אתה נמצא כאן: דף הבית » מנהגים » שימוש בשמן העשוי מקטניות בפסח

שימוש בשמן העשוי מקטניות בפסח

מדברי התרומת הדשן שחי בסוף תקופת הראשונים משמע שאף שמן העשוי מקטניות בכלל איסור אכילת קטניות שאסרו הראשונים לשימוש כיון שבתהליך הפקת השמן לותתים הזרעונים במים [1], וכך נפסק ברמ"א[2]. שמנים נוספים שהוזכר לאיסור הוא שמן העשוי מזרעי פשתן וקנבוס[3], ושמן חמניות[4] שהם מינים שנוהגים לאוספם בגורן כדגן, יש חשש שיחליפו ביניהם לבין חמשת מיני דגן[5].

בין האוסרים את שמני  הקטניות מצינו את רבי מנחם מנדיל מליובאויטש בעל ה'צמח צדק' שמעיר בתשובתו לשואלו סימן נ"ו "ומה שכתב רום מעלת כבודו שבמדינתנו נוהגים היתר בשמנים הנה אינו מנהג פשוט כלל כי אם מקומות שמעתי כעת שהעניים שדחיקא להם שעתא נהגו זה לא מזמן כביר היתר שנזהרו לעשותן לכתחילה לפסח וגם בוודאי לא נתייסד על פי הוראה כלל על כן ראוי לנהוג קולא בזה ולפרוץ גדרן של ראשונים". רק בשנת בצורת מצא הצמח צדק מקום להתיר בתנאים מסוימים "על העניים בשעת הדחק להקל לעשות שמן ממיני קטניות באופן שיתנו הקטניות בתנורים חמים קודם ושיהיו התנורים חם הרבה עד שיהיו כאפויים" והוא מביא ראיה מהגמרא שקמח אפוי מחמיץ אפילו מחמשת המינים. ובשו"ת מלמד להועיל[6] כתב 'כבר הורה זקן מו"ה שמשון רפאל הירש זצ"ל בפפד"מ להתיר שמן שומשמין, ואף שבשמן שומשמין שפשט המנהג בארץ ישראל ובשאר ארצות לאיסור לא מלאני לבי להתיר'.

שמן קטניות הנלתת במים שאסור באכילה, נחלקו הפוסקים האשכנזים שבסוף תקופת הראשונים אם מותר להדליק נר עמו, לדעת התרומת הדשן[7]  והמהרי"ל[8] מעיקר הדין מותר להדליק נר עמו, וכך פסק הרמ"א[9] , אך מ"מ כתבו שהעולם נהגו כך איסור[10] , שכך נהגו החסידים הראשונים[11], ואף לדעתם אין איסור להשהותם בביתו[12].

שמן מקטניות בכלל האיסור אף לדעת פוסקים ספרדיים

אף בפוסקים הספרדים מצינו שהחמיר שבשמן העשוי מקטניות [שמן שומשומין], כיון שמצוי בהם גרעיני חטים, וחששו לחמץ שיווצר כתוצאה ממגע שלהם עם מים[13].  בשנת תרס"ח כאשר רבי דוד בן שמעון הביא לדפוס במצרים את ספרו "שער המפקד" כותב 'שמן שומשומין רוב התלמידי חכמים אשר בירושלים ת"ו המהדרים אינן אוכלים אותו אבל מדליקין בו ואין מחמירין גם בהדלקה כיון דרוב ההמון אוכלים אותו' ומוסיף "שטעמן ונימוקן של רוב התלמידי חכמים שבירושלים הנמנעים מאכילת שמן שומשומין היינו משום דחיישי לחששת חוזר וניעור שהגם שלדעת מרן בסי' תמ"ז סעיף ד' פסק דדבר שנתערב קודם פסח ונתבטל בששים אינו חוזר וניעור בפסח לאסור במשהו ובהך שמן שומשמין דשכיחי בהו חטי דגן ונתערבו עם השמן בעת טחינתן, הא נתבטלו בכמה אלף אלפים ידייג ואנן דאתכא דמרן סמכינן שרי לן מדינא באכילה בפסח, דמהאי טעמא אין כח בידינו לאסור אכילתו על המון העם כיון דמן הדין מותר ועומד הוא אלא דלהתלמידי חכמים המיישרים אורחותם לפני ולפנים וכו' נהגו שלא לאוכלו אכן לענין הדלקת הנר ממנו גם המהדרים הנזכרים, רבנן דשרו משתא להדלקה מיהא והבן דלא להוסיף עלה'.

למעשה הוא מוסיף לספר 'שאע"פ שכתבו רבנן דהמוני העם אוכלים שמן שומשומין הן עתה בדורותינו אלה אשריהם ישראל לא נמצא גם אחד מהמוני עם בירושלים ת"ו שיאכל שמן שומשומין בפסח כלל וכלל לא ואוירא דארץ ישראל מחכים וכמעט נתפשט, איסורו בעיר הקודש ק"ו ירושלים כעם ככהן לאכילה מיהא כאשר ראיתי בירושלים מנעורי ועד היום ולהדלקה אינני יודע אם ימצא איזה איש שמדליק בו ולפי הנשמע שמתרחקין ממנו לגמרי שמחזיקין אותו לחמץ'. נמוק נוסף בפיו 'בהיות שרבים בתי הטחנה לשמן שומשומין הם בקרב העיר פנימה ועיניהם רואים את הכל ויבדלו ממנו' והרי רשימת קהילות שמצאנו בספר את מנהגם לגבי שמן שומשמין.

בידינו עדויות שונות על מנהגי הספרדים שהחמירו בקהילותיהם שלא להשתמש בשמן שומשומין. רבי חיים פאלאגי[14] מספר על מנהג קהילתו איזמיר 'נהגו איסור שלא להסתפק בשמן שומשומין לא לאכילה ולא להדליק',  לעומת זאת ה'זכר דבר'[15] כותב שבאזמיר נהגו לאכול שמן שומשומין, ואף שכתב שמרתחין אותו תחילה על גבי האש היינו משום חשש מי פירות עם מים אבל משום חשש חימוץ שבשומשומין נראה דאין חוששין כלל'.

בעל 'חכמה ומוסר'[16] כתב ע"פ המהר"ש לאנידו וכבר נהגו בארם צובא שלא לאוכלו אבל מותר להשהותו דלא כמו שכתב בספר ברכת אליהו להתיר. אף רבה של חברון רבי אליהו סלימאן מני  מציין בספרו 'זכרונות אליהו': 'אין אדם אוכל שמן שומשומים'[17].

לעומת זאת היו מחכמי ספרד שהתירו שמן זה, כיון שלדעתם אף אם היה שם גרגר חיטה לא אומרים בו 'חוזר וניעור' כאשר יבוא במגע עם מים לאחר טחינתו[18]. וכך נהגו במצרים בקושטא ובשלוניקי להקל ולהשתמש בשמן שומשומין[19].

שמן או יין שרף העשוי מקטניות שביררו אותם קודם הפסח

שמן או יין שרף העשוי מקטניות כשביררו את הקטניות קודם הפסח, כתבו האחרונים לפי שיש כאן מעשה המוכיח שיודע האיסור . ואין לחשוש למראית עין ושיחליפו ביין שרף של חמץ כיון שמצוי של היתר, ולא יתלו בשל איסור[20].

וכך מצינו שכאשר החלו בגלילות פולין להפיק שמן מקטניות שונים הובא הדבר לפני מברעזאן המביא בתשובתו ח"א סימן קפג "כמה רבנים מפקפקין שמדברי הרמ"א תנ"ג משמע שאין היתר רק להדליק שמן מקטניות אבל באכילה אסור ויען כי הוא הדחק ומניעת שמחת יו"ט כי עיקר מאכלם בכל הגליל רק השמן הזה כל שומן הוא גדול וכמה רבנים הנהיגו היתר", והוא מצטרף אליהם בהביאו מדברי רבי שלמה קלוגר 'שבעל בית שמואל אחרון נהג לברר קודם פסח כוסמין ולטחון ולאפות מצות לפסח שגזירת קטניות לא שייך אלא בגוונא דאסור בחמשה מינים אבל מה דשרי בחמשת מיני דגן לא יהא טפל חמור מן העיקר ובהקדמת שו"ת טום טעם ודעת מהדורא קמא הוסיף לחזק ההיתר שבקהילת ראווא נהגו כל החסידים בזה'.

עיקר ההיתר דמהרש"ם מבוסס על שו"ע הרב שמשמע מדבריו שלא גזרו איסור קטניות רק כשנפל עליהן מים בענין כשיוצא בזה בחמשת מיני דגן אסור מעיקר הדין. והאריך להביא הרבה סימוכין מכמה מקומות 'דלא יהא הטפל חמור מהעיקר וכשלא בא עליהן מים מותר ומשום הכי השמן הנעשה בהכשר מגרעיני הראפס לפסח מותר'. אף רבי חנוך איגעש התיר בספרו ה'מרחשת'[21]  לאכול שמן קטניות, לאחר שיבררו את הגרעינים מהם עושים את השמן, כך שלא תהיה בהם תבואה מעורבת, ואם אפשר טוב יותר שיחלטו את הגרעינים מהם עושים את השמן ברותחין ויזהרו בהם כמו באפית מצה.

לעומת זאת בעל ה'אבני נזר' אסר להשתמש בשמן קניות אף  כשלא נפלו מים על הגרעינים[22], ובסיום תשובתו הוא כותב 'וכן המנהג בכל מקום לאסור ולית דין צריך בושש'.

הפולמוס הראשון בירושלים בשנת תרנ"ה אודות שמן שמור העשוי מקטניות

לפני כמאה שנים התעורר בירושלים פולמוס להלכה ולמעשה אודות שמן שמור העשוי מקטניות, שכאמור הותר ע"י חלק מגדולי האחרונים.

בשנת תרנ"ה פתחו בירושלים שלמה ואברהם עדס ומיכל שטיינברג בית בד לעשיית שמן שומשומין הם היו ידועים כחרדים וזהירים במצוות ולא היה מקום לחשש חמץ אולם הבעיה לגבי השומשומין עצמם כקטניות נשארה תלויה ועומדת אם כי נמצאו שטענו להיתר. וכך פירסמו בעיתון 'הצבי' מיום כ"ו אדר תרנ"ה בעמוד האחרון 'נתכבד להודיע כי אנחנו עושים שמן שומשומין גשר לחג הפסח הבא עלינו לטובה ע"י מכונות, בבירור היטב, ובנקיון, ובלי מים, ובהשגחה יתירה ובכשרות גמורה, וקוינו שיטעם לחיך אוכל, 

בן יהודה אף פרסם באותו עתון שמועה בדויה כי מרן המהרי"ל דיסקין מבריסק ש'הסכים להתיר אכילת שמן שומשומין בפסח וירשה לעושי השמן לפרסם מודעות ברבים', בן יהודה אף הוסיף לכך דברי שבח 'דבר גדול מאד עשה הרב הי"ו, לטובת העניים שאין ידם משגת לקנות שומן, ונתן היכולת למשפחות אחדות פה להתפרנס מיגיע כפם'. בגליון הבא מיום ד' ניסן מספר כבר בן יהודה כי רבני ירושלים לא התירו והוא קבל מרות על כך וכך כתב 'שמחת העניים כי יוכלו לאכול שמן שומשומים בפסח הזה עודנה תלויה באויר. הן אמנם איסור לא גזרו הרבנים על השמן, ורבים אומרים כי לו עשה אחד הרבנים מעשה להציר, היו גם הם מצטרפים איתו, ןכן אמר בפירוש הרב הגאון מורינו ר' שמואל סלאנט הי"ו לכותב הדברים האלה, ומזה הוא מוכח כי דעת כולם נוטה כי אפשר להתיר שמן השומשומים לפסח, ובכל זאת אין אחד מהרבנים חפץ להיות הראשון בדבר. ואף הרב הגאון המהרי"ל דיסקין הי"ו לפי מה שהגיד לנו הרב הגאון ר' שמואל סלאנט הי"ו, לא אמר בפירוש כי הוא מתיר, אף כי לא אמר גם כי הוא אוסר. ובין וכה, והשומן ביוקר גדול כשני גרוש וחצי ה'אוקיה' מהמין היותר גרוע, ועיני כח העניים תלויות לכבוד הרבנים הגדולים הי"ו.  , ומעתה נתפרסמו תגובות שונות בעתונות[23].

החכם הספרדי רי"ח טוב הוא רבי יוסף חיים פראג יצא בתביעה להחמיר 'ראיתי בהוספה ל'הצבי' שמכינים שמן שומשומין לפסח ודאי דלאשכנזים הי"ו אסור כיון שהוא קטניות וכו' ואפילו להספרדים הי"ו דיש מקומות דנוהגין להקל מ"מ פה עיר הקודש דליקוטאי אנן, נראה דצריך להחמיר והגם שבספר התקנות [-תקנות העיר ירושלים] מוכח שבזה נהגו להקל, אכן כיון שבסוף ציין מה שכתוב לגבי מלאכה בערבי פסחים מוכח מכך דהסכימו להחמיר, וכן נהגו דור אחר דור', והוא מציין את המקורות לאיסור הן לאשכנזים והן לספרדים אם כי הוא מוסיף 'ודברי אלו הם להלכה ולא למעשה עד שיסכימו הרבנים בית הדין של הזמן שלהם את משפט ההוראה'[24].

להערתו באה בחבצלת עצמו תגובה בחתימת אי"ש כי "שמן שומשומין (שירעס) הנעשה כעת בעירנו ירושלים הקדושה ע"י ישראלים כשרים והשומשומין נכבר בכברה דקה מן הדקה עד שלא יוכל שום פירור חטה או סובין לעבור בו וגם השומשומין נכבש כשהוא יבש ממש ושום טפת מים לא יבוא עליו קו מכבישתו" והוא תובע להתיר אותו 'ואין לך מונע שמחת יום טוב יותר מזה לאסור אכילת השירעם כי העניים והאביונים שהם בוודאי רובא דעירנו שאין ידם מגשת יותר לקנות לפסה מהשמן שומשומין הנ"ל שהוא בזול גם העניים יען כו"כ אנשים שאין טבעם יכולה לסבול שומן האליה ומשביתיו שמחת הרגל[25].

תיכף להופעת גליון 'הצבי' מיהר ר' יחיאל מיכל טוקצינסקי לפרסם הכחשה ב'חבצלת' וכך כתב: 'הצבי' בגליון החולף כתב שהגאון מבריסק נ"י התיר שמן שומשומין פסח ואחרי שאלת פי הגאון הנזכר ענה כי שקר הדבר לא אמר מעולם היתר על זה וכן הגאון הר"ש מלאנט נ"י והגאון מלובלין נ"י לא נתנו היתר על זה'[26].

בפרשה זו התערב גם הר"ח הירשנזון שהתרועע עם משכילי ירושלים ובאגרת שפרסם ב'הצבי' הוא מספר על שיחתו עם הראשל"צ רבי יעקב שאול אלישר ומסביר שצריך היה לפנות בראשונה אליו 'אשר מפיו אנו חיים במנהגים כאלה' אף ניסה לשכנע שהאשכנזים בירושלים חייבים לנהוג כמנהג הספרדים 'כי במנהגים אנחנו מחוייבים ללכת אחרי מנהג עדת הספרדים להיתר בין לאיסור כי המה ייסדו את הקהילה הראשונה פה ואשכנזים שבאו אחר כך מעט מעט קמא קמא בטלו כדין חביות שנפלו לבור אם שמותר לעשות קהילה מיוחדה אבל זה רק בהסכמת כולם ואחד יכול לעכב יען כי הפרוד לישראל לא נאה להם אם כן אחד יכול לעכב כאמרם אפילו תשעים ותשעה אומרים לחלק ואחד אומר לבוז שומעין זה שאומר כהלכה'. לאחר כל השיכנועים של הר"ח הירשנזון הוא נאלץ להודות שהראשל"צ לא רצה להתיר את השמן. המקסימום שהצליח להוציא ממנו הוא שאם זה האיש [שעשה את השמן שומשומין] לא היה שואל ממני לא הייתי מוחה כלל וכלל רק כשבא לשאול לא חפצתי לעשות דבר חדש. והוסיף הראשל"צ ואמר לו 'והרב המופלא וכו' כה"ר יוסף בורלא הי"ו הראב"ד לעדת הספרדים כתב פסק להתיר אך אנוכי אמרתי לו שלא למסור אותו להם.  לצערו הר"ח הירשנזון נאלץ כאמור לסיים מכתבו בלי הסכמת היתר מפורש של הראשל"צ. אך נסמך על פסקו של הגאון ר' יצחק אלחנן ספקטור שהתיר יין שרף שעשוי מקטניות[1], כמו שהבאנו לעיל, וכך מסיים הר"ח הירשנזון את מכתבו:  איך שיהיה רואים אנו שגם דעת רבינו הגדול שאין בזה איסור ובפרט שגאון דורינו רבי יצחק אלחנן נ"י התיר שמן של קטניות ממש כמו שמביא בשמו הרב אי"ש בהחבצלת בשבוע העבר, וכן התיר את היין שרף מקטניות. אם כן כל הלוקח שמן שומשמים שמורים ונעשין ע"י ישראל כשר ותבוא עליו ברכת חיים הירשנזון[27].

יש להוסיף שהיתרו של ר' יוסף נסים בורלא שנכתב ביום כ"א אדר תרנ"ה לא הובא לדפוס אלא אחר פטירתו בספרו 'וישב יוסף'[28] ובו הוא מסכם להיתר 'דבשמן שומשומין הנעשה ע"י ישראל בכשרות גמורה הכלים חדשים וגם בבירור השומשומים והמלח הדק היטב מכל חשש חמץ', ולדעתו הוא עדיף על שמן זית בהמשך דבריו הוא מזכיר את השמועה הבדויה 'והנה אחרי כחודש ימים מעת כתבי זה עיני ראו. בגליון האחרון מ'הצבי' שגם הרה"ג הגדול כקש"ת מוהרי"ל דיסקין יחל"א העלה היתר להלכה ולמעשה וגם נדפסו מודעות בשמו ובידיעתו' אולם כאמור הוכחשה שמועה זו.

בירור זה נזכר ע"י הר"א גרינהוט במכתבו לרד"צ הופמן[29] 'כי זה לפני שנים עלה בדעת החכמים להתיר שמן שומשומין בפסח ולבסוף חזרו בהם כי חששו לחששת הפרי חדש', וגם הספרדים' הוסיפו להימנע מהשמוש בו.

לנוכח ההכרעה הברורה של חכמי ירושלים נסתתמו טענותיהם של הטוענים להיתר אולם כחמש עשרה שנה לאחר מכן נתחדש הבירור בענין זה בראשונה בגוילי ספר ולאחר מכן בפולמוס גלוי שהדיו נשתמרו בעתונות הימים ההם.

הפולמוס השני בתרס"ט בין נותני ההכשר ביפו לבד"ץ הירושלמי

בשנת תרס"ט (1909) החלו יהודים יוצאי אודיסה שברוסיה שהתגוררו בבתי וורשא שבעיר יפו לייצר שמן משומשמין. קוני השמן היו בעיקר ערבים תושבי יפו ויהודים בודדים. השמן נמכר בשוק על-ידי ערבי נושא נאד מעור כבש (עור שפשטו בשלמותו מכבש ואת כל פתחיו קשרו ואטמו, פרט לפתח אחד לקליטת השמן ולהוצאתו). הערבי נשא את נאד השמן על גבו ובגדיו היו תמיד מטונפים בשכבות שומן. על סחורתו היה מכריז בקול ברחובות העיר: "שירעס!" "שירעס!" הייצור לא היה רב והפרנסה לא הייתה מצויה ברווח.

לקראת חג-הפסח של שנת תרס"ט (1909) ביקש ר' יהושע זאב ברסלב לקבל מאת הראי"ה קוק, הרב של יפו, הכשר לפסח עבור השמן שייצר. לאחר שביקר הרב קוק במפעל השמן, ולמד את כל דרכי ייצורו ושיווקו, נוכח שהכל נעשה למהדרין בפסח, ונתן אישור, 'כשר לפסח' לשמן שיוצר במפעל ברסלב בזו הלשון: 'ב"ה עיר-הקודש יפו והמושבות תובב"א הננו להודיע בזה לאחינו בני ישראל ששמן שומשמין של פסח שנעשה בבית הבד של האחים ברסלב הוא מנוקה מכל חשש תערובת חמץ ושומר מכל ביאת מים, באופן שאין בו שום חשש מנהג מלאכלו בפסח, ומותר להשתמש בשמן שומשמין הנ"ל בחג המצות הבא עלינו לטובה בשנה זו, ביחוד אחרי טיגונו, בנהוג גם המהדרין מן המהדרין יאכלו ענווים וישבעו וישמחו בחג הקדוש הבא עלינו לטובה בתנובת הארץ חמדתנו ומעשה ידי אחינו המכשירים אותה בטוב טעם ודעת. ולראיה הונח חותם בד"צ  בפקודת מרן הגאון הגדול והרה"ג בד"צ שליט"א פה עיר הקודש יפו תבנה ותכונן, יום ב' אדר שנת התרס"ט (1909)'[30].

במלאת שבוע ימים למתן הכשר זה ביום ט' אדר פנה בד"צ החסידים בירושלים שבראשו עמד רבי ליפמאן דוד שובהקס, וחבריו היו ר' יהוסף יהודה הלוי שטראסבורג מחבר שו"ת 'יד יוסף' ור' אברהם דוב הכהן חתנו של ר' עקיבא יוסף שלזינגר באגרת נמרצת להראי"ה קוק ותבעו הימנו לבטל את ההיתר 'וממש חיל ורעדה אחזתנו על ככה ותמה תמה נקרא על כ"ג מה ראה על ככה ומה הגיע אליו לעשות כזאת'. הם מדגישים אף אם היה ההיתר פשוט כביעותא בכותחא מוטל על גדולי ישראל לעשות משמרת ומשמרת למשמרת ולהעד בעם לבל יהרסו כו' ח"ו, ואולם 'בענין הזה לדעתינו ולדעת רבני וגאוני עיר הקודש אשר נדברו על ככה אי אפשר להזיז מהאיסור אף זיז כל שהוא', בפרט לנוכח האוירה החילונית 'כי לדאבון לבבינו הן בעון אחמור דרא ורבו הפריצים אשר יחפשו עלילות לעשות חדשות בדת ואם יפתח להם פתח כחודו של מחט וכו' חס וחלילה' וכן הם מתפלאים שלא התיעץ בנידון עם חכמי ירושלים.

הם תובעים הימנו לחזור בו 'לישרי לן מר כי שגגה יצאה מלפניו ולזאת הוסכם מאתנו להדפיס מודעות בשער בת רבים להודיע כי חלילה לסמוך על היתר זה', אף מזהירים אותו לפרסם זאת תוך שבוע ימים 'ובאם לא נשיג מכתבו עד חצות יום ההוא נהיה מוכרחים להודיע בשער בת ציון ולפרסם בחוצות ירושלים כי אין ממש בכתב תעודה והכשר ואסור לסמוך על זה', בהערה הם חוזרים ומפייסים אותו 'אין בזה אף פגיעה כל דהיא לכבודו, מזקנים נתבונן מצינו גם אצל חז"ל אשר מפיהם אנו חיים שאמרו הדרנא בי'[31].

נימוקי המתירים

הראי"ה קוק לא נטה מעמדתו ויומיים לאחר מכן, ביום י"א אדר, הריץ אליהם את תשובתו בו הוא חוזר וטוען 'שאין גזירת קטניות חמורה מגוף מיני דגן וכל זמן שלא נלתת או נתבשל אין שום מנהג לאסור ולא שמעתי מעולם שיש בזה איזה מנהג וכיון שהכל יודעים שעד כה היה דרך עשיית שמן השומשומין ע"י לתיתה ועתה מכינים בלא לתיתה כי אם ביובש ולשם פסח א"כ איזה חשש יש בזה וכו', חלילה לנו לשוויי מילי דרבנן כי חוכא ויומר שקטניות אסורים הם אפילו לא הובאו במים כלל'. לדעתו 'אין מקום להחמיר לגבי קטניות כמו במי פירות במקום שהם בלי תערובות מים כלל' כן אין הוא מקבל דעתם שהיה צריך להתיעץ בנידון עם רבני ירושלים[32].

הנימוק העיקרי להיתרו הוא לשם חיזוק ישוב ארץ ישראל 'והעיקר אומר לכבוד מעלת תורתם שראוי לנו להחזיק כל דבר שנעשה בתיקון הישוב ההולך ונבנה בימינו בחסדי השי"ת ובזה שיצא בכשרות מין זה החדש של שמן שומשמין המשומר יתחזקו ידי המתעסק בהמכונה החדשה ויהי לו ריוח שיוכל לנהל את העסק שלו ועי"ז יראו עוד אנשים שהענינים המתיילדים באה"ק לטובת בנינה מוצאים חיזוק מצד רבנים ובתי דינים ויהיו דברי ת"ח נשמעים יותר ויתקדש עי"ז שם שמים'. הוא מדגיש 'ואם היה ח"ו שום נדנוד של איסור בדבר הלילה לי לבקש להקל משום תקון הישוב אבל בדבר שהוא רק קצת דיוק בענין של מנהג שראיות בצורות חזקות וסברות ישרות כולן עומדות בחומה להחזיק את ההיתר למה זה נכביד על תושבי ארצינו הקדושה ונאסור'[33].

את תביעתם לחזור בו מהיתרו הוא דוחה נמרצות: 'איך אעשה שקר בנפשי לאסור דבר שההיתר הוא כ"כ פשוט וברור ובעיקר שכבוד תורתם הם רחוקים ממקום המעשה ואינם יודעים שאין שום דמיון לשמן שומשומין זה עם כל שמן השומשומין שנעשה עד כה שהוא היה נלתת וזה נשמר הוא', ותובע מהם 'שיעבירו נא על מדותיהם ואל ירעישו בענין זה את ארץ הקודש שבעוונותינו הרבים היא מסובלת במחלוקת ומריבות מצדי צדדים', לגבי שנה זו אין הוא מוכן לוותר משום הפסד מרובה לבעל העסק אולם הוא מציע להם שהתירו לא יהיה קבוע עד לדיון משותף 'ואחרי רוב דעות יקום דבר'[34].

הבד"ץ נשאר בתוקף שחש לאסור את שמן השומשומין

הבד"צ חסידים בירושלים לא שינו את דעתם ובתשובתם מיום י"ד אדר הם מסבירים עמדתם 'לדידן הדבר פשוט כביעותא בכותחא כי נהפוך הוא וקטניות דמי לדגן לכל מילי אדרבא יראינו מר אי' איפוא מוצא חילוק זה', והם טוענים כנגדו 'אשר שינה ושילש במכתבו לקרוא זאת למנהג הלזה יקרא מנהג המנהג הוא להחזיק בדעת האוסר והוא אסור מדינא'[35]. בהמשך דבריהם הם מספרים כי "לפני כמה שנים רצו איזה אנשים להקל בזה ע"פ האופנים של כ"ג ומיחו בהם כל חכמי ירושלים ובראשם הגאון מלובלין זצ"ל והגאון מבריסק זצ"ל ויבדל להיים טובים הגאון רבי שמואל סלאנט שליט"א ומני אז הוחזק לאיסור ומעולם לא רפרף אדם בדבר הזה'.

בתביעתם שיחזור בו הם מספרים לו שעמדו 'תחת לחץ כמה רבנים וגדולים מעירנו הקדטשה הן מקהילת אשכנזים והן מקהלת החסידים צווחו ככרוכיא על אשר לא יצאנו תכף ומיד במחאה גלויה וממש הרבו להריב עמנו על ככה ואולם אנן עמדנו כנגדם ולא רצינו למהר בזה למען לא יהא זילזול ופגיעה בכבודו'. אולם אם לא ישנה עמדתו 'נראה להדפיס מודעות בצירוף כמה רבנים וגדולים מקרתא קדישא להודיע ולהזהיר כי שום בר ישראל לא יסמוך על זה ושוב הם מוסיפים בהערה 'ועכ"פ יזהיר את המוכר אשר לא יעלה את השמן לירושלים ובחכמתו יראה וישתדל אשר המוכר יציית לדבריו ולא יביא השמן לירושלים כי באם יובא השמן לפה יהיה ח"ו מחלוקת גדול על ככה ודי לחכימא ברמיזא'[36]

תשובת המתירים

בתשובתו השניה מיום ט"ז אדר בא הרא"ה קוק בארוכה להוכיח 'כי באמת לא עלתה העל דעתי שיסתפק אדם בדבר שמנהג איסור זה של קטניות אם יש לנו בו איזה פרטים של ספק שנהיה נוטים בו להקל'. וכלפי התמיהה על שקרא איסור קטניות בשם מנהג הוא עונה בתוקף 'הנה חייב אדם לומר בלשון רבו וכל הפוסקים המדברים מענין זה רבים מהם קוראים אותו מנהג ומפורש הוא בדברי רמ"א בדרכי משה במקומו דקטניות אינן חמץ כלל ואינם אסורים אלא משום מנהג וחלילה לנו לברוא שם איסור חמץ על קטניות שנוהגים גלילות רבות מישראל בו היתר כמו רבים מהספרדים בשנה של יוקר ובצורת ד' ישמרנו נהגו גדולי הדורות להסכים להתיר לפי הענין יש שמתירין לעניים ולא לעשירים ויש שמתירין לכל דוקא כמבואר די והותר בתשובות האחרונים וחלילה לומר שמתירין איסור אלא שיסוד איסור שהוא מנהג הוא גם כן תורה אבל מ"מ אין להפליג בו בחומרות כ"כ בפרטים שיש בהם טעמים נכונים להתיר במה שאין על זה מנהג כלל'[37].

והוא מוסיף נימוקים מספר להיתר 'בענין זה שהוא ענין חדש שלא היה מעולם לעשות שמן שומשומין ע"י מכונה דווקא ביובש גמור ובאופן שיש עסק תדירי ובבירור מובטח מכל עירוב ושמץ ספק חשש חמץ ודאי אנו צריכים לדון בדבר להקל ולא להחמיר'.

וכאן נשקפת לנו עמדתו העקרונית 'ועיקר הנטיה לחומרות יתירות במה שיש דרך סלולה על פי התורה להקל אין זו מילתא דחסידותא כלל וכו', ובאמת דרכן של רבותי הגאונים הצדיקים שזכיתי לשמשם היה שלא להיות נוטים להחמיר בכל מה שיש מקום להקל ביחוד בדברים שאין היסוד חזק ע"ז בדברי רז"ל בתלמודים', והוא מביע דעתו 'אם גם כבוד תורתם יסכימו על היתר פשוט זה יתקדש שם שמים ויראו הכל שת"ח הנם אוהבי אמת ובכל מקום שהדין נותן להודות על האמת או לחדש דבר על פי הוראת אמיתה של תורה אין שמים לב לתלונות המון עם'[38].

כלפי תביעתם של הבד"צ חסידים בירושלים להוסיף משמרת למשמרת הוא טוען 'ובדורנו זה שכבוד ההורה הושפל עד עפר בעוונותינו הרבים יש יותר לעשות חומרות וגזירות וזהירות בכבוד התורה מכל החומרות שבעולם שאני יודע ברור תכונת בני דורנו שדוקא ע"י מה שיראו שכל מה שיש להתיר ע"פ עומק הדין מתירין אנחנו ישכילו לדעת שמה שאין אנו מתירין הוא מפני אמיתת דין תורה וימצאו רבים הדבקים בתורה שישמעו לקול מורים בעזרת ה' מה שאין כן כשיתגלה הדבר שישנם דברים כאלה שמצד שורת ההלכה ראוים הם להיתר ורבנים לא חשו על טרחם וצערם של ישראל והניחו את הדברים באיסורים יוצא מזה ח"ו חילול השם גדול מאד'. ושוב הוא מעלה טענתו לחיזוק ישוב ארץ ישראל 'שעלינו להשתדל ליחן עז ועצמה לכל דבר של חרשת המעשה שעושין אחינו בני ישראל בארצינו הקדושה בכוחותיהם הרפים יחזקם ד' ולפי מדת הפרנסה המצומצמת בעוונותינו הרבים בארצינו הקדושה יש בכח שבוע של פסח לחזק את העסק כמו ערך איזה חדשים של שאר הימים וכו', ובזה יתחזקו ידיו וינהל את העסק בטוב ויתחזק כח בנין אה"ק וישובה שכדאי להתיר בגלל זה כל דבר שאפשר להתיר בשעת הדחק'[39].

כלפי האיסור שהוצא בשנת תרנ"ה ע"י רבני ירושלים [ראה לעיל] טוען הראי"ה קוק 'ואולי לא היו אז מאמינים בבעל המכונה שישמור את השומשומין מכל לחלוחית של מים או אולי לא היתה המכונה באופן כזה שהיא עכשיו שאי אפשר לעשות עליה כי אם ביובש אלא שהיה אפשר לעשות עליה ג"כ ע"י לחיתה באמת יש מקום לגזור ולחוש יבשים אטו לחים. לעומת זאת, המכונה משנת תרס"ט יכולה לייצר שמן רק מגרעינים יבשים, כך שאין שום מקום לטעות או לתקלה, ולא שייך כלל לומר על הוראה של פעם אחד שהדבר הוחזק לאיסור ואפילו אם היו פעם אחד גדולים מורים לאיסור גם אז כתרה של תורה הוא הפקר לכל ויש רשות ביד כל ת"ח הלן בעומקה של הלכה כפי מה שמתברר לו על פי יסודות ההוראה'. והוא מפציר בהם 'שיניחו את הענין על דעתן של ישראל קדושים והנח להם שאם אינם נביאים בני נביאים הם ואם אינני יכול להעביר את כבוד תורתם על דעתם שיחזקו את ההוראה שיצאה מאתנו לאחר הבירור ב"ה, מ"מ די בזה שהם עומדים מרחוק, ולמה להם עוד להזהיר ששום בר ישראל לא יסמוך ע"ז', ביחוד כשהדבר הוכרע ע"י בית דינו יחד עם בד"צ הספרדים. את תביעתם להזהיר את המוכר שלא יביא את השמן לירושלים הוא דוחה כיון 'שיתר הבד"צ אינם מהנדזים בזה קיי"ל דשתיקה כה"ג הודאה היא, ובודאי הנני תולה לומר שעמדו גם הם על דברי או על טענות אחרות דומות להן באופן שהנם רואים שראוי להסכים להתיר בזה'[40].

מודעת הבד"ץ שיש להמשיך באיסור

דוברי הבד"צ חסידים לא השלימו עם עמדתו של הראי"ה קוק והם קיימו את דבריהם, ובבית הספרים הלאומי שמורה 'מודעה ואזהרה גדולה' מיום ב' ניסן שפורסמה מטעם 'הרה"ג בתי הדיניו דספרדים ואשכנזים הי"ו ע"ד ההכשר שהגיע מעיה"ק יפו ת"ו להתיר שמן שומשומין הנעשה שמה באופנים שונים על חג הפסח הבעל"ט מצאנו חובה בנפשנו להודיע גלוי לאחינו עדת ה' היושבים בעיה"ק כד שלחו מתם הזקרו במנהג אבותיכם'.

על הכרוז המודפס שהיה לפני לא פורטו שמות חברי בתיה"ד ובמקומם נדפס 'מקום חותם רב"ד דעדת הספרדים ומקום חותם הב"ר דעדת האשכנזים הי"ו'.

בין היתר נזכר שם הפולמוס משנת תרנ"ה 'וזה רבות בשנים אשר רצו איזהו אנשים להקל על פי אופנים הנ"ל וגערו בהם כל רבני וגאוני עיר הקודש ובראשם רבותינו מארי דאתרא קדישא הדין ה"ה הגאון מלובלין בעל תורת חסד והגאון ראשל"צ מו"ה יעקב שאול אלישר ומני אז לא רפרף אדם בדבר הזה'[41].

כן מסופר בהודעה כי 'איש אחד מירושלים שרצה על ההכשר הנ"ל את השמן שומשמין לירושלים' הותרה ע"י בתי הדין בירושלים "שלא יעלה על דעתו לעשות כזאת, ומי שקנה כבר אסור להסתפק הימנו בפסח בלי שום הוראת היתר בעולם'.

האיסור אושר ע"י ר' נחמן בטיטו ששימש כמ"מ חכם באשי וראשון לציון ואף הוא מספר 'ועובדא ידענא כי זה כמה שנים רצו איזה אנשים למכור השמן הנ"ל והרבנים מיחו בכל תוקף והכריזו לאסור איסור השמן הנ"ל ואנחנו מנהג אבותינו בידינו'.

מתוך העתונות של הימים ההם אנו למדים שכל בתי הדין נטו לדעת המחמירים 'הצבי'[42] כותב 'שני בתי הדין של האשכנזים אסרו להשתמש בשמן הזה בכל חומר הדין וישלחו התראה לסוחרים רבים לבלתי ירהיבו למכור מהשמן'. יומיים לאחר מכן בגליון נוסף[43] נמסר כי יצא אסור רשמי מכל בתי הדין נגד שימוש שמן השומשומין לימי הפסח'.

בעתון 'חבצלת' שהופיע אף הוא בירושלים אין ידיעות נוספות בנידון מחוץ לשני מאמרים שפורסמו ע"י אהד ממורי ירושלים הר"א גרינהוט מו"ל ספר הליקוטים. בגליון ט' ניסן הוא מספר שכבר לפני עשר שנים שאל אותו ר' דוד צבי הופמאן מברלין כיצד נוהגים כירושלים לגבי שמן שומשומין לפסח והוא השיב לו כי 'הזקנים שבאותו הזמן נ"ע אמרו לי שבעה"ק תו"ב אין נוהגיו בו היתר מובן ממילא כי גם הרב נ"י משך ידו מלהתירו'. המאמר חתום בשם בספרותי 'במ"י ז"ל', אולם אנו למדים את זהותו של כותבם מספר 'מלמד להועיל'[44] שם הובאה תשובת הר"א גרינהוט לשאלתו.

הר"א גרינהוט מביע השערה כי הראי"ה קוק לא התיר אלא למקומו יפו, וכן רק לספרדים שלא נהגו באסור קטניות ורק לגביהם יש מקום לדעתו להתיר את השמן הנעשה בהשגחה וכו' ואילו לבני אשכנזים ההולכים אחר הרמ"א אין מקום להיתר, ועל כן הוא משוכנע ש לא עלה על דעת הרב המתיר להתיר אותו לאשכנזים'.

הראי"ה קוק עמד על דעתו ולא השלים עם דברי פשרנות כגון אלה והוא יזם את פירסום חילופי האגרות עם הבד"צ חסידים בקונטרס 'על דבר הכשר השמן הנעשה משומשומין יבשים שלא נלתתו בשימור לשם פסח' שהובא לדפוס עוד לפני הפסח. ובשוליו הוסיף 'כמה תשומת אנו צריכים כשאנו באים להחמיר במה שע"פ דין ראוי להקל בו שלא יצא ונכרנו בהפסדו של כפלי כפלים  וכו' ושם דרך אראנו בישע אלוקים'[45].

הר"א גרינהוט לא שוכנע ע"י הקונטרס ובגליון "חבצלת" מיום י"ד בניסן מאמר שני ובו הוא מוסיף השגות על הקונטרס 'עוד על דבר שמן שומשומין של פסח' כגמור חזרו בתי הדין בירושלים ואישרו את המנהג שלא לאכול קטניות וגם שנים אחדות כאשר ר' ישראל ניסן קופרשטאק רבה של מאקווא דן[46] בענין שמן רזעפאק הוא מספר "כעת שזכיתי לבוא לירושלים מסרו לי אשר התיר רב אחד מפורסם את ה'שירעם' [-שמן שומשומין] לפסח והרעישו עליו כל החרדים ועדיין נשאר כך כי החרדים אינם מסתפקים ממנו על פסח'. ואם כי הוא נוטה להיתר בענין שמן רזעפאק הוא מזהיר שלא ללמוד ממנו לגבי שירעס [-שמן שומשומין].

נסכם בדברי הר"ן באגרתו להריב"ש[47] שכתב ש'אפילו בעסקי העולם כל משכיל בוחר לנפשו הדרך היותר בטוח והמשומר מכל נזק ומכשול ואפי' באפשר רחוק על אחת כמה וכמה שיש לנו לעשות כן בדרכי התורה והמצות שהם כבשונו של עולם'.

בספר 'נפש חיה' שחיבר רבי ראובן מרגליות (סימן תנג) העיר לגבי המנהג שלא לאכול שום בפסח כי משומשומין נשתרבב לחשוש לשום קנאבעל בעוד ששום הוא מזרעוני גינה וכו' ולדעתו מותר להשתמש בו בפסח אף בעל ה'שדי חמד' במערכת חמץ מצה סימן ו' מביא את דברי בעל 'חמדת משה' להיתר אולם בספר 'ברכת הפסח נמסר כי רבי שלום מבעלזא נשאל מדוע אינו אוכל שום בפסח והשיב 'כתוב לא תטוש תורת אמך, וכן היה המנהג בבית אבי ואמי שלא לאכול שום בפסח'. ומנהג אבותינו הוא אחד היסודות לאסור קטניות בקהילות אשכנז.


[1]. תרומת הדשן סי' קיג, וראה שו"ת באר יצחק סי' יא שביאר כך את  דבריו

[2]. סי' תנג סעיף א שכתב דוקא להדליק מותר, וראה בנשמת אדם סי' לב, שכתב ע"פ תוס' פסחים כד ב ד"ה אלא שאף יין שרף הנעשה מקטניות אסור, ואף על פי שאינם אלא מי פירות וזיעה בלבד.

[3]. שו"ת מהרי"ל סי' כה ובמנהגי מהרי"ל שהוא מין קטניות, תרומת הדשן שם.

[4]. שו"ת בית שערים (בלום) או"ח סי' רטו ומרחשת ח"א סי' ג.

[5]. שם בתה"ד, ושו"ת בית שלמה ח"א סי' קעז ומרחשת שם. ובבית שלמה שם הוסיף שאע"פ שאינם בכלל קטניות לענין כלאים נאסרו בגזרה זו. ובבית שערים שם כתב ששמן חמניות אינו בכלל גזירת קטניות לפי שאין עושים ממנו מעשה קדרה ולא פת ואינו גדל בשרביטין ואין צורתו כדגן.

[6]. סי' צז.

[7]. שם.

[8]. שו"ת מהרי"ל סי' כה לגבי שמן קנבוס.

[9]. סי' תנג סעיף א.

[10]. תרומת הדשן שם.

[11]. מהרי"ל שם.

[12]. תרומת הדשן ורמ"א שם. אמנם בלקט יושר עמ' 74 כתב בשם מהר"ר שלום שיש לבער את השמן הזה. וכ"כ בברכי יוסף סי' תנג בשם מהר"י זיין בשו"ת שערי ישועה (שער ו' סי' ד).

[13]. פרי חדש לרבי חזקיה די סילאוה סי' תמז סק"ה, וכן פסק ר' יעקב חאגיז [הלכות קטנות, ח"א, סי' ק"ג], וכ"כ החיד"א ור' חיים פאלאג'י (לב חיים ח"ב סי' צב), והשדי חמד מערכת חמץ ומצה ו' בשמם.

[14]. לב חיים ח"ב סימן צב.

[15]. דף ד אות ב.

[16]. דף קסט אות חן.

[17]. והוסיפו שם בטעם הדבר שנראה שכולם קבלו עליהם חומרת חוזר וניעור בטעמו, ומיהו אפשר דשמן שומשומין אינו נקרא טעמו אלא ממשו לפי שהחטה כשנכתשת היא גופא עצמו נעשית כמו קמח ומתערבת בשמן והוא ממשו.

[18]. רבי משה בן חביב בעל כפות תמרים ומרבני ירושלים בספרו קול גדול (סי' כב) שכתב שכך נהגו מקצת פרושים, וחומרא יתירה היא, וכ"כ רבי מרדכי הלוי בתשובות דרכי נועם (או"ח סי' ו).

[19]. לגבי מצרים ראה ספר נהר מצרים, ומהר"ח מודעי בהגהותיו בספר "בירך משה" דף קנא ע"ג, ורבי יעקב כולי בספרו 'מעם לועז' לגבי קושטא, ולגבי שאלוניקי ראה שלחן גבוה סימן תרמז ס"ק כ"ז.

[20]. שו"ת באר יצחק סי' יא, ועי' שו"ת עמק הלכה סי' קלד, שהובא בשדי חמד מערכת חמץ ומצה סוף סי' ו שכתב להקל ביין שרף לפי שאין חוששים למראית עין ושיחליפו ביין שרף של חמץ כיון שמצוי של היתר, ולא יתלו בשל איסור.

[21]. סי' ג.

[22]. אבני נזר ח"א סימן שעג.

[23]. חלק מתגובות אלה פורסמו ע"י א' ר' מלאכי במאמריו ב'הדאר' ניסן תשך.

[24]. ה'חבצלת' מיום י"ט אדר תרנ"ה.

[25]. שם בהוספה לגליון ד' ניסן.

[26]. שם מיום ד' ניסן תרנ"ה.

[27]. הצבי מיום י"א ניסן תרנ"ה.

[28]. ירושלים תרס"ה, סימן ה'.

[29]. מלמד להועיל סימן פ"ז.

[30]. קונטרס על דבר שמן שומשומין יפו תרס"ט

עמ' 1.

[31]. שם עמ' 2-3.

[32]. שם עמ' 3.

[33]. שם עמ' 6.

[34]. שם עמ' 8.

[35]. שם.

[36]. שם עמ' 9.

[37]. שם עמ' 11.

[38]. שם עמ' 16.

[39]. שם עמ' 17.

[40]. שם עמ' 19.

[41]. נוסח זה זהה עם אגרת בד"צ חסידים מי"ד אדר (קונטרס עמ' 9) ומכאן שהם ניסחו כרוז זה שהובא לחתימת הראשל"צ.

[42]. בגליונו מיום ז' ניסן תרס"ט גליון 140.

[43]. גליון 142.

[44]. סימן פז.

[45]. הקונטרס נכלל ע"י י' וורפל-רפאל בין כתבי הרב אזכרה עמ' רסג.

[46]. בספרו 'עני בן פחמא' סימן כו.

[47]. שו"ת הריב"ש סימן שצ.

הגב על הנושא

לתחילת הדף