפות נגד דעת שותפו

שותף שהתעסק בשותפות נגד דעת שותפו

שאלה:

שלום וברכה, אני וחברי שותפים בחברה מסוימת לתקופה של שלש שנים, בזמן השותפות החליט חברי להשקיע מכספי השותפות בקרן מסוכנת, אולם אני התנגדתי, ובכל זאת חברי השקיע ובסוף הרויח. שאלתי היא: האם חברי חייב לשלם לי חצי מהרווחים היות וההשקעה היתה מכספי השותפות, או שלא מגיע לי משום שהתנגדתי, והוא, שהשקיע מכספי השותפות נקרא גזלן.

תשובה:

ראשית, נדון זה, כשאר דיני ממונות שבין איש לרעהו, אינו יכול להיות מוכרע ע”י תשובה זו, אלא יש צורך שישמע הדיין את שני הצדדים, לפני שיפסוק את הדין, וכמאמר התורה “שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק”.

לשאלתך, אכן, אם השותף, בעשותו שלא כרצון שותפו, נטל את המעות על דעת לגוזלם, הרי”ז קנאם בגזילתו ואין שותפו נוטל מחצה ברווחים. אך אם לא נטל את המעות על דעת לגוזלם, אלא שחשב עצמו לחכם המבין יותר משותפו, והסיק שלבסוף יתרצה גם חבירו למעשיו, הרי אלו חולקים אף ברווחים אלו כתנאי השותפות, ואין להחשיבו בכך כגזלן. אמנם אם היה מפסיד אותך במעשיו, היה מקום לדונו כמזיק, ולחייבו על ההפסדים.

מקורות:

הנה הרשב”א בתשו’ (ח”א סי’ תתקלח) כתב לדון באחד שהפקיד מעות אצל חבירו, והנפקד התעסק בהם והרויח מהם, וכשבא המפקיד לגבות את מעותיו, דרש את המעות עם הריוח שהרויח בהם, ונתפשרו שיתן לו הנפקד קצת מן הריוח ונשבע ע”כ, אך אח”כ נתחרט מן הפשרה. וכתב הרשב”א, דחילוק רב יש בין אם מתחילה היה הפקדון לשם עסק, שאז נוטל המתעסק שני שליש בריוח וחצי בהפסד. לבין אם מסרו לו להתעסק בו לצורך בעל הפקדון בחנם, כמו שהורגלו עכשיו ברוב המקומות, דאם הרויח, הרי”ז לבעל המעות, וכן אם הפסיד, הפסיד לו. אך אם הפקידו בידו סתם, אין הנפקד רשאי ליגע בהן בין אם הפקידן בידו צרורין, ובין אם הפקידן בידו מותרין. ואם נשתמש בהם, הרי”ז כשולח יד בפקדון דחשיב גזלן, ומשלם כשעת הגזילה, ואם הותירו או פחתו, הרי”ז לגזלן. ועפי”ז כתב דבנדון שאלתו, דמוכח ממעשי הנפקד שעסק במעות לצורך בעה”ב, חייב ליתן לבעל המעות את הריוח, אא”כ אמר לפני עדים: לעצמי אני מתעסק, דבכה”ג שגילה להדיא, חשיב גזלן, ומעתה והלאה אם הריוח, הריוח לעצמו וחזר הממון להיות הלואה בידו. ע”ש. וכדבריו פסק הרמ”א (חו”מ סי’ רצב ס”ז) בזה”ל: ואם נתעסק בהן לצורך בעל הפקדון, הריוח שלו. ואם גילה דעתו שעסק לצרכו, או במקום שאסור להשתמש שמסתמא עסק בהן לצורך בעל הפקדון, אינו נאמן לומר: לעצמי עסקתי, עד שיאמר כן לפני עדים (תשובת רשב”א סימן תתקלח). עכ”ל.

וכ”כ הרמ”א שם עוד בזה”ל: ואם הרויח במעות, בין היה לו רשות להשתמש בהן או לא, אין צריך לתת מן הריוח לבעל הפקדון. ע”כ. וביאר הגר”א שם (ס”ק כו) דלא אמרו אלא שאם נשתמש בהן חייב באחריותן, ולא אמרו שצריך לתת הרווחים לבעל המעות. וכ”ש בנשתמש שלא ברשות שהוא כגזלן, ומשלם כשעת הגזילה. ע”כ.

מעתה נראה כוונתך לדברי הרשב”א והרמ”א הללו, בהם מבואר שכיון שנשתמש שלא ברשות, הרי”ז כגזלן, והמעות עליו כהלוואה בלבד. אלא דעי’ בסמ”ע שם (ס”ק כ) שכתב לבאר דברי הרמ”א, דאיירי כשגילה הנפקד דעתו להדיא, דאף שאין לו רשות להשתמש במעות, מ”מ הוא משתמש בהם כדי ליטול את הריוח לעצמו. ואעפ”כ תמה, דברשב”א לא מבואר כן, ואדרבה מבו’ בדבריו דאף כשבעה”ב נתעסק במעות באיסור, בעי’ גילוי דעת מפורש. ע”ש. ועי’ גם בגר”א (ס”ק כט) שתמה כן, דבעי’ גילוי דעת מפורש. אך כל שאין גילוי דעת, לא די בכך ששינה מן הייעוד שניתנו לו רק לשמירה.

אולם בלא”ה נראה שנדון דידן של שותפים שונה מדינו של הרמ”א גבי שומר, שכן דוקא בנפקד שפשע ונטל מן הפקדון, י”ל שבנטילתו זו חשיב גזלן. אולם בשותפין שמתחילה הניחו מעותיהם בכיס אחד, ונשתתפו יחדיו ע”ד להתעסק במעות להרויח בהם, אף אם שינה אחד מהם מתנאי השותפות, כל שעשה זו במסגרת הרצון להרוויח לשניהם, אינו נחשב בזה כגזלן אלא כפושע. ועי’ בשו”ע (חו”מ סי’ קעו ס”ח) שכתב דהשותפין שומרי שכר הם, וכל שהתחילו להתעסק ביחד, אפי’ אם אח”כ נתעסק בו כ”א לבדו, פטורים, דשמירה בבעלים היא. ואפי’ אם אחד מן השותפים פשע בעסק, הרי מאחר וחשיב שמירה בבעלים, ציין הרמ”א לשו”ע סו”ס רצא, דמבו’ התם שפטור. (עי’ בזה גם שו”מ תליתאה ח”א סי’ רה, רב פעלים ח”ד חו”מ סי’ ג). ולפי”ז גם בנ”ד, אף אם השותף התרה בשותפו שלא יתעסק בעסק זה, וחבירו לא שעה לדבריו והמשיך להתעסק במעות כרצונו, לא הוי אלא פושע, ובכך אינו גורם לפירוק השותפות. ורק אם לקח את מעות השותפות לעצמו לקנות לו בהם דברים, שאינם מענין השותפות, אז י”ל דחשיב גזלן.

וחילי, ממ”ש מרן בשו”ע (חו”מ סי’ קעו ס”י), וז”ל: המשתתף עם חבירו בסתם, לא ישנה ממנהג המדינה באותה סחורה, ולא ילך למקום אחר, ולא ישתתף בה עם אחרים, ולא יתעסק בסחורה אחרת, ולא ימכור בהקפה אלא דבר שדרכו להמכר תמיד בהקפה. וכו’. ואם שינה באחד מכל אלו הדברים, שהלך למקום שלא היה לו לילך, או פירש בים, או שמכר בהקפה, או נשא ונתן בסחורה אחרת וכן כיוצא באלו הדברים, כל פחת שיבא מחמת זה שעבד, חייב לשלם לבדו. ואם היה שם שכר, השכר לאמצע. ע”כ. והנה פשיטא שאין לך תנאי גדול ממנהג המדינה, שהרי מרן בשו”ע כתב דאסור לו לשנות, ובכ”ז אם שינה ומחמת זה הרויח, השכר לאמצע. משא”כ אם היה מפסיד, ההפסד היה לו עצמו. ולא אמרי’ דבכך ששינה מן המנהג, ועבר על התנאי, חשיב כגזלן. וא”כ אף בכה”ג שהתנה עמו להדיא, לא גרע מעבר על מנהג המדינה בשותפות, והשכר לאמצע.

ועי’ בפ”ת (ס”ק יג) שהביא משו”ת חת”ס (חחו”מ סי’ קנו) שביאר דין זה, דאף דקי”ל דהשותפים חשיבי כשמירה בבעלים, ופטורים אף מפשיעה, מ”מ כאשר החל להתעסק שלא כדרך השותפות, הרי”ז חשיב מזיק בידיים, ולא פטרו חז”ל אלא פושע ולא מזיק. וכבר כתב בשו”ת שב יעקב (חו”מ סי’ יא) להוכיח מלשון הרמב”ם (פ”א משכירות ה”ד) ומרן השו”ע (סי’ רצא סעי’ כו) דס”ל דמזיק חייב אף בשמירה בבעלים, וכמ”ש הכס”מ שם. וכ”מ בש”ך (חו”מ סי’ קעו ס”ק טז) במה שהשיג שם. וכ”כ המשנ”ל (פ”ה משותפין ה”ב) דלא אמרינן פשיעה בבעלים פטור אלא היכי דהיה היזק ע”י שנתרשל שלא שמר יפה, אבל אם עשה מעשה והפסידו בידים הוי מזיק גמור וחייב אף בבעלים. והביא עוד שכ”כ גם מהרש”ך (ח”א סי’ מה), והרדב”ז בתשו’ כת”י (עי’ ח”א סי’ קכט). ושכ”כ הבית מאיר (אה”ע סו”ס פ). וכ”כ עוד גם מהר”ח פלאג’י בספרו החפץ חיים (סי’ נג אות ל ומ ועוד שם). וע”ע שם בשו”ע סעי’ יב גבי התעסק בנו”ט.

והנה, כל הני פוסקים לא נחתו לחייבו משום שבשינויו מתנאי השותפות – חשיב גזלן, אלא משום דחשיב מזיק. ולפי”ז, דוקא באופן שבאמת הפסיד, שייך לומר דחשיב מזיק, אך כל שלא הפסיד, אף שעבר על תנאי השותפות, לא נפקע בכך השותפות, ולא חשיב כגזלן.

וכן מבואר בדברי הרמ”א (חו”מ סי’ קעו סעי’ טו) שכתב בזה”ל: ואם שינה או פשע תוך הזמן, או עבר על תנאו, אפילו הכי אינן יכולין לחלוק, אלא משלם מה שהפסיד (ב”י לדעת הרמב”ם); ודלא כיש חולקין בזה (מרדכי פרק מי שהיה נשוי). ע”כ. ומבואר שלדעת הרמב”ם, גם אחר ששינה, אין בידם לבטל את השותפות. וכ”פ הלבוש שם. ואף לדעת המרדכי שיכול לחלוק עמו, מ”מ בעצם מה ששינה לא חשיב ביטול השותפות, אלא שיכולים עתה לחלוק מחמת שינויו, אך כל שלא חלקו בפועל, אכתי ממשיכה השותפות, ואם הרויח, שניהם חולקים בריוח. עי’ בזה גם למהר”ח פלאג’י בספר החפץ חיים (סי’ נג אות יג-יד, דף נד ע”א).

ונראה דיסוד החילוק הוא בין אם השותף עשה בממון השותפות דבר שהוא לצורך וחלק מן השותפות, אלא שהשותף מסיבותיו הוא אינו רוצה בהשקעה כזו, או שע”פ המנהג אין לעשות זאת, לבין דבר שאינו לצורך ואינו בכלל חלק מן השותפות, דאז יש לקראו גזלן, ויש בזה משום ביטול השותפות.

ובספרי האחרונים מצינו חילוק נוסף, בין אם הוא תנאי שאין עיקר השותפות תלוי בו, דאז אם עבר על התנאי אין השותפות מתבטלת. וכמבו’ בדברי הרמ”א הנ”ל (סי’ קעו סעי’ טו) והלבוש, וכ”מ מדברי הב”י (שם). לבין אם הוא תנאי שעיקר השותפות תלוי בו, דאז איה”נ אם עבר על התנאי, דהשותפות מתבטלת. [עי’ בזה למהר”ח פלאג’י בספרו החפץ חיים (סי’ נג אות נג דף נה ע”ב) שהביא כן משם המבי”ט (ח”א סי’ קנא) ומהרשד”ם (יו”ד סי’ פח), מהרימ”ט (ח”ב חחו”מ סי’ ק), מהרש”ך (ח”ב סי’ נ), מהראד”ב (סי’ קיט), ע”ש. וכן ראיתי בשו”ת ברכת יוסף (לנדאו, חו”מ סי’ טז ד”ה והנה) שכתב לחלק, בין אם השותף שינה בדבר שאין עיקר השותפות תלוי בו, דאז אינו גורם במעשיו לבטל את השותפות, לבין אם שינה בדבר שעיקר השותפות תלוי בו, ואדעתא דהכי לא נשתתפו כלל, דאז ודאי השותפות בטלה. ע”ש.]

אכן, גם באופן שלא שינה בדבר שהוא מעיקרי השותפות, כל שהשותף נטל את דמי השותפות לעשות בהם כחפצו על דעת לגזול, נראה פשוט שלכו”ע חשיב גזילה, והמעות עליו כהלוואה. אך כל שלא נתכוין לגזול, אלא שחשב עצמו כחכם גדול יותר משותפו, ולדעתו גם שותפו יסכים לזה לבסוף, הדרינן להני דינים הנ”ל, שאין להחשיבו בכך לגזלן, ואינו מבטל בכך את השותפות.

اكتب تعليق

الصعود لأعلى